האיים הפלגריים

כשאתם חושבים על איים יפים באיטליה, אתם ודאי חושבים על סרדיניה או על סיציליה. אך לצד אלה יש איים יפים לא פחות שאינם זוכים לפרסום דומה. הפלגה לא ארוכה במיוחד מנאפולי לעבר ארכיפלג קמפנו תביא אתכם לכמה איים יפים במיוחד שיש סיכוי רב שלא שמעתם עליהם, וגם אם כן ייתכן שטרם הגעתם אליהם. מבנים מרשימים מימי הביניים? חופים זהובים? נופים עוצרי נשימה? כל זאת ועוד בכתבה מאת ג'רארדה סורנטינו תושבת נאפולי.

תמונה: Depositphotos

 

פּרוֹצ'ידה (Procida), ויוָארה (Vivara) וניסידָה (Nisida) הם שלושת האיים הקטנים המרכיבים את ארכיפלג קָמפָּנוֹ.

אומנם פרוצ'ידה רחוקה מהיבשת פחות מעשרה קילומטרים, אך היא משרה תחושה של מקום אחר ושל זמנים אחרים, הרחק מטירוף החיים המודרניים.

פּרוֹצ'ידה (Procida)

פרוצ'ידה נחשבת לאחד היישובים היווניים הראשונים בקמפניה. ממצאים ארכיאולוגיים מעידים עלל כך שהיא הפכה לקולוניה יוונית כבר במאה השמינית לפני הספירה. למעשה, שמה נגזר מהמילה היוונית prochetai, שמשמעותה 'להשתרע'. השם משקף את צורת האי, שנראה רובץ בפישוק איברים על המים.

בתקופה הרומית לא התברכה פרוצ'ידה במזלה הטוב של איסקיה, שקרצה לחברה הבינונית־גבוהה של תקופתה בזכות המעיינות החמים, או במזלה של קאפרי, שקסמה לגבירים ולקיסרים והתעלתה למעמד של מושב מלכותי.

מאז ומעולם התבססה כלכלת האי על חקלאות, ובעיקר על דיג. בימי הביניים המוקדמים עברה על תושביה תקופה חשוכה במיוחד, שכן פרוצ'ידה נותרה ללא חסות ממשית והיא נבזזה לעתים קרובות, תחילה בידי ברברים ואחר כך בידי שודדי ים סָרָצֶ'נִים (ערבים). בין הפשיטות העקובות מדם זכורה במיוחד זו של שודדי ים מוסלמים בהנהגתו של ברברוסה המפורסם.

תושבי האי ניסו להגן על עצמם כמיטב יכולתם: הם בנו מגדלי שמירה לאורך חלק גדול מהחוף, נטשו את בתי הדייגים על החוף ובנו את בתי החווה הרבים הפזורים בלב האי, אף שהבתים על החוף מזוהים עם האִי גם כיום. תושבי פרוצ'ידה עברו לגור בראש צוק המכונה טרה מוּרָטָה (Terra Murat), שממרומי תשעים המטרים שלו הוא הנקודה הגבוהה ביותר באי, וכן הנקודה היחידה בה יכלו תושבי האי להגן על עצמם.

טרה מורטה נראה ממש כמו מבצר: מצד אחד הוא מוגן על ידי קירות תלולים מעל לים, ומצידו האחר על ידי חומות מבוצרות (שמהן נגזר שמו "מורטה", כלומר 'מוקפת חומה' באיטלקית) שנבנו בשנת 1500 לערך, לאחר שהתושבים עזבו כבר את החוף ועברו לצוק בעקבות הפלישות הברבריות. לפני בניית החומות הבתים עצמם שימשו מגן: הם נבנו מאבני טוף גדולות (סלע משקע ממקור וולקני הנפוץ מאוד בקָמְפִּי פּלֶגרֵיי) שהוצמדו זו לזו ללא רווחים, וכמעט ללא פתחים כלפי חוץ. עד היום צידו החיצוני של טרה מורטה מותיר רושם מנוכר ועוין. במשך אותה תקופה מסוכנת עסקו תושבי האי בעיקר בעיבוד הקרקע ופחות בדיג. צלצול הפעמונים במגדלי השמירה התריע על פשיטות מתקרבות וסימן לכל מי שעבד בשדות לחזור לבתים הממוגנים. אזור האי שנועד למגורים כונה באותה תקופה טרה קָסָטָה ('אדמת משפחה' באיטלקית).

כאמור, מערכת הגנה בסיסית זו החזיקה מעמד במשך מאות שנים. חומות ההגנה של העיר נבנו רק במהלך המאה השש־עשרה הודות למשפחת ד'אבלוס, משפחה ספרדית אצילה שקיבלה את האי ממלך נאפולי אלפונסו החמישי, מלך אראגון, והפכה אותו לנחלתה. עד היום קסטלו ד'אבלוס (Castello d’Avalos) הוא אחד הארמונות המפורסמים ביותר בפרוצ'ידה, הוא נבנה עם חומות המצודה שעל הצוק. החל מאותה תקופה נכרך גורל האי בתהפוכות השלטוניות בעיר נאפולי.

18/12/2020

קסטלו ד'אבלוס (Castello d’Avalos)

 

פרוצ'ידה הפכה ליעד תיירותי מצליח רק לאחרונה. מיוני עד ספטמבר האי הוא אחד מאתרי חופשות החוף המבוקשים במחוז קמפניה. מכיוון שהאי קטנטן ואורכו של קו החוף 16 קילומטרים בלבד, ניתן לבקר בכל האתרים המרכזיים ביום אחד. עם זאת, כדי ליהנות באופן מלא מאווירת האי ולגלות את השבילים והאתרים הנסתרים ואת הטבע הפראי, דרושים כמה ימים נוספים. בתוך הכפרים או בין אתרים סמוכים מומלץ ללכת ברגל כדי לא להחמיץ את הנופים המרתקים והמגוונים של האי ושל הים. נוסף על כך, קיימת רשת אוטובוסים עירוניים המקשרת בין האזורים השונים, והיא זמינה ברגע שיורדים מהמעבורת.

כבר בעת העגינה במרינה גרנדה (Marina Grande), הנמל המסחרי היחיד באי, אפשר להבחין בארכיטקטורה של האי כולו, המשוכפלת שוב ושוב באזורי החוף. בנמל תקדם את פניכם שורת בתים קטנים וצבעוניים בגווני פסטל חמים – ללא ספק תמונת "הגלויה" של פרוצ'ידה. ארמון מונטיפוסקו (Palazzo Montefusco) מזדקר בין הבתים. הוא צבוע בוורוד־כתום כדי שיראה היטב מהים. קל לזהות אותו על פי חרכי הירי המקיפים את מרפסת הגג שלו, ולכן הוא מכונה גם פלצו מֶרלָטוֹ – ארמון חרכי הירי. הארמון נבנה במאה השתים־עשרה, ובמשך מאות שנים היה בית הקיץ של מלכי ממלכת נאפולי, במאה השבע־עשרה הפך למנזר, וכיום הוא מקום מושבה של מחלקת המנהל הציבורי של העיר, שרכשה אותו מבעליו הקודמים בתור חלק מפרויקט שיקום והשבחה נרחב של שטח הנמל.

סירות קטנות ובתים נמוכים, ססגוניים ובעלי גגות שטוחים הצמודים זה לזה, זו התמונה האופיינית שצצה בראש כשחושבים על כפר דייגים.

מתחת למזח שהדייגים קושרים אליו את הסירות חבויה שורת מערות שנחצבו בטוף. בעבר שימשו המערות מחסה לסירות מפני סופות, ובימינו הן הפכו למחסנים.

לא רחוק מהנמל נמצא חוף סילורנזה (Silurenza), המוכר בזכות הצוק המכונה "תותח", מכיוון שבעבר הוצב בתוכו תותח. כיום הפכו הצעירים את הצוק למקפצה אל המים. חוף סילורנזה אהוב מאוד על משפחות בזכות הנגישות הטובה שלו והחול הדק.

במרינה גרנדה שוכן גם מוזיאון הים (Museo del Mare), המחזיק בשטח התצוגה הקטן שלו מכשור ימי שנעשה בו שימוש על סיפוני ספינות מפרש עתיקות, סירות דיג וספינות סוחר. במוזיאון מוצגים קשרים וחבלים, כרונומטרים, מצפנים וכדומה. המוזיאון ממוקם במבנה ההיסטורי של המכון הימי קָרָצ'וֹלוֹ (Caracciolo), שהוא בית הספר הימי העתיק ביותר באירופה. המוזיאון הוקם רק לאחרונה, ונועד בתחילה רק לתלמידי בית הספר. הוא אף כולל דגמי סירות שהכינו תלמידי המכון הימי.

לא רחוק משם נמצא חוף לינגואה (Lingua), שעל אף קרבתו לנמל לא איבד מקסמו הפראי, הודות ל"הגנה" המספקת רצועת סלע המכוסה בצמחייה המפרידה בינו לבין הנמל. חוף לינגואה, 'לשון' באיטלקית, קבל את שמו מכף געשי הפונה צפונה ובנוי מחלוקי אבן. הים שם עמוק למדי ולעיתים קרובות סוער יותר מאשר במפרצים אחרים באי, כי הוא גובל בתעלת פרוצ'ידה, רצועת ים שבה עוברת התחבורה הימית מהיבשת, מול צוק מונטה די פרוצ'ידה, הנמצא ביבשת. ניתן להגיע לחוף לינגואה דרך רחוב רומא, הרחוב הראשי של מרינה גרנדה, או דרך גרם מדרגות היורד לאורך הרכס הסלעי, שניתן להגיע אליו מאחד הצמתים בעלייה לטרה מורטה. בקצה לשון היבשה ניצב צלב ברזל לזכר ספינות המפרש הברבריות שהוטבעו במאה השבע־עשרה.

החוף התפרסם הודות לתיאורו בספר "האי של ארתורו", שכתבה אלזה מורנטה, אחת הסופרות החשובות במחצית השנייה של המאה העשרים שספריה תורגמו ונקראו ברחבי העולם. נוסף על כך, ניתן לעסוק כאן בדיג תת־מימי. בחוף יש כמה חנויות לחובבי צלילה שבהן תוכלו לקנות או לשכור את הציוד הדרוש. הן מארגנות גם הפלגות בסירה אל אתרי הצלילה היפים ביותר שבהם שפע מגוון של דגים, רכיכות ואלמוגים.

עצירה חובה נוספת בפרוצ'ידה היא בכפר טרה מורטה, שהוזכר כבר. כאשר פוסעים בתוך המבצר חשים צורך עמום בהגנה. זהו מקום הנושא מזכרות מעבר סוער – סימני מאבק ההישרדות שלו. בולט ביניהם מנזר סן מישל ארקנג'לו (Abbazia di San Michele Arcangelo), כנסייה שנבנתה לראשונה כבר בשנת 1000 לספירה, ומאז נהרסה והוקמה מחדש כמה פעמים. המבנה הנוכחי נבנה במאה השש־עשרה. כנסייה היא מקום של אמונה, אך מבחינת תושבי פרוצ'ידה היא בעיקר מקום של תקווה המביע את אמונתם החזקה והיציבה בהגנה האלוהית, שבזכותה המנזר נבנה בכל פעם מחדש. המבנה אינו מפואר במיוחד, אך ראוי לציין את תקרת העץ המגולפת בעלת עיטורי הזהב עתירי הפרטים. בקומה התחתונה שוכנת ספרייה ובה שמונת אלפים ספרים וכתבי יד עתיקים.

גם טירת ד'באלוס ראויה לתשומת לב: היא נבנתה עם החומות בהוראת משפחת האצולה הספרדית, ולאחר ששלטונם הפיאודלי הסתיים בסביבות שנת 1700, הטירה, שהייתה מעונם, הפכה במאה הבאה לכלא. המהפך מארמון אצולה לאחוזה חסרת בעלים, ובהמשך לבית כלא, השאיר טעם מריר, שאפשר לחוש בו עד היום כשמתפעלים מהמבנה. הכלא נסגר סופית רק בשנת 1988. כיום, אגב, ניתן לראות את הארמון רק מבחוץ. הבניין הספיק לאבד את ההדר של מעון פאר, וייתכן שבהשפעת הגלגול האחרון שלו הוא נראה עוין כמעט לצופים בו, שאולי יהרהרו בינם לבין עצמם על האסירים, שלפחות נהנו מנוף הים...

כשמשקיפים ממרומי הצוק מייד תופס את עינינו מרינה קוריצ'לה (Marina Corricella), כפר הדייגים העתיק ביותר באי: המוני בתים נמוכים וססגוניים במפלסים שונים, רשת של סמטאות, אין־ספור סירות דייגים עוגנות זו לצד זו בים ורשתות דיג הנערמות על המזח. יש באזור שפע מסעדות המציעות בעיקר דגים ומאכלים מקומיים, והן מלאות תמיד מהבוקר ועד הלילה. היעדרם המוחלט של כלי הרכב הופך את הכפר לאותנטי ולמבודד עוד יותר משאר העולם. החוף הסמוך אהוד במיוחד בזכות הנוף הנשקף ממנו. על המפרץ מגן צוק, שהוא בעצם קטע קטן מתוך דפנות מכתש של הר געש כבוי ששקע בים. ניתן להגיע לכפר רק דרך גרם מדרגות ארוך שנחצב בטוף.

קאיוללה (Chiaiolella), חוף הרחצה הארוך ביותר בפרוצ'ידה, הוא עוד חוף אהוד מאוד, הממוקם בצידו המערבי של האי. חוף קאיוללה הוא חוף מסודר ומאורגן בעל רצועות חול, מסעדות, מלונות וברים. הוא אחד החופים הפופולריים ביותר באי הודות לים הכחול הצלול. החוף ידידותי גם לילדים בזכות המים הרדודים. מהחוף נשקף נוף יפהפה של האיים ויוָארה ואיסקיה, ואסור להחמיץ את מופע השקיעה שמעלה כאן הטבע.

ליד קאיוללה נמצא חוף צ'ירָצ'ו (Ciraccio), חוף יחיד במינו שאחת האטרקציות היפות ביותר באי מצויה בו: פָרָליוני (Faraglioni). כלומר, לא רק קאפרי יכולה להתגאות בעמודי סלע מפורסמים המזדקרים מתך המים. הפָרָליוני של פרוצ'ידה הם צמד סלעי טוף אדירים שנוצרו בעקבות מפולת, חרוטים ומחורצים, כמו מעגלים קונצנטריים של גזע עץ עתיק. דומה שהסלעים התרוממו ממעמקי הים ואז התקרבו לחוף כדי להציץ ברוחצים. אך יש להודות שהם עצמם מחזה מרהיב שאסור להחמיץ, בעיקר בעת השקיעה.

חוף קיאיה (Chiaia) הוא אחד החופים היפים ביותר באי, מעבר למרינה די קוריצ'לה (Maria di Corricella), בצד הנגדי לצוק טרה מורטה. זהו חוף חולי זהוב, ששתי לשונות יבשה סלעיות מגנות עליו מהים (פונטה די פיצאקו ופונטה דיי מונאצ'י). הודות להן המפרץ שקט מאוד, עד כדי כך שבקיץ נערכים בו קורסי שחייה לילדים. החוף מוקף במצוקי טוף אופייניים: טוף חשוף בחלקם התחתון וצמחייה ירוקה בחלקם העליון. מכיוון שהחוף ממוקם בצידו המזרחי של האי וקירות הסלע חולשים עליו כמעט לגמרי, בשעות אחר הצוהריים החוף מוצל. ככלל, עדיף לבקר בחוף בחודשים המתוירים פחות; באוגוסט הוא נמצא תחת מתקפת רוחצים וסירות העוצרות במפרץ ומסתירות את הים הצלול. לחוף קיאיה ניתן לרדת דרך גרם מדרגות ארוך.

פונטה די פיצאקו (Punta di Pizzaco) הסמוכה הוא אחד מאתרי הצלילה היפים באי, חלק משמורת הטבע הימית "ממלכת נפטון" (Regno di Nettuno). השמורה הוקמה בשנת 2007, והים המקיף את ארכיפלג פּלֶגרֵיי נכלל בשטחה. ויווארה היא החלק השמור ביותר באי; רק טבע פראי מותר כאן במטרה לשמר את הבידוד הפראי המיוחד, מכיוון שזהו אתר מזון אסטרטגי וקריטי להישרדותן של מיליוני ציפורים נודדות קטנות, שלא תגענה לאזורי הרבייה שלהן אילו ייתקלו בסביבה רוחשת בני אנוש.

עושרה של "ממלכת נפטון" נובע ממיקומה; היא נמצאת בגבול בין צפון הים התיכון לבין החלק הדרומי שלו, גבול אקלימי שנפגשים בו המינים שמושבם בדרום הים התיכון ואלה מהדרום הרחוק המעדיפים אקלים קר יותר. התוצאה היא נוכחות בו־זמנית של כמעט כל המינים המצויים בים התיכון, תכונה ששכנעה את אנטון דוהרן, חוקר גרמני וידידו של צ'ארלס דרווין, להתמקד במחקריו בשטח שבין נאפולי לאיסקיה ולבנות בשנת 1872 את המכון הראשון בעולם לביולוגיה ימית, מכון שעד ימינו נחשב לאחד המכונים היוקרתיים ביותר.

הים וקרקעיתו בממלכת נפטון נותנים מחסה למגוון גדול של מיני צמחים, כמו אלמוגים אדומים, אלמוגים שחורים, אלמוגים שחורים "מזויפים" ג'רארדיה סוואליה (הנמצאים למרגלות האי הקטן סנט'אנג'לו, הצמוד לאיסקיה), ספוגים מכל הסוגים, סרטנים גדולים, סוסוני ים, סוגים שונים של דגים כסופים ודיונונים ודגי טונה קטנים. האזור נחשב לאחד האזורים בעלי הצפיפות הגדולה ביותר של יונקים ימיים בים התיכון. באזור מרינה קומה, הכפר ואהתר ארכיאולוגי החשוב בקָמְפִּי פּלֶגרֵיי הנמצא ביבשת מול פרוצ'ידה, שוכנת המשפחה החשובה בים התיכון של דולפין מצוי קצר־חוטם, שלמרות שמו נכלל ברשימה האדומה של מינים בסכנת הכחדה. בקרקעית הים נחים גם שרידי סירות עתיקות.

אלזה מורנטה

הסופרת אלזה מורנטה - צילום: Public Domain

כשחוצים את האי לרוחבו מחוף קיאיה מגיעים לחוף פּוֹצוֹ וֶקיוֹ (Pozzo Vecchio). החוף התפרסם בזכות הסרט "הדוור" בכיכובו של מאסימו טרואיזי, מכיוון שסצנות רבות מהסרט המצליח צולמו בחוף זה. פוצו וֶקיו הוא אחד מחמשת המכתשים הוולקניים שהולידו את פרוצ'ידה. האדמה הוולקנית, העשירה ברקבובית, יצרה כאן נוף מוריק. בסביבת החוף נמצאים הרבה מאוד מערות קטנות ומפרצונים שניתן להגיע אליהם דרך הים. החוף מכונה גם "איל פוסטינו", הדוור, וניתן להגיע אליו ברגל מהנמל בהליכה רגלית בת חצי שעה, באוטובוס או במונית.

המגדלור, איל פארו (Il Faro), הוא עדיין אחד המקומות המקסימים ביותר בפרוצ'ידה. בעבר נשאו הוא ומגדלור קאפו מיזנו במשימה החשובה של אזהרת הספינות העוברות בתעלת פרוצ'ידה. לאחר שהושבת הפך המגדלור לאטרקציה תיירותית. הנוף מהמצוק יפהפה. ניתן לראות ממנו את נמל מרינה גרנדה, את מונטה די פרוצ'ידה, שנראה בהישג יד אף שהוא על היבשת, מצידה האחר של התעלה, וגם ספינות קטנות וגדולות שבמשך הקיץ גודשות את התעלה כמו מכוניות בצומת עמוס במרכז נאפולי.

כאמור, פרוצ'ידה הייתה אתר הצילום של סרטים מפורסמים, בהם "הדוור" בכיכובו של פיליפ נוארה ומאסימו טרואיזי, וכן "הכישרון של מר ריפלי" בכיכובו של מאט דיימון.

בכל שנה, החל משנת 1939, נערך ביולי־אוגוסט אירוע מעניין: מעין תחרות יופי בהשראת הרומן "גרציאלה" מאת המשורר והסופר הצרפתי אלפונס דה למרטין. בתחרות נבחרת גרציאלה (צעירה בת פרוצ'ידה) בת ארבע־עשרה עד עשרים ואחת, הראויה ללבוש את תלבושת האי המסורתית הרקומה בזהב לכבוד סיפור האהבה האוטוביוגרפי המסופר ברומן.

אפשר להגיע בקלות לפרוצ'ידה מנאפולי באמצעות מעבורות ורחפות. המעבורות מפליגות מנמל קלטה פורטה די מסה (Calata Porta di Massa), והרחפות ממולו בּוֹוֶורלו (Molo Beverello). ההפלגה ברחפות אורכת מעט יותר מחצי שעה, והן יוצאות בתדירות גבוהה. ניתן לרכוש כרטיסים בקופות הנמל או באינטרנט.

מתוך הסרט "הדוור" (1994) 

 

ויוָארה (Vivara)

לעומת זאת, אל האי ויווארה ניתן להגיע רק מפרוצ'ידה. האי ויווארה מחובר לפרוצ'ידה באמצעות גשר שנבנה לאחרונה בצמוד לצינור המים משנות החמישים. לגשר תפקיד כפול: גישה לויווארה ואספקת מים לאי איסקיה. בעבר היה האי ויווארה מחובר לפרוצידה בצוק קטן, אך הוא שקע לפני כאלפיים שנה, והפיצוצים במהלך בניית הגשר לא הותירו ממנו זכר כמעט. ברמה המנהלית ויווארה שייכת לעיירה פרוצ'ידה. זהו אי בלתי מיושב בעל צורה יוצאת דופן: סהר. אורך קו החוף כולו הוא שלושה קילומטרים בלבד. הוא נראה כמו גבעה קטנה, והנקודה הגבוהה ביותר בו נמצאת בגובה 110 מטרים. קו החוף מפונטה דלה פלומברה (Punta della Palombara) בקצה הדרום מערבי של פרוצ'ידה יוצר עם ויווארה חצי עיגול, שהוא בעצם מכתש וולקני שהגיח מהים לפני כשבעים אלף שנה המכונה מפרץ גֶ'ניטו (Genito).

המבנה המשמעותי היחיד באי הוקם במאה השבע־עשרה, אז נבנתה וילה בהוראת הדוכס מתוך כוונה להשתמש בה בתור בסיס לציד בחורש הפראי המשגשג של האי.

שפע בעלי החיים משך גם את מלך נאפולי קרלו די בורבונה. הוא הפך את האי לשמורת הציד שלו והביא אליו, בין השאר, פסיונים, ארנבות ואיילים. במאה התשע־עשרה עברה ויווארה ליד עיריית פרוצ'ידה, והיא מכרה אותה לאנשים פרטיים. סקוטו לה קיאנקה, הבעלים החדשים, נטע גפנים ועצי זית נוסף על הצמחייה הייחודית לאי והחל לייצר יין ושמן מקומיים. בשנת 1940 עברה הבעלות על האי לידי בית החולים של פרוצ'ידה. לבסוף, בשנת 2015, לאחר התדיינות משפטית ארוכה, הוחזר האי ליורשי סקוטו לה קיאנקה.

ויווארה הייתה סגורה לציבור במשך עשרות שנים, בין השאר בגלל ציד בלתי חוקי, ונדליזם והיעדר גוף ניהול ואבטחה באי. נכון לעכשיו האי כולו הוא שמורת טבע, והביקורים בו מוגבלים לשעות קבועות מראש ולסיורים מודרכים. כאמור, הגישה לויווארה מפרוצ'ידה נעשית דרך גשר הולכי רגל שאורכו מאה מטרים. בכניסה לאי יש גרם מדרגות שנבנה לכבוד ביקורה של הוד מלכותה מארי ז'וזה, אשתו של אומברטו השני לבית סאבויה ומלכת איטליה האחרונה לפני הכרזת הרפובליקה. כאשר ממשיכים בשביל הראשי בכיוון מרכז האי, נתקלים בקבוצת בתים כפריים, בבית חווה ובווילה מהמאה השבע־עשרה. כשממשיכים דרומה מוצאים מבנה שנקרא "הבית העגול" בגלל צורתו, ויש ממנו תצפית מרהיבה על מפרץ נאפולי כולו.

ויווארה היא המקום האידיאלי לטיול רגוע בטבע. אפשר להתערסל ברחש העצים המתערבב בנהמת גלי הים המתנפצים על הצוק ולהשתכר מניחוח הצמחייה העבותה המהול בריח המלח של ים שנוקה מספינות.

לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים

האי ויוָארה (Vivara)

 

ניסידָה (Nisida)

ואחרון חביב – האי הקטן הנושא את השם בעל הנופך הקסום והמיתולוגי: ניסידה (Nisida). למעשה, הסיפור שעומד מאחורי האטימולוגיה של השם רחוק מכל פנטזיה: מקורו במילה היוונית 'נסיס' (nesis), שמשמעותה 'אי' או 'נסידה', כלומר אי קטן.

מנקודת מבט מנהלית האי שייך לבניולי, שכונה בשוליה המערביים של נאפולי. ניסידה מחוברת ליבשת באמצעות גשר, בדיוק מול גבעת פוזיליפו (Posillipo). הגשר נבנה בשנת 1936, ומכיוון שהוא מתאים לכלי רכב, הוא מערער על מעמדה של ניסידה בתור אי.

מבנה האי מעיד על אופן היווצרותו: האי הוא עיגול כמעט שלם בקוטר חמש מאות מטרים המתאים ללוע עתיק של הר געש. המכתש, בעל פתח באורך של כמאה מטרים אל הים, מכונה 'מאר', מונח המציין לוע הר געש המתמלא חלקית במים בעקבות פיצוץ שנגרם מהמגע בין המגמה למי התהום.

האי היה גבוה יותר בעבר, ולמעשה בסריקות של קרקעית הים התגלו כמה מבנים מעשה ידי אדם, כמו מזח רומי. הקרקע שקעה במידה משמעותית בגלל תופעות של ברדיסייסמיות חיובית, אחת הפעילויות הגעשיות הבולטות באזור קָמְפִּי פּלֶגרֵיי.

האי נעשה "שטח ציבורי" רק במאה התשע־עשרה; עד אז הוא עבר מיד ליד בין עשירים כאלו ואחרים.

בין שלל האנקדוטות הקשורות להיסטוריה של ניסידה נמצא גם אחד האירועים המפורסמים ביותר בתולדות רומא – רצח יוליוס קיסר. קיקרו כתב במכתביו על פגישתו באי עם מרקוס יוליוס ברוטוס (שהיה לו כנראה בית מגורים בניסידה). בפגישה זו הם דנו בקנוניה נגד יוליוס קיסר. הוא מספר שההכנות לקנוניה נערכו באותו מקום חשאי. נוסף על כך, המשורר הרומי מרטיאליס, באפיגרמה שהוקדשה לפורקיה, אשתו בת האצולה של ברוטוס, תיאר את מותה בבית בניסידה. היא התאבדה שם על ידי בליעת גחלים בוערות לאחר שנודע לה על תבוסת בעלה בקרב בפיליפי נגד מרקוס אנטוניוס. חייה הטרגיים של פורקיה הסתיימו באותה דרך נוראה שבה הסתיימו גם חייו של אביה, קאטו – שניהם התאבדו. אף שהסיבות היו שונות מאוד, אצל שניהם קיצם היה קשור ליוליוס קיסר. קאטו, שהיה נואם רומאי מפורסם, סופר, שופט ופוליטיקאי שם קץ לחייו בעקבות תפיסת השלטון על ידי אויבו יוליוס קיסר, כדי לא לחזות באחריתם של הערכים הרפובליקניים של רומא.

על פי ויקטור ברארד, חוקר צרפתי של השירה ההומרית, ניסידה הייתה "אי העיזים" המפורסם הנזכר באחד השירים האפיים החשובים ביותר של התרבות המערבית הקלאסית. כך הוא מתואר באודיסיאה של הומרוס:

"נֹכַח מִפְרַץ-הַיָּם לְיַד אֶרֶץ עַם-הַקִּיקְלוֹפִּים / אִי מִשְׂתָּרֵעַ תָּחוּחַ, לֹא סָמוּךְ וְלֹא רָחוֹק מֵאֶרֶץ, / נֶחְפֶּה יְעָרוֹת וְכָבֵד בְּעִזִּים שֶׁגָּדְלוּ שָׁם פֶּרֶא,/ יַעַן אֵין אֵימַת בְּנֵי-אָדָם עֲלֵיהֶן לְהַפְחִידָן".   

(תרגום שאול טשרניחובסקי, שיר תשיעי, שורות 116-119)

 

ניסידה היא הארץ שבה עגן אודיסאוס בשובו ממלחמת טרויה, או ארץ הקיקלופים, שבה חיסל פוליפמוס, הענק בעל העין היחידה, כמה מאנשי הצוות של אודיסאוס. שתי האבנים שזרק פוליפמוס, שהיה מטורף מזעם כאשר הבין שאודיסאוס הכניע אותו והוא אפילו לא הצליח למנוע את בריחתו עם ציו, הפכו לשני הצוקים בצורת צריחים הנמצאים משני צדיה של ניסידה המכונים לבנטה (Levante) ופוננטה (Ponente). ברארד זיהה גם את מערת הקיקלופים – מערת סייאנו (Grotta di Seiano) הארוכה, מנהרה שנבנתה בתקופה הרומית ונמצאת בפארק הארכיאולוגי הסמוך של פוזיליפו, ובהתחשב בגודלה הייתה יכולה בהחלט להתאים למגורי ענק.

למעשה, ישנם כמה מיתוסים נפוליטניים הנוגעים לאודיסאוס, כמו סיפורו של גיבור האודיסיאה והסירנות. לא במקרה כינו המטאורולוגים בשם 'פוליפמוס' את גל החום הלוהט של קיץ 2017 שפגע בנאפולי, גל חום הזכור לרעה בגלל השרפה ההרסנית שהתפשטה במדרונות הווזוב.

בימי הביניים שכן באי מנזר. במאה הארבע־עשרה מלכת נאפולי ג'ובאנה השנייה ד'אנג'ו בנתה על האי וילה, והיא שימשה מעון הקיץ שלה. הווילה הוסבה לאחר מכן למבצר שהיה אמור לשמש את חיל מצב כנגד הצי של לואי השני ד'אנג'ו, שטען לכתר נאפולי. באותה תקופה נבנה גם מגדל ההגנה של האי. גם במאות הבאות המבצר של המלכה ג'ובאנה היה בסיס הגנתי חשוב בחוף נאפולי.

לאחר מכן עברה הבעלות על האי מיד ליד בין נסיכי האזור. במאה השבע־עשרה הפכה ניסידה נטולת ההגנה למאורת פיראטים. באותו זמן דון פדרו דה טולדו, המשנה למלך נאפולי מטעם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, השתלט על האי והשתמש בו בתור בסיס צבאי נגד פשיטותיו של שודד הים ברברוסה. קל לנחש שהוא היה זה שיזם את בניית רחוב טולדו במרכז נאפולי.

על האי הקטן צ'יופינו, הממוקם בין ניסידה לקאפו פוזיליפו, נבנה במחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה לזרטו (Lazzaretto), בית מצורעים. עד היום המונח לזרטו מציין באיטלקית בית חולים. הגשר המחבר את היבשת לניסידה מתחיל מהאי לזרטו.

באותה תקופה קנו הבורבונים את האי במטרה להפוך אותו לשמורת ציד. בתחילת המאה התשע־עשרה ז'ואקים מירא, מלך נאפולי ומרשל מטעם האימפריה של נאפולאון בונפרטה, התאים את מבנה המגדל לשימוש בתור בית כלא. שהו בו אסירים פוליטיים, בהם קרלו פוריו, פוליטיקאי איטלקי מפורסם וליברל מתון, שהיה תומך גדול בשלטון החוק ובחוקה.

כלא ניסידה נודע לשמצה בעבודות הפרך שנכפו על האסירים ובתנאים הבלתי אנושיים שחיו בהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה שכנה לתקופה קצרה באי האקדמיה לאווירונאוטיקה, השוכנת כיום בפוצואולי.

ניסידה הייתה גם בסיס של נאט"ו. בשנת 1934 נפתח בה בית סוהר לנוער שעדיין פועל בה, ושוהים בו כחמישים נערים ונערות. זו הסיבה שלתיירים אין גישה לניסידה. כמה פעמים עלתה הצעה להעביר את בית הסוהר לנוער לבניולי ולהפוך את הבניינים הקיימים למבני אירוח כדי שהאי יהיה נגיש לציבור וכולם יוכלו ליהנות מיופיו.

זהו אי בצורת סהר השופע ירק, והוא טומן בחובו צוקי סלע המשקיפים לים ותצפית רחבה על מפרץ נאפולי והאיים האחרים שבו. זהו אי פראי ומרתק שיהיה אתר תיירות יפהפה.

האי ניסידָה (Nisida)

עוד מאמרים שעשויים לעניין אותך:

טורינו

אגם קומו

עמק ברמבנה שליד העיר ברגמו