לומדים מהמאסטרים הגדולים: זֵפִירֵלִי ובמאים איטלקיים נוספים.

ב -15 ביוני 2019 נפטר פרנקו זפירלי ברומא. הבמאי הגדול הזה היה אבן פינה בקולנוע האיטלקי ,שמתאבל עליו כשהוא נזכר בסרטיו המרגשים ביותר ובמשנה שהשאיר אחריו. זהו סיפורו של זפירלי וסיפור צעדיו הראשונים בקולנוע וגם סיפורם של במאים איטלקים גדולים אחרים מוִיטוֹריוֹ דֵה סִיקַה (Vittorio De Sica) ועד סֵרג'וֹ לֵאוֹנֵה (Sergio Leone).  

24/11/2019

מאת: נדיה קרישי

ספרנית בסיפריה הקפיטולרית בורונה, בוגרת האוניברסיטה של העיר, כותבת על תרבות איטליה.

סיפורו של אמן גדול

פרנקו זפירלי נולד בפירנצה ב- 12 בפברואר 1923.. בין היצירות שהביא לעולם:

היכולת לשפר את התסריטים ביצירתיות האופיינית לו, להכניס את הידע שלו לכל מה שעשה, הרגישות האסתטית והאהבה למדינתו, הם אלו שעשו את האמן הזה. הוא ידע לעבד מחדש יצירות קיימות  ולהפוך אותך לחדשות ואותנטיות.  עבודתו האחרונה הייתה בימוי חדש  לאופרה "לה טרוויאטה" שפתחה את עונת האופרה בארנה די ורונה ב- 21 ביוני, שלושה ימים לאחר מותו. הוא היה משוכנע שהאופרה היא כוכב לכת שבו המוזות עובדות יחד, מוחאות כפיים וחוגגות את האומנות.

היו לו חמישה פרסי דויד די דונטלו (של האקדמיה האיטלקית לקולנוע), שני פרסי נַסטרוֹ ד'אַרגֵ'נטו

(nastro d’argento ), ו- 14 מועמדויות לאוסקר. את ההשראה קיבל משייקספיר. הוא היה אמן גדול שבענווה רבה למד מאחר ועם אותה הענווה לימד הרבה אחרים.

 

"העולם תמיד ניצל על ידי אלה שהביטו קדימה ..."

פרנקו זפירלי (Pic: Alexey Yushenkov)

הבמאים לפני זפירלי ואחריו

איטליה תמיד היתה מלאה במשוררים, סופרים ובמאים שהפכו אותה לנהדרת.  המאסטרים של העבר, שהשאירו חלל עצום, ממשיכים לחיות בכל דבר שיורשיהם יוצרים. הם הרוח המנחה של האמנים בני ימינו.

 זפירלי החל את הקריירה שלו כמעצב תפאורות ובין שנות ה -40 ל-50 הפך לעוזר במאי של כמה במאים גדולים אחרים, בהם ויטוריו דה סיקה, שהיה אחד מהיוצרים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע.

800px-S_Kragujevic,_Vittorio_De_Sica,_19

(By Stevan Kragujević)  ויטוריו דה סיקה - Vittorio De Sica   

הוא נולד בעיר סוֹרַה (Sora) שבמחוז לציו (Lazio) בשנת 1901, ונחשב לאחד מהאבות המייסדים של הניאוריאליזם, ז'אנר שבו הסרטים מצולמים  עם שחקנים לא מקצועיים, כמעט תמיד בחוץ. הדמויות הראשיות הן פועלים ונזקקים שאיבדו הכל עקב המלחמה. על המסך מוצגת פעילות יומיומית רגילה של אנשים רגילים לא פחות. את התפקידים הראשיים ואת רוב הסצנות מגלמים דווקא ילדים שמשקפים את מה שהמבוגרים צריכים לעשות.

 היו אלה סרטים בהשראת אירועים מציאותיים מהחיים האמיתיים.

 דה סיקה הצליח ליצור סרטים נהדרים שעד היום נחשבים כטובים ביותר אי פעם. גונבי האופניים (Ladri di Biciclette) נחשב לסרט הגדול ביותר בכל הזמנים. הסרט אולי השאיר קצת טעם מר בפה אבל היה מלא בכל כך הרבה יופי ו זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר של שנת 1950.

Ladri_di_biciclette_(film).jpg

"לַמבֵּרטוֹ מַג'יוֹרַאנִי (Lamberto Maggiorani) ואֵנזוֹ סְטַאיוֹלַה (Enzo Staiola) בסצנה מתוך הסרט "גנבי אופניים" (By Johnny Freak)

בין הניצבים בסרט הזה היה בחור אחד צעיר, סֵרג'וֹ לֵאוֹנֵה (Sergio Leone) , שניצל את ההזדמנות להיות עוזר במאי של דה סיקה. אנחנו רגילים לזכור את כולם כאמנים גדולים אבל כל אותם אמנים גדולים למדו בעצמם מאמנים גדולים אחרים ורק אחר כך, כל אחד מהם היה מסוגל ליצור משהו ייחודי בדרכו שלו.

סרג'יו לאונה למד את כל מה שיכול היה ללמוד מדה סיקה אבל התרחק מעט מהז'אנר, והפך לאחד הבמאים הגדולים של המערבונים וסרטי מאפיה.

אי אפשר לחשוב על הקולנוע האיטלקי בלי לחשוב על הקלוז-אפ של קלינט איסטווד בטרילוגיית "האיש ללא שם", או בלי לשמוע את השריקות המוכרות שליוו את הסצנות בסרטי הפולחן וכמובן בלי פס הקול של אֵנְיוֹ מוֹרִיקוֹנֵה (Ennio Morricone). אלמנטים בודדים כאלו שזכורים לכולם הם אלה שהופכים יצירות למופת. טרילוגיית "האיש ללא שם" שהתחילה בסרט "בעבור חופן דולרים" (1964), המשיכה עם "הצלפים" (1965), ונחתמה באחרון ,ואולי המפורסם ביותר בסדרה "הטוב, הרע והמכוער" (1966), הם שלושת המערבונים הראשונים בבימויו של הבמאי הרומאי. הז'אנר הזה מוכר בשם "מערבוני ספגטי" כדי להבדיל אותו מהמערבונים שיוצרו במדינות אחרות ולא סתם נבחרה המילה ספגטי, שכן, היא לוקחת אותנו ישר במחשבות לאיטליה.

השחקנים שנבחרו אמנם היו מוכרים, אך עדיין היו בראשית דרכם. ולימים יהפכו לכוכבים בינלאומיים. דוגמה לכך הוא קלינט איסטווד, שהפך לבמאי בעצמו ואת סרטו משנת 1992 "הבלתי נסלח" הקדיש לסרג'יו לאונה. אותו לֵאוֹנֵה שנמשך באופן מובהק  להפקות ההוליוודיות של צִ'ינֵצִ'יטַה (עיר הסרטים האיטלקית, רומא), עד כדי כך שהיה לעוזר במאי בהפקת הסרט "בן-חור" בשנת 1959. אותו האיש שמספיק היה להגיד " תעשה לי לֵאוֹנה" והמצלמה כבר ידעה להתמקד בפרט אחד בלבד ולשים אותו על קדמת הבמה, ושאת סרטיו היה חותם בשם "בוב רוברטסון" כמחווה לאביו.

מחברם של "הטרילוגיה של הזמן": "היו זמנים באמריקה", "היו זמנים במערב" ו "חופן של דינמיט".

Sergio_Leone.jpg

 (By Shaka) Sergio Leone

בין תלמידיו הרבים, יש אחד, שחקן ובמאי בן ימינו, שמספר כמה הושפע מלֵאונֵה, שמו קַרְלוֹ וֵרדוֹנֵה (Carlo Verdone).

לאונה היה אֵפִּי, קרלו הוא ריאליסטי, אך לשניהם משותפת המלנכוליה החיובית שמנחה אותם לתת חשיבות לכל פרט קטן. אפילו לקַרִיוֹן, שלמרות שלא היה מוכר בסרטים, הפך לחלק מהם ואפילו היה למפתח חשוב בהתפתחותם.

החיבור שבין איטליה לקולנוע הוא בלתי ניתן להתרה. הקולנוע האיטלקי היה שם בכל התקופות, החל מהסרט האילם ועד הופעת הסאונד, ממערבונים ועד לקומדיה, והגיע להכרה ויוקרה רבה גם באיטליה וגם בעולם. בזכות במאים, שחקנים, ומפיקים שהצליחו לחזק את מעמדה של איטליה גם ברגעי ייאוש ועוני. נדרשו כמה הבזקים של גאונות והרבה אומץ כדי לשים את איטליה על מפת תעשיית הקולנוע העולמית. רק תדמיינו את  מַסטרוֹיַאנִי ואַַנִיטַה אֵקבֵּרג רוחצים במזרקת טרווי, את רוברטו בניני עומד על הכורסה בטקס האוסקר של שנת 99 ואת סַלוַוטוֹרֵה קַאשוֹ הילד שעוזר בהתלהבות בהקרנות פרטיות ב"סינמה פרדיסו "של טוֹרנַטוֹרֵה.

סַלוַוטוֹרֵה קַאשוֹ בסצנה מתוך הסרט "סינמה פרדיסו" 

(By vedi sotto.)

אנחנו מבטיחים לא להעביר את המייל שלכם לאף אחד, מידי פעם נשלח לכם עדכונים על איטליה שיוכלו לשמש אתכם 

  • Facebook quadrato nero
  • Instagram - Black Circle

© INITALIA All rights reserved  

noun_event_434902.png
noun_sunny_1604932.png
noun_magnifier_2525286.png