היא חוותה מקרוב שתי מלחמות עולם, הייתה בית לאחד הסופרים הידועים בעולם ויכולה לזקוף לזכותה את מזקקת הגראפה הראשונה. כיום העיירה המקסימה משופעת במוזיאונים, באתרים היסטוריים ובמסעדות משובחות. הכירו את בסאנו דל גראפה
איטליה, כידוע, מלאה בעיירות קטנות שאומנם אינן ערים מרכזיות, אך יש להן מקום בספרי ההיסטוריה בזכות מאפיינים היסטוריים ותרבותיים ייחודיים. בָּסאנו דל גראפּה, אחת מאותן עיירות, שוכנת במחוז וונטו, בפרובינציה של ויצ'נצה. המונח טֶרִיוֶונֶטוֹ (או שלוש ונציות) מציין את האזור הגיאוגרפי, הכולל, נוסף על מחוז ונטו, את השטח ההיסטורי של "ונציה טרידֶטינָה", כלומר שטחי המחוזות טרנטו ובולצאנו של ימינו, ואת "ונציה אֶאוּגָנֶאָה", כלומר אותו חלק של מחוז פְריוּלי שנותר בידי איטליה לאחר מלחמת העולם השנייה. בעיר בסאנו חיים כארבעים ושלושה אלף תושבים, והיא מוכרת בעיקר בגלל האירועים המצערים שהתרחשו בה בשתי מלחמות העולם. יחד עם זאת, היא מפורסמת גם בזכות הגשר שלה, בזכות מזקקת הגראפה העתיקה ביותר באיטליה ובזכות המסירות של היחידה הצבאית האלפינית שלה – האלפיני (Alpini). העיר נוסדה בתחילת האלף השני לספירה בתור כפר מבוצר שהיה עדיין מוקף בחומות מימי הביניים. היא נוסדה תחת שלטון הרפובליקה של ונציה, שכונתה ה"סֶרֶניסימָה", כלומר השלווה ביותר, בתקופת פריחתה, תקופה של צמיחה כלכלית ותרבותית.
מאמר זה מוקדש לבסאנו וידון בהיסטוריה, בגראפה ובפרס נובל.
בסאנו ומלחמות העולם
לרוע מזלה של בסאנו, במלחמת העולם הראשונה התקרבה החזית אל האזורים המיושבים והטביעה את חותמה על המקום ועל התודעה. בין השנים 1917–1918 התרכזה בבסאנו רוב ההתנגדות לכוחות האימפריה האוסטרו־הונגרית, כוחות האויב. הצבא האוסטרו־הונגרי ניסה להבקיע שוב ושוב את קווי ההגנה האיטלקיים ולפלוש אל המישורים הוונציאנים. המלחמה שיתקה את העיירה – כל הפעילות הופסקה. כוחות האימפריה האוסטרו־הונגרית החריבו עד היסוד את העיר הסמוכה אָסיאגוֹ והשליכו ממנה רימונים לעבר בסאנו. לאחר התבוסה האיטלקית בקרב קפורטו באוקטובר 1917 נותרה העיר בקו הראשון. 7,000 איש פונו, ואלפי חיילים ואזרחים ברחו מהאזור המכונה "מישור שבע הערים", רמה בתוך הרי האלפים הוונציאנים, בין מחוז ויצ'נצה לאזור הדרום־מזרחי של מחוז טרנטו, אשר בעבר חולקה לשבע נפות שאוחדו לפדרציה אחת. בעבר חיו בה הקימברים, מיעוט אתני שצאצאיו דוברים עד היום את הדיאלקט הגרמני העתיק ביותר. באנדרטה הצבאית בהר גראפה קבורים 23,000 חיילים שנהרגו בקרב על ההר במלחמת העולם הראשונה. בעקבות הקרב הוחלף בשנת 1928 שמה של העיירה מבסאנו ונטו לבסאנו דל גראפה. עיטור "צלב מלחמה על גבורה צבאית" הוענק לעיר הודות לפעולות שהיו כרוכות בהקרבה עצמית במהלך מלחמת העולם הראשונה. גם במהלך מלחמת העולם השנייה בסאנו הייתה בחזית, והיא נעשתה לאחד ממרכזי הארגון המהוללים ביותר של ההתנגדות. בתאריך 26 בספטמבר 1944 התרחש אחד האירועים הקשים ביותר, שבו שלושים ושניים פרטיזנים נתלו ברחובות בסאנו. העיר קיבלה מדליית זהב על גבורה צבאית הודות למאבק תושביה למען השחרור.
חתן פרס נובל והמוזיאון שלו: ארנסט המינגווי
בשנת 1918 וילה אריצו הייתה מקום מושבה של מחלקת האמבולנסים מספר אחת של הצלב האדום האמריקני. בין הנהגים המתנדבים היה גם חתן פרס נובל לספרות לעתיד ארנסט המינגווי. אגף אחד מהווילה הפך למוזיאון על שמו. באולם הכניסה מקדם הסופר את פני המבקרים עם הרומנים שכתב בהשראת מלחמת העולם הראשונה, ו"הקץ לנשק" בראשם. למעשה, הרומן מבוסס על קורותיו של הסופר. זהו סיפור אהבה ומלחמה שהתרחש במהלך קרב קפורטו באיטליה ולאחריו. בעקבות הרומן הופק גם סרט בכיכובם של רוק הדסון וויטוריו דה סיקה. זהו מוזיאון יחיד במינו בעל תערוכה מעוררת קנאה. הוא מחולק לחמישה חדרים ובהם חמישים ושמונה לוחות תצוגה גדושים בהסברים היסטוריים. המוזיאון מספק עדות ייחודית על השתתפות ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. המינגווי שהה בווילה בתקופת הקרבות. יש במוזיאון תיעוד מצולם נרחב שלוקט בשקידה במשך שנים, וכן אוסף של יצירותיו בשפות שונות. הסופר חזר לאיטליה שוב ושוב ושהה בה תקופות ארוכות, בייחוד בוונטו, בתור אורחו של הברון ריימונדו פרנקטי באי טורצ'לו, השוכן בלגונה של ונציה. מחלונותיו חדר אירוח הצמוד לווילה אריצו מהמאה ה־15 נשקף נוף הגן והנהר הזורם לצידה. אתר המוזיאון
גראפה ומזקקות
אם נניח שברנדי הוא תזקיק או תערובת של מים ואלכוהול המתקבלת מתסיסה של חומרי הגלם, נוכל לומר שגראפה היא ברנדי ענבים המתקבל מהזגים (קליפות הפרי המופרדות מבשרו) ומיוצר מענבים שגדלו ותססו אך ורק באיטליה. מקור השם במילה "גְרָאספָּה" – כך כינו את המשקה בטֶרִיוֶונֶטוֹ. המשקה לא קשור להר גראפה או לבסאנו, אף שבעיר שוכנות המזקקות החשובות ביותר. למעשה, בבסאנו נולדו גם הגראפה הראשונה וגם המזקקה הראשונה באיטליה, גראפה נָרְדיני, שהוקמה בשנת 1739. באותה עת נהגו המזקקים לעבור מבית לבית כדי לזקק את הזגים שנותרו לאחר יצור היין. זו הייתה שיטה נפוצה להגדלת ההכנסה. בורטולו נרדיני, יליד טרנטו ויוזם השיטה, הגיע באחד הימים לבסאנו. הוא נקלע לתאונה בעיירה הוונציאנית ולא היה מסוגל לזוז במשך תקופה ארוכה. בתקופת ההחלמה הבין נרדיני את מיקומה האסטרטגי של באסאנו, ששכנה בצומת סחר בין וָלסוּגָנָה לוונציה. בנחישותו החליט להפוך את בית המרזח "דל פונטה" ל"מזקקת הגראפה נרדיני". זו הייתה הפעם הראשונה שהמזקק הפסיק לנדוד בין הבתים, ובמקום זאת הגיעו האיכרים למזקקת הגראפה. נרדיני כינה את הגראפה שלו "אקווה־ויטה די וינאצ'ה", משחק מילים המבוסס על לטינית ואיטלקית ומשמעו מים חיים או שיקוי לחיים ארוכים.
המזקקה והבר נמצאים בכניסה לגשר
הגשר העתיק או גשר האלפיניסטים – סמלה של בסאנו
היחידה האלפינית, יחידת הרגלים ההררית הפעילה הוותיקה ביותר בעולם, הוקמה ב־15 באוקטובר 1872. היחידה התבלטה במהלך מלחמת העולם הראשונה כאשר נלחמה בחזית האוסטרו־הונגרית. היחידה מכונה גם "נוצות שחורות" בשל נוצת העורב המעטרת את כובע המדים של חיילים. גשר בסאנו מכונה גם גשר האלפיניסטים מכיוון שכינוסי היחידה נערכים בקרבתו. הוא מוכר ברחבי העולם, גם בזכות שירי מלחמות, והוא למעשה הסמל של בסאנו. קיים תיעוד של בניית הגשר החל משנת 1209. במשך חייו הארוכים עבר הגשר שיפוצים ושחזורים רבים, אך הוא עדיין נחשב לגשר איטלקי אופייני הודות לציפוי העץ המכסה את כולו. באוקטובר 1567 נסחף הגשר העתיק בשיטפון של הנהר ברנטה. משימת השחזור הופקדה בידי אנדראה פלאדיו, וזה רצה לבנות את כולו מאבן, אך מועצת העיר חייבה אותו לא לחרוג מהמבנה המקורי. האזכור היחיד שנותר כיום לשפה האדריכלית הוא העמודים הטוסקניים התומכים בארכיטרבים (קורות אבן אופקיות). הגשר הוא סמלה של בסאנו מכיוון שהוא מייצג שני עמודי תווך מרכזים של העיר: היחידה האלפינית, שבסאנו היא המרכז העולמי שלה, והמזקקות. נוסף על מזקקת נרדיני, שוכנת מעבר לגשר מזקקת פּוֹלי, שנוסדה בשנת 1898.
אתרים מעניינים
כמו לכל עיירה המכבדת את עצמה, גם לבסאנו יש את הפיאצות שלה, הכיכרות המשמשות מקום מפגש ובילוי. הכיכרות הראשיות הן פיאצה גריבלדי ופיאצה דלה ליברטה. הן מוקפות בתי קפה ושכיות חמדה אומנותיות, כמו אכסדרת העירייה ובתים המעוטרים בציורי קיר.
יש גם שביל טיול חביב המתאים להליכה ביום סתווי יפה: הדרך הגבוהה של הטבק. השביל יוצא מגשר האלפיניסטים, מהקצה הרחוק ממרכז העיר, וחוצה את עמק ברנטה, שהיה מפורסם בעבר בזכות חוות גידול טבק. הטבע אופף את המטיילים בשביל בשלווה מלאה.
מפת מסלול ההליכה המלא - הדרך הגבוהה של הטבק
יש לעיירה גם מוזיאון עירוני משלה, העתיק ביותר בוונטו. במוזיאון תוכלו לראות ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הפרהיסטורית ומתקופת הברזל. בקצה הגשר נמצאת טברנה אופיינית, ואליה צמוד מוזיאון קטן של היחידה האלפינית (דמי הכניסה הם אירו אחד). בשני חדרי המוזיאון מוצגות מזכרות מהקרבות שהתרחשו באזור. יש בבסאנו גם היכל קבורה בכנסיית סנטה מריה בקולה, שבו טמונים 5,405 חיילים.
קרמיקה
עד המאה ה־18 בסאנו הייתה בירת הקרמיקה. בחפירות ארכיאולוגיות נחשפו חרסים מימי הביניים ומהתקופה הרומנסקית (המאה ה־11 וה־12 לספירה), צנצנות תרופות, צלחות וכוסות. מוזיאון הקרמיקה מחולק לאגפים שונים, ויש בו תערוכה כרונולוגית ובה 1,200 מוצגים, כולל חפצים ופסלים מהמאה ה־19. ניתן לבקר במוזיאון השוכן בפלאצו שטורם (palazzo Sturm), בית מגורים מהמאה ה־18, ליד נהר ברנטה. המתחם הוגדל בשנת 2010 הודות לתרומתו לאוסף של המרקיז הוונציאני ג'וזפה רוי, שהמוזיאון נקרא על שמו. ניתן לבקר במוזיאון בכל יום בין השעות 10:00–19:00. כרטיס כניסה בתעריף מלא עולה 7 אירו, ובתעריף מוזל – 5 אירו. גישה לנכים. מספר טלפון: 39-04240519940+.
היכן ומה לאכול
אם תרצו להספיק לטעום מהמטבח המקומי של בסאנו, לא תוכלו לוותר על מנת ביגולי (פסטה טרייה ארוכה הדומה לספגטי, אך סמיכה וגסה יותר, רצוי ברוטב ברווז) בטרטוריה דה אליצ'ה (trattoria da Alice) ברחוב דה בלאסי (de Blasi). מקרוני ברוטב פלפל ירוק, לעומת זאת, הוא המומחיות של פונדק טריניטה (Osteria Trinità), הרחוק עשר דקות הליכה מהגשר המפורסם. תוכלו גם לדלג אחורה בזמן ולטעום בָּקָלָה אָלָה ויצ"נטינה או פסטה ושעועית בפונדק קאנבה, ברחוב מטאוטי (Matteotti) במרכז בסאנו.
