top of page

סכנה: יצירת אמנות לפניך

+ באיטליה

זמן קריאה

חיפוש

הממסד הרפואי לא מכיר בו והסלפי מאיימים לרוקן אותו מתוכן. אז למה סינדרום פירנצה עדיין חיוני להבנת יחסינו עם אמנות?


בבוקר חורפי ב-1817 נכנס סטנדאל לבזיליקת סנטה קרוצ'ה. ההתחלה הייתה מבטיחה. הצרפתי הצעיר ציפה לביקור שבועות רבים וחש התרוממות רוח מעצם השהייה בין הפסלים והקברים של ענקי רוח כמיקלאנג'לו, קיקרו ומקיאבלי, כשלפתע נתקל מבטו בפרסקו מאת וולטראנו על התקרה. "בו במקום עברתי... את חוויית האקסטזה העמוקה ביותר שניתן להעלות על הדעת," הוא מדווח. "הגעתי לדרגת הרגישות הגבוהה ביותר, שבה ביטויי האמנות השמימיים מתמזגים בחושניותו המלוהטת של הרגש. לבי הלם בקצב מואץ (אותו סימפטום שבברלין נחשב להתמוטטות עצבים); מעיין החיים יבש בתוכי, ודשדשתי בחשש שאפול לקרקע."


השורות האלה ביומן המסע של סטנדאל קשרו את שמו במה שנודע גם כ"סינדרום פירנצה". על פי מחקר מ-2017, מדובר ב"הפרעה פסיכיאטרית נדירה המתאפיינת במצב של סחרחורת, פאניקה, פראנויה או שיגעון, הנגרמים בשל חשיפה לפריטי אמנות והיסטוריה, או חשיפה לפריטים רבים מדי כאלה בעת ובעונה אחת". סטנדאל לבסוף התיישב על ספסל בפיאצה והתאושש, אבל החוויות שעבר עדיין משמשות כאבן בוחן לגבולות השפעת האמנות על נפש האדם - כזו שמשתנה בהתאם לתנאים ולנסיבות של כל תקופה.


אזהרת מסע

מעט ערים בעולם זכו להפרעה פסיכיאטרית על שמן, ואת מה שהרוויחה ירושלים בדת ובהיסטוריה, קנתה פירנצה באמנות ויופי. האמן יונתן הירשפלד אומר כי "הרנסנס הפלורנטיני הוא הרגע בהא הידיעה שבו הפך הציור מאובייקט פולחני בלבד ליצירה עצמאית, עם מחבר שצייר אותו. אנחנו לא יודעים מי המלך בתמונה, אבל יודעים שרפאל הוא זה שצייר אותו. יש מאחוריו אדם, שעמד לפני ארבע מאות וחמש מאות שנה מול אותו הבד שאתה מסתכל עליו, ופתאום נפתח צוהר ויש קו שמחבר בינו לבינך. זה יכול לעשות פיק ברכיים." אם יצירה אחת יכולה להביא לפיק ברכיים, אפשר לדמיין מה עלולה לגרום שהייה במרכז היסטורי של עיר שכנסיית סנטה קרוצ'ה, כיכר הדואומו של ברונלסקי, כנסיית סנטה מריה נובלה וגלריית האופיצי הם רק חלק מהאתרים המצויים בו. מה שהחל בראשית המאה ה-17 כמסע מהולל של גברים אירופאים מן המעמד הגבוה ברחבי היבשת ובעיקר באיטליה, (grand tour), הפך במאה העשרים ל"תיירות היסטריה" בסדר גודל תעשייתי. הפסיכיאטרית גרציאלה מוגריני, היא זו שטבעה את המושג "תסמונת סטנדאל" היא כינסה את ממצאיה בספר הנושא את שם ההפרעה שטבעה ב- 1989 בעקבות עבודתה כראש האגף הפסיכיאטרי בבית החולים סנטה מריה נואובה בעיר. כאמור, הלוקים הראשונים בתסמונת היו גברים שטיילו לבדם, להוטים להיחשף לאמנות הפלורנטינית ואושפזו לאחר שסבלו מסימפטומים שנעים מסחרחורות ודפיקות לב מואצות ועד להזיות ותחושת רדיפה. רובם התאוששו כעבור כמה ימים, וכולם ללא יוצא מן הכלל קיבלו הנחיה זהה: התרחקו מיצירות האמנות. בספרה תיעדה מוגריני, 106 מקרים על פני עשור בשנות ה-70 וה-80. גם דוסטוייבסקי, על פי חוקר אחד לפחות, חווה דבר דומה מול "גופתו של ישו בקברו" של האנס הולבריין – ציור מלבני בגודל כמעט מלא שהוצג במוזיאון באזל, ובאמת קשה להישאר אדישים מולו. אחרי כמה שנים של שקט, חזר הנושא לכותרות לאחר שבין 2016 ל-2018 נרשמו מול יצירות המופת של קרוואג'יו מקרים של התעלפות, התקף אפילפטי והתקף לב. "אני לא רופא," אמר אז מנהל האופיצי, אקה שמידט, "אבל ביקור במוזיאון כה עשיר ביצירות מופת כמו שלנו בהחלט יכול לעורר לחץ רגשי, נפשי ואפילו פיזי."

Hans Holbein [Public domain] גופתו של ישו בקבר

אבל מוגריני טוענת שהאמנות היא לא יותר מטריגר. "המקרים שראינו נוגעים יותר להיסטוריה ולחוויות אישיות של המטופל," היא אמרה בראיון לאתר art news. המקרה מפורסם ביותר בספרה מגולל את סיפורו של פרנץ, ביורוקרט גרמני מאופק, שתכנן את הטיול לפירנצה בסדר מופתי, אבל מול "בכחוס" של קראווג'יו הוא קרס, ראה צבעים שלא הכיר ונתקף הזיות. מוגריני מייחסת את הסימפטומים להדחקה של נטיות הומוסקסואליות (המקרה תועד בשנות ה-70). בקהילה הרפואית נתקל ספרה של מוגריני בספקנות. מתנגדיה טוענים שהיא מתארת מגוון רחב מדי של סימפטומים, כאשר את הקלים אפשר לייחס לנסיבות הטיול (מחסור בשינה, ג'ט לג, התרגשות וכו'), ואילו את התופעות הקשות יותר – כפי שהיא עצמה אומרת – הביאו המטופלים מהבית. מחקר מ-2014 בכתב העת האיטלקי "פסיכיאטריה" מציין שהתגובה לחשיפה לאמנות ולמצבים רגשיים פתולוגיים מופקת באותם אזורים מוחיים. לכן, הסימפטומים שמהם סבלו מטופליה של מוגריני יכולים להיחשב "אוטומטיים, קדם-רפלקסיביים ולא מודעים". ואכן, ההפרעה מעולם לא נכנסה ל-DSM, מדריך האבחון הפסיכיאטרי האמריקני שנחשב לגושפנקא מצד הממסד הרפואי. בכל הנוגע לאות כבוד של הפרעה נפשית רשמית על שמן, פירנצה, ירושלים ופריז ייאלצו לחכות.

Self-reflected, יצירת האמנות המציגה את המוח בשעה שהוא קולט יצירות אמנות

הסינדרום כהאשטאג, סטנדאל ככתם רורשאך

ערכו הרפואי של סינדרום סטנדאל אולי שנוי במחלוקת, אבל נודע לו תפקיד חשוב כ"מאובן תרבותי", כהגדרתו של ג'יימס אלקינס בספרו "תמונות ודמעות". לידתו בשיאה של התקופה הרומנטית איננה מקרית, והוא נענה לערך הנעלה ביותר בעיני אמני אירופה באותה עת: להרגיש, ובאופן הקיצוני וחסר הגבולות ביותר הניתן. בגרמניה, למשל, שמו צעירים רבים קץ לחייהם בעקבות ורתר הצעיר והמיוסר, בשם אידיאל ה"אהבה עזה כמוות" (במה שזכה לשם "אפקט ורתר", עוד הפרעה מוטלת בספק), וספרו של גתה - "יסורי ורתר הצעיר" – נאסר לפרסום. גם סביב הטיול לאיטליה – ריטואל תרבותי שגתה עצמו נטל בו חלק – היה ציווי חברתי מובהק: להימצא כשיר לתחושות הסוחפות והעזות ביותר לנוכח יצירות האמנות. אם אלו שורשיו הרומנטיים של סינדרום פירנצה, כיצד נראה עתידו? שיטוט מהיר בטוויטר מגלה שרוחו של סטנדאל עוד מרחפת בחללי המוזיאונים השונים, ויש לה אפילו האשטאג משלה. ואכן, במובנים רבים התקופה שלנו מתאימה מאין כמותה לחוויות המקדשות את פולחן האני. קשה לחשוב על קוקטייל מוצלח יותר עבור האלגוריתמים המנווטים את תנועתנו ברשתות החברתיות מאשר אסקפיזם, טיול מותרות, ייצוגיים חזותיים מרהיבים והתמקדות ברגשות אינדיבידואליים.




























אפילו ההיכרות המוקדמת עם שכיות החמדה במוזיאונים, אשר בזכות הטכנולוגיה בת ימינו הופכת למוחשית מאי פעם, לא מקהה מעוקץ המפגש. "ביצירות שבהן יש חשיבות למרחב, למשל יצירות מתחום הארכיטקטורה הפיסול, או פרסקו שמוצגות במיקום בעל חשיבות," אומר לי פרופ' קארלו פראבלי מאוניברסיטת פירנצה, אחד ממחברי המחקר הנזכר למעלה, "אין שום אפשרות לשחזר או לתמצת את האפקט הממשי המיידי. את התגובה הרגשית לקפלה הסיסטינית או לדואומו של ברונלסקי אי אפשר לחוות דרך תמונות או סרטונים. לכן, קשה לחשוב על פגיעה ברגשות העזים שמתעוררים במקום". גם סטנדאל חקר היטב את הבזיליקה מרחוק זמן רב לפני המפגש עמה. מצד שני, הטלפונים החכמים שנמצאים איתנו – ועם עשרות המבקרים במוזיאון סביבנו – אינם גורם ניטרלי. מעבר לגודש המבקרים המצלמים וחוסר הנגישות הפיזי אל היצירות, הדחף לצלם אותן עצמו חותר תחת האינטימיות שעליה דיווח סטנדאל. כמו שמזהיר שון פרקר, מבכירי פייסבוק בעבר, אותם אלגוריתמים שיתגמלו אותנו על שיתוף רגעים שמחים ויפים לא באמת מאפשרים לנו לשהות בהם: הם בנויים כך שננהג אחרת. במובן הזה, אפשר לומר שבכל סלפי עם "דוד" או "ונוס" אנחנו מרחיקים אותם מעצמנו.

ולמרות הכול סינדרום סטנדאל עומד במבחן הזמן, ולו כמעין כתם רורשאך שמאפשר לכל אחד לפרש את יחסו ליצירות שהוא מוכן לטוס עד אליהן. אני יודע כי זה מה שקרה לי. כשהייתי בפירנצה לפני כמעט עשור, כתבתי רומן שמתרחש בעיר והייתי נחוש לכלול בו אפיזודה של סינדרום סטנדאל. פירוש הדבר, מבחינתי, היה שאני צריך לקרוא כל מלה בנושא ולחוות מה שחווה אותו לוקה ראשון ומפורסם. בדיעבד אני מבין שדבר אחר היה מונח על הכף: האם זה בנפשי? האם אני באמת מסוגל להתמסרות כזאת לאמנות? אחרי שעות ארוכות בסנטה קרוצ'ה, כולל קברי הספולקרי בחצר, נאלצתי לסגת ללא מקרים רפואיים ראויים לציון. בעודי מתאושש על ספסל בפיאצה, אמרתי לעצמי שייתכן מאוד שלקיתי בסינדרום אחר וכמעט לא מוכר, שמבקרת אחת הגדירה כ"מיחושי מארק טווין": חוסר יכולת להתלהב עד כלות מיצירות האמנות המסחררות של פירנצה. הרומן, אגב, מעולם לא הושלם.

129 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

עשוי לעניין אותך

1

מתעניינים

עליך להתחבר על מנת לצפות בתוכן זה

ההרשמה לאתר בחינם.

התחברות | הרשמה
bottom of page