הביאנלה בונציה נחשבת כיום לאירוע האומנות החשוב ביותר בעולם. זה לא דבר של מה בכך כשמדובר בתחום שנערכות בו עשרות ביאנלות וטריאנלות ברחבי העולם ויותר מ־300 ירידי אומנות בין־לאומיים. ועדיין, הביאנלה של ונציה הייתה ראשונה
הביאנלה הראשונה בונציה נערכה בשנת 1895, בתקופה שבה עלתה קרנה של מדינת הלאום והייתה אשליית אחדות מסוימת. לא במקרה גם האולימפיאדה הראשונה של העת החדשה התקיימה באותו עשור, בשנת 1896. כיום אנחנו יודעים שזו הייתה אשליה ושמלחמות העולם היו ממש מעבר לפינה, אבל זה כבר סיפור אחר.
כלכלה ופוליטיקה בשירות האומנות
ובכן, איך בכלל קם המפעל המרשים הזה, המתקיים כבר 125 שנה? זו הייתה יוזמה של פרנסי העיר ונציה שרצו להמריץ את הכלכלה ואת התיירות של העיר, שבמשך מאות שנים הייתה מוקד משיכה לתיירים, אולם בסוף המאה ה־19 ירדה קרנה. הרעיון היה לארגן תערוכת אומנות שתציג את מיטב אומני איטליה לצד נציגים בין-לאומיים בולטים ב־Palazzo dell’Esposizione, ששכן בגנים היפים, ה־Giardini שהקים נפוליאון בתקופה הקצרה שבה שלט בונציה. במבט לאחור, פרנסי העיר בהחלט עשו את הצעד הנכון: לאורך עשרות שנים הביאנלה, שנמשכה מחודש מאי עד נובמבר בכל שנה שנייה, משכה תיירים רבים לעיר והניעה את גלגלי הכלכלה של העיר. עד כדי כך, שבימינו תושבי העיר מתלוננים על כמות התיירים. כבר מההתחלה תפסה הביאנלה תאוצה. ב־1907 הוחלט לבנות ביתנים לאומיים בשטח הג'רדיני. הביתן הראשון שנבנה הוא הביתן הבלגי, ובסך הכול הוקמו באותה תקופה 14 ביתנים לאומיים. מבחינה משפטית הביתנים הללו נחשבו לקונסוליות, והריבונות על כל ביתן הייתה שייכת למדינה שלהן. כמו כן, גם עלויות התכנון והבנייה הוטלו על כל מדינה. כיום מכילים הג'רדיני 29 ביתנים לאומיים. מעניין להביט על הארכיטקטורה הייחודית של כל אחד מהם, ארכיטקטורה המסמלת לא רק את הלאום, אלא גם את התקופה שהוא נבנה בה. עד היום בביתנים הלאומיים מציגה כל מדינה תערוכה שנבחרה לייצג אותה. בשנים האחרונות מדובר לרוב בפרויקט של אומן אחד או בשיתופי פעולה של אומנים היוצרים עבודות ייעודיות לביאנלה. לצד הביתנים הלאומיים מוצגת תערוכה מרכזית אל־לאומית. ב־1910 הוקדש חדר שלם ליצירתו של גוסטב קלימט, כמו כן, הוצגה תערוכת יחיד של אוגוסט רנואר, וכן רטרוספקטיבה לקורבה. זה בהחלט היה המקום לראות את כל האומנים הגדולים של העת ההיא במקום אחד. באותה שנה דאגו מארגני הביאנלה להסיר עבודה של פיקאסו מהביתן הספרדי מחשש שתזעזע את הקהל. רק ב־1948 הוצגו עבודותיו של פיקאסו בביאנלה, ואז ניתן להן מקום של כבוד. בתחילת שנות ה־30 לקח לידיו הממשל הפאשיסטי של מוסוליני את ניהול הביאנלה. לצד השפעות שאפשר לדמיין את טיבן, פיתח הממשל את הביאנלה, הקצה לה תקציב נאה ואף הרחיב אותה לתחומים נוספים: ב־1932 נולד פסטיבל הסרטים של ונציה וב־1934 נפתחה ביאנלה לתיאטרון. מאוחר יותר הצטרפו פסטיבלי הריקוד והמוזיקה, וב־1980 נוסדה הביאנלה לארכיטקטורה, המתקיימת עד היום לסירוגין עם הביאנלה לאומנות. כל אלה יושבים תחת מטרייה ניהולית אחת, אבל כשמדברים על הביאנלה בונציה, מתכוונים לרוב לביאנלה לאומנות.
שמרנות מול אוונגרד
בתקופת מלחמות העולם הושבתה הביאנלה, וב־1948, אחרי תום מלחמת העולם השנייה ונפילת משטר מוסוליני, חזרה הביאנלה להציג בתנופה רבה. באותה שנה השתתפו בה אומנים מהשורה הראשונה, כמו שאגאל, בראק, קליי, אנסור ומגריט, לצד רטרוספקטיבה לפיקאסו. פגי גוגנהיים אף הוזמנה להציג יצירות מהאוסף המפורסם שלה מניו יורק (רגע לפני שהיא עברה להשתקע בונציה). בשנות ה־50 האוונגארד שלט בכיפה, ובביאנלה הוצגו אומנים שהיו חוד החנית של האומנות העכשווית, בהם פולוק, גורקי, קאלדר ודה קונינג, עוד לפני שהפכו לכוכבים גדולים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. בסוף שנות ה־60 קמה מחאה גדולה באיטליה נגד הביאנלה, שייצגה בעיני הסטודנטים המוחים את האליטות השולטות. אל מחאה זו הצטרפו גם האומנים האיטלקים הבולטים, שהשתייכו לתנועה האומנותית Arte Povera. הפשרה שהגיעו אליה הייתה שבביאנלה לא יוצגו יותר עבודות אומנות למכירה. לכאורה, מאז לא ניתן לרכוש יצירות בביאנלה, אולם בפועל הביאנלה משמשת חלון ראווה המציג את מיטב יצירות האומנות לאספני האומנות ולמוזיאונים, ועסקאות ורכישות מתבצעות שלא במסגרתה. במרוצת השנים גדל מספר המדינות שביקשו להשתתף בביאנלה. לאחר שהג'רדיני התמלא, נפתח מתחם ה־Arsenale. זו הייתה המספנה הצבאית הישנה של ונציה, שבימים זוהרים יותר הייתה מעצמה ימית, ולאחר שננטשה עם נפילת האימפריה, הוסבה למתחם אומנות. בארסנלה אין ביתן ייחודי לכל מדינה, אולם הוקצו חללים ספציפיים לכל מדינה משתתפת, אשר גם נשאה בהוצאות השיפוץ והפיתוח. עם עידן הגלובליזציה בתחילת שנות ה־2000 חל גידול במספר המדינות שביקשו להשתתף בביאנלה ולא נותר להן מקום בג'רדיני או בארסנלה. מדינות אלה נאלצות עד היום לשכור פלאצו ברחבי העיר. בשנים אלה הביאנלה השתלטה למעשה על כל העיר ונציה; לא עוד תערוכה במתחם ייעודי בקצה הרחוק של העיר, אלא מגוון תערוכות השוטף את העיר ונמצא בכל קרן רחוב. לאלה הצטרפו גם פרויקטים פרטיים מסוגים שונים שאינם משתייכים לביאנלה, אך מנצלים את אווירת הפסטיבל ואת הקהל שוחר האומנות הרב המגיע אל העיר.
לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים
תהפוכות, שינויים וסקנדלים
החל מ־1973 התערוכה המרכזית בביאנלה מוקדשת לתמה מסוימת אותה קובע האוצר הראשי. האוצרים מתחלפים בכל שנה, ועל כן קיימת שונות גדולה באופי התערוכות ממהדורה למהדורה. ב־2015 מונה אוקווי אנווזור לאוצר הראשי, והוא היה האוצר האפריקאי הראשון של הביאנלה. נושא התערוכה היה All The World’s Futures. זו הייתה תערוכה אינטרדיסציפלינרית שנתנה מקום רב ליוצרים שלא מתוך האומנות הפלסטית. ב־2017 חשה כריסטין מאסל שיש צורך בעידוד, ולכן יצרה את התערוכה Viva Arte Viva, שנחשבה לצבעונית ולשמחה מאוד, ויש הטוענים שבאופן מוגזם. ב־2019 אצר ראלף רוגוף הבריטי את התערוכה המרכזית תחת הכותרת May You Live In Interesting Times. זו נחשבת לאחת התערוכות הטובות ביותר בהיסטוריה של הביאנלה, והרלוונטיות שלה אינה מתעמעמת לנוכח המשבר שאנו חווים היום, בשנת 2020.
הביאנלה בונציה הייתה גם מקור לסקנדלים רבים לאורך השנים:
ב־1922 זו הייתה הרטרוספקטיבה שנערכה לצייר הצעיר אמדאו מודיליאני, שנפטר שנה קודם לכן. נשמעה אז ביקורת רבה על אורח החיים ההולל של האומן, שהשתמש בסמים ובאלכוהול וקיים יחסים שנויים במחלוקת. באותה שנה הוצגה תערוכה של פיסול אפריקאי "פרימיטיבי", שבימינו הייתה מעוררת קולות מחאה רבים.
ב־1964 רוברט ראושנברג היה האומן הצעיר ביותר והאמריקאי הראשון שקיבל את פרס אריה הזהב. התנגדות רבה לכך הושמעה מכיוון שהציג רק ציור אחד בביתן האמריקאי. אולם, האמריקאים מיהרו להעביר את התערוכה שנערכה לו בקונסוליה האמריקאית בעיר אל הביתן כדי לא ליפול בסעיף טכני.
ב־1990 קולקטיב אמריקאי ביקש להעלות מודעות למחלת האיידס והציג פוסטרים הרומזים על כך שהכנסייה הקתולית אחראית להתפשטות המחלה בגלל התנגדותה לאמצעי מניעה. הנושא הגיע עד לאפיפיור ולמסדרונות הוותיקן.
ב־2013 השתתפה קניה בפעם הראשונה בביאנלה. המבקרים הופתעו לגלות שכל המציגים היו אומנים סינים ואיטלקים, ואף לא אומן קנייתי אחד. התצוגה הוקעה וכונתה "ניאו־קולוניאליזם".
ב־2015 נאלצה המשטרה לסגור את המיצב של האמן השוויצרי כריסטוף בושל, שהפך כנסיה לא מתפקדת מהמאה העשירית למסגד. הרשויות טענו שהמיצב היה סיכון בטיחותי בגלל ההתקהלות הרבה, שלא קיבלה אישור מראש, אולם הסברה היא שהדבר נעשה מסיבות פוליטיות.
כל אחת מהשערוריות הללו משקפת את זמנה, ואפשר להניח כי הביאנלה תספק לנו שערוריות נוספות בשנים הבאות.
נכון לעכשיו, וירוס הקורונה גרם לדחייה של הביאנלה בשנה, מכיוון שלא הייתה אפשרות לפתוח את הביאנלה לאדריכלות כמתוכנן במאי 2020. כעת נדחתה הביאנלה לאדריכלות ל־2021, ובהתאם לכך הביאנלה לאומנויות הבאה תתקיים ב־2022. יהיה מעניין לראות כיצד, אם בכלל, הסיטואציה חסרת התקדים שאנו מתמודדים איתה כעת תשפיע על אופי העבודות שיוצגו בביאנלה, כמו גם על הפן הטכני־לוגיסטי.
מבחר תמונות מהתערוכה המרכזית בג'רדיני, לאורך ההיסטוריה
שלומית אורן, כותבת את הבלוג SO-ART, ומרצה על אמנות. מנהלת את Art Collectors IL - קהילת האספנים של ישראל.
