מה בין הצדיק עקיבא בין מהללאל לבין העיר פירנצה מעוז הרנסאנס האיטלקי?
בספרו של יצחק לאור "הנה אדם", ישנו רגע של טירוף מוחלט כשצה"ל מחליט לכבוש עיר קטנה באיטליה (קורטונה). במהלך מסעותיי בפירנצה חשבתי הרבה על הרעיון הזה: יש לכבוש את איטליה מידי האיטלקים
כשאתה נכנס לפיטי פלאס אתה מיד מדמיין איך כיבוש, נגיד אמריקאי, היה מעביר את התמונות התלויות מהרצפה עד התקרה בחדרים מאורים ברשלנות, למוזיאון ממוזג ומרווח שבו כל הציורים תלויים בגובה העין, עם טקסטים מפורטים באנגלית לצדם.
כל פעם שעברתי ליד הדואומו וראיתי את ההמונים, מאות, אם לא אלפים, משתרכים בתורים מתנחשים עד אין קץ בשמש הקופחת חשבתי לעצמי שהיו לאיטלקים חמש מאות שנים לארגן צל לתיירים, עכשיו יבוא הכובש הזר ויארגן זאת.
עד הכיבוש האמריקאי המיוחל, מחכה למי שמעוניין ליהנות משכיות החמדה של פירנצה משימה קשה למדי. העיר כולה, מתוכננת אך ורק למטרה האחת הזו: למנוע ממך את ההנאה האמתית מאמנות. מה שהיא רוצה, האופן שבו היא בנויה היא להריץ אותך בין תחנות, בכל תחנה לייבש אותך שעות בתור בשמש, ואז ברגע שנכנסת להאיץ בך לצאת. אל תחווה, קח סלפי וצא.
כדי להנות הנאה שלמה מהאמנות, הנאה הכרוכה בנוכחות רוחנית מדיטטיבית מול היצירות ניסחתי לי שלושה חוקים. בעקבות אמירתו המפורסמת של עקביא בן מהללאל:
זכור מניין באת: באת מהעמידה הארוכה בתורים בשמש. אל תיתן למנגנון להאיץ בך. אל תיתן למסלול המוכתב על ידי ההיגיון הפנימי של האתר להוליך אותך (הוא יוליך אותך החוצה!). זכור מניין באת: מישראל. עד שתחזור לכאן שוב אלוהים יודע, על כן קח את הזמן, התעלם מסביבתך, מהתיירים, מהשומרים. מכל השלטים האומרים אושיטה-exit. בכל מקום שבו ניתן -שב. עמוד. קח נשימות ארוכות. לך נגד כיוון זרימת נהר התיירים. לך במעגלים. תן ליצירות להפתיע אותך. להתגלות.
ולאן אתה הולך: כלל גדול בתיירות הוא לבוא מוכן. לצאת מהברג'לו ולהבין במלון שפספסת שם את דוד של דונטלו בגלל המהומה זו חוויה מתסכלת. דע לאן אתה הולך, דע מה תלוי שם. דע לאן אתה הולך אין משמעותו לסגור את עצמך, בוודאי שבכל מוזיאון אתה חייב להישאר פתוח לתגליות, לגלות אמן או יצירה שנוגעת ללבך אפילו שהיא בלתי מוכרת, אבל דע לאן אתה הולך. הבט בתכניה. בוא בנעליים נוחות. הבא מים.
ולפני מי אתה עתיד לייתן את הדין. הרי לא תסלח לעצמך אם תלך לאיבוד בשפע המסנוור. הרי לא תסלח לעצמך אם תובס על ידי מנגנוני הסימום והדיסאוריינטציה. ואפילו אתה כבר עומד מול הבשורה של סימונה מרטיני (1333) יש בך קול מאיץ: "יש עוד מיליון חדרים לראות!". השתק אותו. אחר כך בצאתך תאמר לעצמך לא ספגתי את העדינות הוורודה הזהובה של מרטיני. לא חשבתי מולו מחשבות חדשות. והרי זה לב העניין. אנחנו כלואים במוחנו המטרטר. חושבים ימים שבועות ולעיתים שנים את אותן מחשבות שוב ושוב. זה המקרה הטוב, המקרה הרע - חושבים מחשבות של אחרים. יצירות אמנות, בכוחן להתחיל שרשרת אסוציאציות שיולדת מחשבה חדשה.
מימין כנסיית סנטה מריה דל פיורה, משמאל מזרקת נפטון בככר הסניורייה בפירנצה - Depositphotos
