זהירות אמנות!

פרולוג למפגש קיצי עם רנסנס איטלקי, טקסט שנכתב לקראת ביקור ממשמש ובא בפירנצה המיתולוגית. האם יתכן שכדי לחוות יצירת אמנות במציאות, מוטב להכיר גם את הרפרודוקציה?
"הולדת ונוס" סנדרו בוטיצ'לי - מוזיאון האופיצי - איטליה

"הולדת ונוס", מוזיאון האופיצי - פירנצה. צייר: סנדרו בוטיצ'לי - צילום: Depositphoto

ביולי הקרוב אטוס לפירנצה. זוהי הזדמנות להרהר על ההבדל בין אמנות גדולה כפי שהיא נחשבת ונחווית ממרחק, ברפרודוקציות, כמיתוס, לבין החוויה פנים אל פנים. יצירות האמנות בפירנצה (דוד של מיכלאנג'לו, הבוטיצ'לים, הונוס מאורבינו של טיציאן ועוד) הן מהמפורסמות בעולם. יצירות שסובלות ממש מהמיתולוגיזציה שאופפת אותן, לעיתים מסתירה אותן.

כל שנה בקיץ נערכים בבית החולים סנטה מריה נוּאוֹבה במרכז העיר להיסטרית תיירים, לעשרות מאושפזים המגיעים כשהם סובלים ממה שמכונה "סינדרום סטנדאל". הסינדרום, על שם הנובליסט הצרפתי שהסתחרר עד פיק ברכיים מול היופי והשגב באופיצי, מכה בתיירים שאינם מצוידים באורך הנשימה הדרוש להתמודדות עם האמנות, או אולי על רקע התייבשות וג'ט לג אם נהיה ריאליסטיים, או הקושי ליישב את מציאות החוויה עם המיתוס שבראשיהם בדומה לסינדרום ירושלים, אם נבחר בנקודת מבט פסיכולוגית. או, אם נרשה לעצמנו מידה של רומנטיקה, הם אינם חסינים וצינים לחלוטין וברגישותם הטבעית חשופים למלוא כוחה של האמנות הגדולה.

15/5/2018

ספר על תקופת הרנסאנס

"הולדת ונוס" -  צייר: סנדרו בוטיצ'לי - צילום: דורון צויבל

המילה אמנות נשחקה בעשורים האחרונים עד עפר. שף שמקפיץ חצילים בשמן מדבר על אמנות הבישול וחנות רהיטים ופיצ'פקס בקניון נקראת גלריה לאמנות ועיצוב. גם בעולם האמנות עצמו ישנה מאז מרסל דושאן, רתיעה מאמנות "אמנותית" מדי. הציור והפיסול נתפסים כמדיומים גוססים או מתים. אמנים אחדים, כך נדמה, חשים רגשי נחיתות מול הפוליטיקאים והאקדמאים ומייצרים אמירות פוליטיות ואקדמיות תחת ביטויים אסתטיים לתכנים נפשיים ואמנותיים. וזה המקרה הטוב, במקרה הרע הללו –כך נדמה- חשים רגשי נחיתות אל מול התרבות הפופולרית, הסחורה והפרסומת ומחקים אותן כקופי קרקס מסורסים.

עבור האדם הממוצע כל אלו הם שימושים נלוזים במילה אמנות. עבור רוב האנשים כשמדברים על אמנות בא' רבתי הכוונה היא לרנסנס האיטלקי. אם נערוך שאלון ברחוב ונבקש מאנשים למנות יצירות מופת שהם מכירים מתולדות האמנות, יש להניח שנשמע על המונה ליזה ועל דוד.

אין בכוונתי, לא בטקסט הזה, לתקן ולחנך את בעלי החנויות או האזרחים הממוצעים, אלא להפך, לבקש ולהצביע, בקצרה ובשפה בהירה ככל הניתן, על הסיבות לכך שהאינטואיציה הזו, שאמנות משמעותה בעיקר הרנסנס הפלורנטיני אינה כה מופרכת, אך יש בה יסוד שעשוי להיות מזיק וצריך להיות מודעים לו.

האינטואיציה הזו אינה מופרכת כיוון שהרנסנס האיטלקי הוא האתר בו נולד האמן הסלבריטאי, הכוכב, איש הרוח, האינטלקטואל. הרנסנס האיטלקי הוא אולי המקום המובהק ביותר שבו ניתן לראות את ההיפרדות של האמנות מאובייקטים של נוי ופולחן והפיכתה לדיסקורס אוטונומי. שדה שיח עצמאי, כזה שניתן לכתוב את תולדותיו. לא ייפלא אם כן שאבי הכתיבה התולדות אמנותית יהיה ג'ורג'יו וזארי, ידידו של מיכלאנג'לו. כפי שלמדנו מההיסטוריון והפילוסוף הגרמני האנס בלטינג בספרו,

Likeness and presence - a history of the image before the era of art

תהליך זה של היפרדות האמנות מאותו אובייקט היה כרוח באובדן כוחו המיסטי (המריה הבוכה הפסל המדמם, האובייקט הקדוש בעל סגולות הריפוי וכו') ובמקורו המיסטי (צויר על ידי קדוש, נוצר מעצמו, התכריכים של ישו בטורינו המטפחת של ורוניקה וכו')-וכניסתו להיסטוריה: אתה יודע את מקורו – רפאל צייר אותו- ולכן לא יכול לייחס לו קדושה.

מי שהיה ער לכך בחדות ומאות שנים לפני בלטינג, הוא המטיף הפיורנטיני פרה סאוונארולה שראה לנגד עיניו כיצד האנשים בכנסיה מביטים במריה עולה השמימה ובמקום לומר איזו מריה זו הם אומרים "איזה בוטיצ'לי זה!" כלומר לידתה של יצירת האמנות הייתה חלק מהתפכחות כוללת בייחס לאובייקטים מיסטיים וקסומים.

ספר עם פסל משה של מיכאלאנג'לו

 הפסל "משה" -  פסל: מיכאלאנג'לו בונרוטי - צילום: דורון צויבל

עד כאן בנוגע לאינטואיציה המוצדקת המזהה את הרנסנס האיטלקי עם המילה אמנות. מכאן, רק ההערה הקטנה הזו, שבאמצעותה נסגור מעגל, עם הפער בין החוויה מרחוק לסינדרום סטנדאל:

האופן הראוי, הנכון לחוות יצירות אמנות הוא גם וגם. גם מרחוק, באמצעות רפרודוקציות, וגם בהשתזפות פיזית מהילתן במקור. לא לחינם נכתבו כמה מהטקסטים המפורסמים ביותר על אמנות כשלנגד הכותב אין אלא רפרודוקציות, (מן המפורסמות שפנופסקי כתב כמעט מבלי לצאת את משרדו ושפרויד הזמין במיוחד צילומי תקריב מפורטים של "משה" כשהתיישב לכתוב על פסלו של מיכלאנג'לו), שכן, אל מול היצירות עצמן אנו נוטים להיות מסונוורים, אנחנו מקבלים אותן בכוליותן, בהקשרן, אנחנו כתלמיד חטיבת ביניים ביישן העומד מול מלכת הכיתה, בקרת המציאות שלו נמוכה למדי. ואילו בהביטנו ביצירות ברפרודוקציות, בתמונות תקריב, מוקטנות, דהויות מוקפות בטקסט אנו משולים לרופא המכיר את מטופלו רק דרך עיון בתיקו הרפואי- מבלי שפגש בו מעולם.

שתי החוויות משלימות אם כן זו את זו.

 

כיוון שכבר השוויתי בין יצירות אמנות לאהובת נעורים ולפציינט של רופא, אסיים בהשוואה אחרונה, יצירת האמנות דומה גם לכספומט. עליך להתכונן מראש, דרך הרפרודוקציות והקראה העיונית כדי שיהיה לך הכרטיס והקוד כדי למשוך את ההון הרוחני שהופקד בה על ידי האמן, אבל עליך לעמוד מולה כדי לבצע משיכה.

לידת ונוס בוטיצ'לי

"הולדת ונוס" -  צייר: סנדרו בוטיצ'לי - צילום: דורון צויבל