על שלושה ראשים בפירנצה

מאת: יונתן הירשפלד 

27/1/2020

ראשו של גיברטי על דלתות הזהב - Depositphotos

דלתות הזהב מעוטרות התבליטים שפיסל גיברטי עבור בית הטבילה שממול הדואומו בפירנצה נמצאות כיום במוזיאון מצדו השני של הכיכר. אבל הנדודים הקצרים האלו מצדה האחד לצדה השני של הקתדרלה היפה מסמן מסע בקנה מידה דרמטי בהרבה. זהו המסע המעביר דבר מה מחזקת אמנות שימושית למעמד השמור לאמנות יפה.

כידוע מיכלאנג'לו טען שהן ראויות להיות דלתות הכניסה לגן עדן, אך לטעמי מהוות דלתות אלו, שער הכניסה אל הרנסנס האיטלקי. כיוון שאני מאתר בו רגע מעניין שבו נפרדו קבוצה מסוימת של חפצים- אפילו דלתות!- מהסדר של נוי ופולחן וחצבו לעצמם נישה משלהם בעולם: זו של האמנות המערבית בגרסתה המודרנית.

המאפיין המובהק שמבדיל יצירות אמנות מאובייקטים של נוי ופולחן הוא הזיקה שלהן ליוצרן, לשמו, לדמותו, ל authorship שלו.

גיברטי עבד על הדלתות יותר מרבע מאה והשקיע בהן מחקר אינטלקטואלי וטכני כביר. הן מסמלות שיא של השקעה כלכלית בפרויקטים ציבוריים, דרכה של האצולה החדשה להמיר את ההון הממשי שלה בהון סימבולי. כסף, במעמד חברתי. בעוד שהאציל הימיביניימי היה "יושב" על הכסף שלו, האציל הרנסנסי משקיע. המדיצ'ים השקיעו בבנקים- אבל גם בפרויקטים ציבוריים.

 

בלב הדלתות דיוקנאותיהם של גיברטי האב והבן. דלתות אלו הן לא אובייקט. מי שייצר אותן אינו פועל. אומן, חרש עץ או מתכת. הוא אמן, איש רוח, אינטלקטואל. והוא דורש הכרה. לא, הכרה זה רך מדי, הוא דורש להיות בלתי נפרד מהיצירה. כמו החתימה של מיכלאנג'לו בלב הפייטה היפה, כמו הופעתו של ולסקז ב"לס מנינס", כמו התווים הפותחים את "אמנות הפוגה" המאייתים את השם "באך".   

ראשו הוא מעין חתימה והוא מעין ידית. ידית הפותחת את הדלת לרנסנס האיטלקי.   

ראש אישה מאת ג'יוטו במוזיאון מאחורי הסנטה קרוצ'ה

ראש אישה מאת ג'יוטו - צילום יונתן הירשפלד

ראש זה, ראשה של המדונה המתאבלת שנשר מפרסקו ונכלא בתיבת זכוכית במוזיאון שמאחורי הסנטה קרוצ׳ה, הוא מחקר שכזה על ציור הצער:

לכן אולי הוא נראה לי כמו פרה היסטורי. כמו חריטה קדמונית על קיר המערה. מנותקת מישו ומכנסיה ובכלל מהציור שאליו נולדה היא אישה מתאבלת אוניברסלית. היא גילום האבל. כמו שיש אישה שהיא המלנכוליה או צרפת או לה פיטורה (״הציור״).

היא האבל.

היא לא בכי ותלישת שיער וזעקה. היא לא תיאטרון של מופעים של אבל. היא לא איור המילה אבל.

היא שפתיים רועדות בדממה. דמעות לוקחות תנופה בכף הקלע של תעלות הדמע. חריטה בסלע. קמט במצח. עין משחירה כמו ענני סערה.

זו כבר הפכה לקלישאה בתולדות המחשבה המערבית שכל פילוסוף רואה את עצמו כפילוסוף הראשון האמתי ביוצרו הבחנה שקודמיו כביכול פספסו. ארתור דנטו חשב שזה בלתי נמנע בשל מבנה השיח הפילוסופי: כלומר יצירת הבחנות בין ממשות לתופעה. כל פילוסוף מאשים את קודמיו שניתחו תופעות כממשות ורק ממנו והלאה ניתן יהיה לדבר על הדברים באמת.

ג׳יוטו במובן זה, הוא ראשון הציירים. -אני ממשיך כאן את קו המחשבה שפיתחתי סביב גיברטי, אבל הולך אחורה בזמן ולרוחב מבחינת ההיקף-הוא מייצר הבחנה שקודמיו לא ידעו לעשות.  הייתי מקביל אותו לסוקרטס. פילוסופים שכתבו לפני סוקרטס או בזמנו אבל כאילו היו לפניו, מכונים פרה סוקרטים. (את בני דורו של ג'יוטו הייתי מכנה פרה-ג'יוטואים). פילוסופים אלו עשו משהו דומה לפילוסופיה אבל בעצם הם היו פילוסופים כמו שזאוקסיס ואפלאס היו ציירים; דמויות מיתולוגיות, או חצי מיתולוגיות. כמו שפיתגורס (שהייתה לו ירך מזהב!) היה מתמטיקאי.

 

ג׳יוטו אם כן, הוא המייסד של הציור המערבי כמו שסוקרטס מייסד את הפילוסופיה המערבית. ההקבלה הזו (כמו ההקבלה בין אפלטון ללאונרדו "הכל אידאות!"- ובין רמברנדט לדקארט "הולדת האני!" ) היא כלי מועיל בתנאי שלא דוחקים אותה יותר מדי. -והוא מייסד אותו על ידי הבחנה חדה בין הציור כאובייקט של נוי ופולחן לבין הציור כדיסקורס אוטונומי. דיסקורס כמו מדע, פילוסופיה, הנדסה, תיאולוגיה. שדה של חשיבה על הניסיון האנושי. ציוריו של ג׳וטו שואלים:

״כיצד לצייר צער, שכול, אובדן, תקווה, חלל, נפח וכו'?״

לפני שהם שואלים כיצד לאייר טקסט קדוש.

ובעיקר: ציוריו נושאים את חותמו האישי המובהק.

 

אולי ניתן לומר זאת כך: ראש זה של אישה שרויה בצער מכיל איזשהי אייכות פנימית שמאפשרת לו להתקיים מחוץ לציור שלתוכו צויר. איכות זו שאינה מצויה אצל דוצ'ו או צ'ימבואה היא תרומתו של ג'יוטו לציור המערבי. 

ראשו של ברוטס מיכלאנג'לו לידו הצייר יונתן הירשפלד

ראשו של ברוטס מיכלאנג'לו ולידו יונתן הירשפלד

את הראש היפה הזה, הקשוח, המסיט מבטו מהצופה אל עבר איזשהו עבר קטסטרופלי פיסל מיכלאנג'לו ברגע של משבר היסטורי ופוליטי. הרפובליקה של פירנצה זה עתה הובסה והבמה הוכנה לעלייתה של רודנות.

אנחנו ממעטים לחשוב על מיכלאנג'לו כאמן פוליטי. ובכלל אנחנו נוטים לחשוב שאמנות פוליטית היא תופעה מודרנית. אבל מיכלאנג'לו מפסל את רוצחו של הרודן ברגע ההיסטורי הזה על מנת להעמידו כגיבור. האיש שזעק Sic semper tyrannis "כך תמיד (יעשה) לרודנים!" מצליח במשימה המוזרה של לעמוד מולנו ולהיות בפרופיל: כמו ראש על מטבע, כמו קיסר.

 

אחד הדברים המרגשים ב"ברוטוס" הוא הפיסול הגס, ברוח סגנונו המאוחר של מ', סגנון הנון-פיניטו, המדגיש את אבניותה של האבן ולא מסתיר אותה. ההפך מסגנונו המוקדם. זוהי אינה אמנות של אשליה, או מראית עין, או פני הדברים: זוהי אמנות של חשיפת האמת. של חדירה אל העומק.  סגנון המדגיש את הפיסול כפסילת הפסולת מהגוש וחשיפת ההיגיון הפנימי, הצורה שתמיד הייתה בו. זה מהמם כי הפיסול עצמו הופך למעין ארכיאולוגיה שמחפירותיה מעלה את רומא, ואת הערכים הרפובליקנים של ברוטוס. וזה מאיר עיניים כי זה מאפשר לנו לראות את מיכלאנג'לו נוטש את סט הערכים והתמות הסיגנוניות שהקנו לו את תהילתו ורודף אחרי האמת שלו: הפוליטית, האמנותית.

 

כמו ראשו של גיברטי בדלתות הזהב, שהראה לנו את המעבר מדלת שפותחת מבנה לדלת שמוצגת במוזיאון, וכמו ראשה של המתאבלת של ג'יוטו שדייקה לנו את ההבנה אודות האוטונומיה של האמנות, כך ראשו של ברוטוס בבארג'לו מנסח את הרגע הגדול והנשגב הזה של הולדת האדם המודרני והאמנות שהוא יצר ברנסנס האיטלקי. 

אנחנו מבטיחים לא להעביר את המייל שלכם לאף אחד, מידי פעם נשלח לכם עדכונים על איטליה שיוכלו לשמש אתכם 

מבקרים יקרים באתר. הנהלת האתר באיטליה עושה מאמץ שלא לפגוע בזכויות יוצרים של יצירות המועלות באתר. היה ובכל זאת והועלתה יצירה אשר עלולה לפגוע בזכויות יוצרים הנכם מתבקשים לפנות מיידית למערכת באיטליה בכדי שנוכל לטפל בעניין.

בברכה מערכת באיטליה

© INITALIA All rights reserved  

noun_sunny_1604932.png
noun_magnifier_2525286.png
0