פרוזה

להורדת הספר בפורמט דיגיטלי

האבק - פרק 2

אולם ההמתנה היה הומה אדם.

נוסעים נתקפו באותו בלבול ודחיפות של מעבר בין יבשות, נעים לפה ולשם, מדברים בקבוצות נרגשות, מטילים סביבם כוסות קפה ועטיפות זוהרות. אלה ישבה על כיסא והביטה סביבה. קניית הכרטיס המהירה, הזמנת החדר במלון, אריזת התיק. היא התנשפה במשך יומיים, אבל כעת נשימתה הייתה סדורה, רגליה נשלחו קדימה ורוח של הרהור חלפה בראשה. נסיעה תמיד מעלה מגמה של מילוי טפסים. אולי אלו מעברי הגבול, אולי ההכרה המטושטשת, כי מקום חדש פירושו הזמנה לשינוי, להפיכת הסדר.

היא ניסתה לפשפש במוחה ולמצוא הישג, אך התקשתה. אולי השירות הצבאי, שאותו העבירה בתור משק''ית ת''ש בפלוגה לוחמת ? ביקורי בית בנהריה ובדימונה, מילוי המסמכים התמידי, ובעיקר השיחות בלילה בחסות אור פנס חלוש וריח שמן רובים. הבסיס היה אז שקט, נטול הדחיפות האלימה שמשלה בו בשעות היום. הם לא רצו שתשנה משהו בחייהם; החיילים ידעו כי אין בכוחה לעשות זאת. אבל הם כן רצו את ריח הבושם, את הרמיזה הארוטית בקול הנמוך, את הערות בשעה שכולם ישנים הדומה במידת מה למתרחש במעשה אהבה. הם רצו שהיא תרכון לעברם. הם הביטו בה, מגייסים גבורה וציות, מסירת הגוף עבורה, שהרי היא העם, היא חלק ממנו. אבל תמיד הופיעה לבסוף אכזבה בעיניהם כשקמה והתמתחה בעייפות, כשטפחה על המדים, מרעידה מבלי משים את חזה, מבטיחה לשלוח טופס נוסף.

אולי השנה שבילתה בה במכינה בערבה לפני הגיוס? נוף צחיח, שהוכתם מדי פעם בפעם בעץ, הקיף אותם. אד עלה מהקרקע, אבל גם מהבחורים ומהבחורות הצעירים, אד שנע בשבילי הישוב, בין הבתים הניידים, הספרייה, חדר האוכל וחדר הלימוד. מזגן חזק וארונות ספרים סביבם, והם ישבו והתווכחו בהתרגשות על עתיד המדינה, על לאומיות, על האל, על היעדרו, על הגשמה. מילים שזרקו לאוויר ותפסו שוב ושוב כמו לוליינים בבגדים צבעוניים בחסות רומנים וספרי הגות, פניו החורכות של א"ד גורדון, השירים של לאה גולדברג, הרומנים של עגנון ושל עוז. ביום הרגישו שהידיים שלהם מלאות וכבדות, אבל בלילות, כשנרדמו מבולבלים מריחות הגוף, ומאוחר יותר, כשנפרדו לשלום בכניסה ליישוב ופסעו לעבר החיים הבוגרים, לא נותר שום משקל. השכנוע העמוק במילים הגדולות, במעשים הגדולים, כוחו יפה רק באותם חדרים ממוזגים, בשנים נטולות ההפרעה של לימוד ושל נעורים, אבל בהבל הים־תיכוני, עם קולרי הפרנסה, הדיור ומערכות היחסים, נדמה היה כי מעשים גדולים הם סימנים לחוסר אחריות.

ואולי, בכל זאת, הלימודים האקדמיים? פתיחת השנה מילאה את אלה התרגשות. בכיתות הלימוד נפרסו בפניה מניפות צבעוניות ששלחו משבי אוויר לפניה. ב"מבוא לקולנוע" צ'רלי צ'פלין רקד על המסך באולם חשוך. בצבע השחור והלבן היה קל יותר לראות את ההרס המודרני: תעשייה, כוח, חיפוש אהבה קולני. כל הזמן נופלים. חוסר התיאום, הטעויות והעמדות הפנים על כל צעד וכל שעל. היא התחממה מול צעדי הברווז שלו והחיוך חסר האונים. המרצה עבר למופעים הגדולים של הוליווד הצעירה, סיפורי תנ"ך מלאי עשן וניצבים והיצ'קוק, שניגן על המיתר המתוח של פרויד והעידן הפסיכולוגי, כפי שתיאר זאת המרצה.

היא ישבה באולם המוחשך ורטטה מרוב רעיונות. טבריה בשעת הלילה עם משב הרוח המיסטי־קבלי, הכנרת הנוצרית והעירום שלה ושל בן כיתתה מול הבתים בלבן והכנסיות. ישראל לא מוכרת שבה התערבבו מצביעי ש''ס, עולים חדשים ובני המושבה כנרת בהילוך הטווסי שלהם. היא רצתה להחזיר את ישו לרקע הנידח הזה, כמו ב"אושר ללא גבול" של יגאל בורשטיין שראתה באותם ימים. בחור צעיר ופרוע שיער המדבר, כמו השבים מהודו, על אחדות ועל שלום פנימי. היא רצתה לצלם את חבריה למכינה בברלין שבה נפגשו כולם בקיץ, הפעם בחסות הברגהיין ומועדוני מין. "חיים פעם אחת", אמרו זה לזה, משתמשים ללא בושה בקלישאה החבוטה מכולן. היא התכוונה ללוות את המעבר בין החנויות, בתי המלאכה והפועלים בבוקר לבין הברים על רחוב חיים ויטאל בערב. היא ביקשה למצוא את הדרך לשלב בין הבלבול שאחז בה מאז השירות הצבאי לבין הרצון החזק להגיד משהו. אבל היא לא כתבה דבר שעבר את העמוד החמישי של התסריט, ובסופו של דבר מצאה עצמה עוזרת ללא הרף לחבריה למחזור בסרטי הגמר שלהם.

צ'פלין בסצנה מהסרט "זמנים מודרניים (1936)

צ'פלין בסצנה מהסרט "זמנים מודרניים (1936)

מולה, בנמל התעופה, חלפה חבורת נערים. הם נגעו זה בזה בהתגרות, ואז פרצו בריצה מהירה תוך שהם מפילים כיסא בדרכם. הרעש הרעיד אותה, וממסך הקולנוע היא חזרה לכרטיס הנייר שהחל מתקמט בידה המזיעה. ונציה. היא ניסתה לטעום את המילה, להעמיד אותה מול ונציה שלה – נהר הירדנית בשעת הצהריים של שבת. היא ישבה שם על הגדה, מול חבל שהיטלטל ברוח. צל העצים שרף פה ושם את המים, והיא פוררה חתיכת חשיש וערבבה בטבק. העשן המתוק היה הבד היחיד סביבה. כך, עירומה ומטושטשת, בילתה את השעות החמות. באותן שעות הרגישה שהיא במקומה הטבעי: שרועה ללא תזוזה כמעט על משטח עלים רמוסים, מזיזה בהתפנקות את היד על עורה הרך, מטבילה במי הנחל עצלה, עטופה במשחקי החום והצל.

כך ביקשה להיות תמיד, כבר מהכיתות הנמוכות. מחופרת מתחת לשמיכה שעליה דמויות מצוירות, נמלטת מארוחות משפחתיות לספה, מהספה למרפסת, הרחק מבני אדם ומהרעש התמידי המלווה אותם, הרחק מהפעלתנות התמידית, מאיברים שחתרו דרך האוויר, תמיד בכבדות, תמיד בבקשה שיביטו בהם. הקנאביס, מרגע שהכירה אותו, העניק לה מחסה תמידי, והיא התמסרה אליו.

על כיסא המטוס הקור הצונן של מערכת המיזוג העביר בה רטט לא נעים, כאילו מישהו נטול פנים פלש לתוכה בבגדים סטריליים. מערכת המיזוג השמיעה קול יניקה סביבה. במושבים לידה ומאחוריה התיישבה קבוצה. הם הרעישו בדפי נייר שבהם פורטה תוכנית הטיול המאורגן. כמה מהם חבשו מסכות על האף ועל הפה. היא שלפה קסנקס מחפיסת אלומיניום והביטה בו לרגע. היה לו צבע חלבי. טעם של וניל מילא את פיה. היא בלעה את הכדור והביטה מהחלון. מרכז הארץ ניבט למטה, משטח ארוך של אבן ובטון. כשחגו מעל תל אביב וגרורותיה עוד היה גופה נוקשה בציפייה להשפעה על המוליך העצבי, אבל כשעמדו מעל הים גופה הרפה והצטנף לשינה כבדה. רק פעם אחת התעוררה, ולכמה שניות לא ידעה היכן היא. בתוך הטשטוש נראה היה כי שנים רבות חלפו, דור שלם, והיא באיזה קיום מתכתי ומקורר, כמו תם העולם ההוא, המיוזע, והוחלף – אולי בגלל תופת החום בחוץ – בקיום טכנולוגי ומוגן.

רק בחבטה על הקרקע התעוררה לגמרי. השינה הייתה כבדה מדי, והסם עוד פעל בדמה. שוב לא ידעה היכן היא, וזה דווקא נעם לה; שום מקום, ללא מסמכים. הקולות הנרגשים של הקבוצה מאחוריה החזירו אותה למציאות. הם קראו זה לזה בקולניות, טפחו זה על גבו של זה, חילצו מזוודות ונעמדו מתוחים במעבר, צפופים, אך לא מוכנים לוותר על סנטימטר של התקדמות. מייד כשנפלטה מהשרוול נכנסה לחדר השירותים, התיזה מים על פניה, ואז הניחה את הפנים כולן מתחת לזרם המים, הרטיבה את השיער והביטה במראה.

שיערה החלק בצבע הקפה נדבק לעור החיוור תמידית. שפתיה היו קטנות ומכונסות פנימה, והלחיים מלאות ותפוחות עד מתחת לקו העיניים. צווארה היה ארוך ומחוספס מעט, אבל היא התמקדה בעיקר באף, שהוליך אליו את הפנים והעניק למראה כולו פגיעות. עיניה, שהיו בעיקרן אפורות, השתנו בשמש חזקה לכחול חלש, ובחשיכה מוחלטת לאפור כהה. התכונה הזו תמיד נקשרה אצלה לחוסר החלטיות, להעמדת פנים. זיקית דרה בתוכה, ואת עורה היה אפשר לזהות באישונים משני הצבע. הפנים, החיוורון והאף העדין של אלה שידרו חולשה, וגברים רבים התקרבו אליה בגלל אותה נזקקות. הם נעלמו מהר כשגילו כי אינה זקוקה לדבר, ודאי שלא לפטרונות של פנטזיית ההצלה. הם הביטו בה נעלבים, ילדים שלקחו מהם צעצוע מבריק. לעיתים חשבה שכך עדיף, וכך יהיו חייה – לבד, באיברים שמוטים ובאותה עייפות בתוכה שנראתה מבחוץ כמו נינוחות.

האוויר שבחוץ היה רווי לחות, אבל זו לא הייתה דומה ללחות של תל אביב; היא הגיעה מלמטה, כאילו רתחה האדמה והעלתה אד. האיטלקית סביבה הייתה אד נוסף, וגם העייפות. היא מיהרה לעלות על אוטובוס־מים, ירדה בתחנה, ולאחר דקה קצרה כבר מצאה עצמה כלואה במבוך סמטאות. מבטה פנה לפה ולשם, מבקש לנחש את הדרך, ועם כל פנייה הלכה והתבלבלה עוד. לא עזרו המפה מהנייד ולא הוראות ההגעה שהדפיסה מאתר הזמנת המלון. לאחר שחלפה על פני עוד כמה גשרי אבן קטנים ורחובות שלא הצליחה למצוא במפה, היא התיישבה מיואשת על מדרגה והתכנסה לתנוחת גוף שהכירה היטב, כזו שניסתה לדחוק את העולם סביבה, להעלים אותו כשהראש נח על הברכיים והעיניים עצומות.