600 שנה לאחר בניית כיפת הקתדרלה של סנטה מריה דל פיורה, אנו חוזרים אל קורותיו של פיליפו בּרוּנֶלֶסקי (1377–1446), מהנדס ופסל פלורנטיני קשה עורף וקשה אופי שידע לפלס את דרכו בתקופה שבה החלו לחשוב אחרת על האדם ועל העולם.
ברונלסקי המציא את הפרספקטיבה של נקודת המגוז היחידה, והוא נחשב לאדריכל המודרני הראשון ולאחד מחלוצי הרנסנס הפלורנטיני, לצד דונטלו ומזאצ'ו. למעשה, הוא היה נקודת הייחוס שלהם, שכן היה מבוגר מהם. הוא נולד וגדל בפירנצה, בנה כמעט רק בעירו, אך יצירותיו, מבנים חדשניים ומתוחכמים, מוכרות ומוערכות בכל העולם.
בראש ובראשונה צורף פיליפו ברונלסקי נולד למשפחה אמידה. אביו היה נוטריון, ובילדותו ציפו שילך בעקבותיו, אך הוא הפגין עניין נלהב באומנות ובציור כבר בנעוריו. בשנת 1398 הצטרף ברונלסקי לגילדת סוחרי המשי, ובשנת 1404 נרשם בתור צורף. בשנת 1400 ו־1401 שהה בפּיסטויָה לצורך השלמת המזבח של סן יקופו, חפץ פולחן יקר ערך העשוי כסף ושמור עד ימינו בכנסיית סן זנו. דמויות מסוימות על המזבח נחשבות למעשה ידיו: אוגוסטינוס הקדוש, כותב הבשורה היושב, וצמד פסלי החזה של ירמיהו ושל ישעיהו.
תרגום: שירלי פינצי לב
ברונלסקי השתתף בתחרות לעיצוב התבליטים על אריחי דלתות בית הטבילה של פירנצה. המתחרים התבקשו ליצור אריח ארד המתאר את עקדת יצחק. ברונלסקי וגיבֶּרְטי סיימו בתיקו, אבל גיברטי סירב לשתף פעולה עם ברונלסקי בגלל הבדלי האופי והשיטות ביניהם. בסופו של דבר, נמסרה העבודה לגיברטי בלבד. פיליפו התאכזב מתוצאות התחרות. הוא עבר עם דונטלו לרומא לתקופה קצרה, ושם הם התחקו אחרי אוצרות קבורים. ברומא כינו אותם "ההם מהאוצר".
כשחזר ברונלסקי לפירנצה היו הפיסול והאדריכלות בראש מעייניו, והוא הרבה להתעמק במבנה הדואומו של ארנולפו די קמביו.
התחרות על הכיפה
זמן קצר לאחר שובו מרומא גילה ברונלסקי שהוכרזה תחרות על תכנון כיפת הדואומו. היה מדובר באחד האתגרים האדריכליים הגדולים בעולם – כיפה שתסמל את ההוד וההדר של העיר. ברונלסקי הציג את תוכניתו: כיפה בקוטר של 43 מטר בהשראת הפנתיאון ברומא. קורות עץ לתמיכה במשקל הכיפה לא נכללו בתוכניתו, והדעה הרווחת הייתה שהוא השתגע, אך לאיש לא היה רעיון טוב יותר. כך זכה בתחרות, למרות הסעיף שחייב אותו, בניגוד לרצונו, לחלוק את העבודה עם יריבו גיברטי. העבודות החלו ב־7 באוגוסט 1420. היה מדובר בהקמת שתי כיפות, אחת פנימית ואחת חיצונית. לכיפה החיצונית היה תפקיד מבני, והפנימית תהיה מוגנת מפני פגעי מזג האוויר. הכיפה החיצונית הגדילה עוד יותר את העבודה. לכל קרן של הכיפה המתומנת תוכננו צלעות תמיכה משיש. אך כיצד יעלו את חומרי הבניה הכבדים לגובה של יותר משישים מטרים? למטרה זו המציא ברונלסקי כננת בעלת שלוש מהירויות ואת ה"טירה" (מעין מנוף המרים משאות כבדים לגבהים גדולים). בסך הכול הורמו חומרי בניה במשקל 31,750 טונות.
אך כיצד למנוע את קריסת הכיפה תחת העומס הזה? ההשראה של ברונלסקי הגיעה מטכניקה רומאית המכונה 'פיתול אדרת הדג', שיש בה ניצול מתוחכם של הזוויות ושל החיכוך, כך שהעומס מתפזר לכמה כיוונים, ולא רק כלפי מטה. כדי למנוע את התמוטטות הלבנים הוא למד כיצד להשתמש בחישוקי אבן וברזל לחיזוק, ואף ניצל את השלב המאתגר הזה כדי להיפטר מהעמית הבלתי רצוי. ברונלסקי הִתְחַלָּה, וכך נאלץ גיברטי לעבוד לבד על הקמת חישוקי החיזוק. כשחזר, ביקר בפומבי את עבודתו של גיברטי, משוכנע שייאלץ להתחיל מחדש. גיברטי המושפל יצא מהתמונה. כך זכה ברונלסקי באפשרות להשלים את עבודתו בלי שייאלץ להתעמת עם אחרים. לאחר 16 שנות עבודה הושלמה הכיפה. היא נעשתה מוקד הקתדרלה כולה, סמלה של פירנצה, עיר השושן. בימים אלו ממש מלאו לה 600 שנים.
בתום העבודות היה אמור ברונלסקי להתחיל בתכנון הלָנטֶרנָה, מגדל השיש מעל הכיפה. אולם, הוכרזה תחרות חדשה. ברונלסקי מצא עצמו מתמודד מול עמיתיו ויריביו משכבר הימים, בהם שותפו לעבודה אנטוניו מאנטי וגיברטי. הוועדה, שבה ישב גם קוזימו דה מדיצ'י, אישרה את הדגם של פיליפו בזכות קלילותו, גאוניותו ויופיו. כרגיל, הוא תכנן את העבודה לפרטי פרטיה, אך הבנייה עצמה החלה רק בשנת 1446. חודש לאחר תחילת הבניה מת ברונלסקי, ואת העבודה השלים תלמידו מיקֶלוֹצו. בראש הלָנטֶרנָה הוצב כדור זהב מעוטר בצלב, שבנה וֶרוֹקיו. לילה אחד בינואר 1601 פגע ברק בכדור, והוא ניתק ונפל לכיכר הדואומו. כיום מוצב לוח שיש לבן עגול בדיוק בנקודה שהתגלגל אליה.
המצאת הפרספקטיבה המתמטית וכמה מעבודותיו
המצאת הפרספקטיבה המתמטית נזקפת לזכותו של ברונלסקי, עיקרון שעליו הסתמכו בהמשך אומנים ואדריכלים בכל העולם. הפרספקטיבה המתמטית היא עדיין כלי בעל פוטנציאל יצירתי עצום: היא מאפשרת לתאר מודלים אדריכליים תלת־ממדיים בעבודה על משטח דו ממדי, כמו דף או בד. שני לוחות של ברונלסקי, שלמרבה הצער אבדו בינתיים, תיארו את פיאצה דלה סיניוריה ואת בית הטבילה, והסבירו בעזרתם את התכנסות קווי העומק הנמתחים מנקודת מגוז יחידה.
צורות טהורות הן מאפיין מובהק של עבודתו של ברונלסקי. עבודתו הכילה רכיבים קישוטיים מועטים, ונעשה בה שימוש באבן האפורה המכונה פייטרה סֶרֶנָה לצורך הבלטת הרכיבים האדריכליים על רקע הקירות הבוהקים.
סן פייטרו די אורסנמיקלה
פסל סן פטרוס הוא אחד מ־14 פסלים המוצבים בגומחות בכתלים החיצוניים של הכנסייה. עד היום אין תשובה ודאית לחידה מי פיסל אותו. בספר 'חיי האמנים' מאת וזארי מסופר שהעבודה הוזמנה מברונלסקי ומדונטלו. פרטים אחדים שכנעו את מבקרי האומנות שזוהי יצירה של ברונלסקי. אחד הנימוקים המשכנעים מבחינתם הוא איכות הביצוע הגבוהה. אפשר למצוא בפסל הדים רבים לאומנות הקלסית שבה התעמק ברונלסקי במהלך שהותו ברומא. הקדוש עצמו לבוש בבגדים המזכירים את בגדי הרומאים הקדומים. כאשר משווים את ראש הפסל לדמויות על המזבח של סן יקופו, מבחינים בדמיון בקמטי המצח ובחיטובי האף. כיום מוצג בחוץ העתק של הפסל, והמקור נמצא בתוך מוזיאון אורסנמיקלה.
בית החולים של התמימים
אחת היצירות האדריכליות הראשונות של ברונלסקי הוזמנה על ידי גילדת סוחרי המשי, כשנחשב עדיין לצורף. מדובר בבית היתומים המכונה בית החולים של התמימים (ספדלה דלי אינוצ'נטי). לכל המבנים השונים של בית החולים יש אכסדרה קלאסית בעלת עמודים קורינתיים בחזית. זהו המרכיב האדריכלי המלכד אותם. חותם סגנונו האישי של ברונלסקי ניכר באותן אכסדראות, שתוכננו בהשראת בית הטבילה של פירנצה. כל מרכיב במבנה פרופורציונלי לאחרים, וקוטר העמודים אחיד בכולם. מאפיין נוסף של האדריכלות של ברונלסקי הוא השימוש בשני צבעים. ברונלסקי נטש את העבודה על בית החולים בשנת 1427, ולפני חנוכת המבנים נערכו בהם כמה שינויים. יחד עם זאת, ניכר במערכת המבנים שהיא יצירה של ברונלסקי.
