זה לא הביקור הראשון שלי בגַּארְדָלֶנְד. לפני כמה שנים באתי לפה עם האחים שלי, עם ההורים שלנו ועם הילדים שלנו, והיה לנו לא פחות ממדהים. בהתחלה היינו ציניים. חשבנו מה לנו וללונה פארקים מלבד להיגרר עם הילדים ממתקן למתקן ולקנות להם ג׳אנק פוד. אבל סבא וסבתא, ההורים שלנו, החליטו להפתיע אותנו, הילדים שלהם, וקנו לחמשתנו צמידי כניסה אקספרס לכל המתקנים. ׳לכו ותיהנו׳, הם הודיעו לנו. ׳אנחנו נשמור על הילדים׳. לא שאלנו יותר מדי שאלות והתחלנו לרוץ אל רכבת ההרים הראשונה שראינו. אחיי הם קבוצה מלוכדת מאוד, ואילו אני, הקטן, ניסיתי להימלט כל חיי מהמלכוד המשפחתי הזה שלהם. אבל כשעלינו יחד על הקרונות וצרחנו יחד אל השמיים והתלהבנו יחד ׳בואו שוב בואו שוב׳ כשירדנו, חזרתי לחוש כלפיהם איזו אחווה שכבר מזמן שכחתי. כל הכעסים, כל התסכולים וכל הפניות העורף שתמיד הרגשתי בנוכחותם, נעלמו כלא היו. ירדנו ועלינו על ״תהום הנשייה״, שוב ושוב ושוב, שכחנו לרגע את ההורות, את המתחים ואת המשקעים שבינינו ולא רצינו שהכיף הזה ייגמר.
והנה, אחרי עשור בערך, בתום נסיעה ארוכה ומפרכת, התרגשתי לחזור חזרה אל אותו הפארק. מחוץ לאוטו השמיים התכילו, הציפורים צייצו ולא היה בכלל תור לחנייה. ׳צהריים נפלאים לך׳, בירכתי את נערת החניון החיננית. ׳זה חמישה יורו, בבקשה׳, השיבה ללא גינונים מיותרים. בעוד אני מפשפש בכיסיי אחרי חמישייה, הרגשתי את מבטה הרחום נח עליי, והיה לי ברור שהיא תוהה בינה לבין עצמה מה מחפש באמצע היום גבר לא בלתי נאה לבדו בפארק השעשועים גארדאלנד. ׳אני לא פה מהסיבה שאת חושבת, אגב׳, אמרתי לנערת החניון כשהגשתי לה את השטר. ׳סליחה?׳ עשתה עצמה כאילו לא שמעה אותי. ׳אני אומר שאני לא פה מהסיבה שאת אולי חושבת שאני פה׳, חזרתי ואמרתי. ׳אני לא חושבת שום דבר׳. ׳לא שאלת את עצמך מה מחפש גבר לבדו באמצע היום בלונה פארק?׳ שאלתי תוך שאני משמיט את עובדת היותי לא בלתי נאה, שלא תחשוב שאני מרמז על איזה עניין שביני לבינה. ׳זה שלך׳, אמרה נערת החניון והגישה לי עם הקבלה עלון מבצעים והפעלות של הפארק. ׳שלחו אותי לפה בתור עיתונאי כדי שאכתוב ביקורת תיירות על הפארק, אבל אני בכלל סופר במקצועי׳, אמרתי. ׳אני שמחה מאוד בשבילך׳, אמרה והרימה בלחיצת כפתור את מוט החנייה. ׳תודה רבה לך׳, אמרתי ונכנסתי לחניון. מצאתי חנייה מעולה תוך שנייה ולקחתי לעצמי כמה רגעים באוטו בשביל לעיין בעלון. בין מודעה על הרקדה במתחם הטרופי לבין מודעה על קרקס תוכים, ראיתי שיש שובר למסעדת ״טראטוריית קפטן הוק״, שמקנה ברד חינם למי שמציג אותו בקופה, אז קיפלתי את העלון לארבע, הכנסתי אותו לכיס ויצאתי מהאוטו. בדרך אל שער הכניסה הבחנתי שאני היחיד שעושה את דרכי לכיוון הפארק, בעוד כולם עושים את דרכם החוצה. בין ההמון היוצאים שכבר סיים לכייף הבחנתי במשפחה ישראלית צעירה וממהרת. האבא חנק בובת בוב ספוג ענקית בימינו ובשמאלו דחף את עגלת תאומיו, שישבו בה ושתו ברד בצבעי הקשת. ׳מעייני, תתחילו שם לפתוח צעדים. אנחנו ניתקע בפקקים!׳ הסתובב האבא וצעק אל אשתו. מעייני, שנוסף על הילדה המעולפת משינה שנשאה על אמותיה גם החזיקה עוד שתי כוסות ברד מקושתות צעקה: ׳חיים, אני לא יכולה, אני אומרת לך. יישפך לי הברד על הילדה׳. ומתוך הזדהות עם השעבוד הזה לילדים, ליבי קצת יצא אליהם. אחרי שחלפתי על פני המזרקה המרשימה שבמרכזה ניצב פסלו המוזהב של הדרקון פְּרֶצֶמוֹלוֹ, מייסד הפארק. נעמדתי בלי שום תור מול הכרטיסן שבמסוף הכניסה. הוא לבש חליפה שחורה וחבש כובע צילינדר עם פרצמולו עליו. הגשתי לו בחיוך את הכרטיס שלי ושאלתי אם אפשר אולי לשאול אותו שאלה.
׳בבקשה׳, אמר הכרטיסן וקירב את אקדח הסריקה לברקוד שעל הכרטיס. ׳איך זה שאין בכלל תורים בכניסה?׳ שאלתי. ׳הפארק נסגר בחמש׳, אמר הכרטיסן והגיש לי את הכרטיס הסרוק. ׳בחמש?!׳ נרעשתי. ׳זה בעוד שעה וחצי!׳ ׳אפילו פחות׳, אמר הכרטיסן וענד צמיד לבן על אמתי. ׳אבל קניתי עכשיו כרטיס לכל היום׳, טענתי בפיו. ׳הכרטיס שלך הוא באמת לכל היום, אבל הפארק נסגר בחמש׳, אמר. ׳אז מה אני אמור לעשות עכשיו?׳ שאלתי. הכרטיסן קימץ שפתיים ותקע בי מבט של ״אין לי מושג״. ׳אז אני רוצה החזר על הכרטיס. אין לי עניין להיכנס לשעה וחצי. אני לא אספיק כלום׳, אמרתי. ׳צר לי אדוני, אבל אין החזרים על כרטיסים שנסרקו׳, אמר הכרטיסן. ׳אתה רציני איתי עכשיו?!׳ שאלתי בעצבים. ׳לא יכולת לעדכן אותי בפרט הזה לפני שסרקת לי את הכרטיס?׳ ׳אתה שאלת אחרי שכבר סרקתי׳, ענה הכרטיסן. ׳ולא חשבת אולי להודיע לי לפני הסריקה שהפארק נסגר בחמש?׳ ׳הנחתי שאתה יודע את זה׳. ׳למה הנחת שאני יודע את זה? מאיפה אני צריך לדעת את זה?׳ ׳זה כתוב לך על הכרטיס למשל׳, אמר והצביע לי על המקום שבו הפרט הזה באמת מופיע. ׳אז למה בכל זאת טרחת לספר לי שהפארק נסגר בחמש אם הנחת שאני יודע את זה?׳ שאלתי. ׳אלו ההנחיות שאני מקבל. אנשים לפעמים מתבלבלים עם הזמנים, אז ליתר ביטחון מזכירים להם׳, הסביר. ׳טוב, תקשיב, אני מבקש שתמצאו לי פתרון לסיפור הזה. אני לא רוצה להיכנס עכשיו כולה לשעה וחצי או כמה שלא נשאר לי. מה השעה בכלל?׳ שאלתי. ׳שלוש ארבעים ושמונה׳, הציץ הכרטיסן בשעונו. ׳לא, זו בדיחה. נו, תמצאו לי פתרון׳, דרשתי. ׳אני מצטער, אבל כאמור, אחרי שהכרטיס נסרק אין לי שום יכולת להחליף או לבטל או להחזיר לך כסף עליו׳, אמר הכרטיסן. ׳כן, אבל אתה מבין את המצב שלי, נכון? לא באתי לפה בשביל לקנות ברד וללכת. באתי ליהנות, לעשות כיף׳, אמרתי. ׳צר לי אדוני, אלו הנהלים׳, אמר. ׳תקשיב, אני הגעתי לפה במיוחד מגרמניה בשביל לעשות כתבה על הפארק. אתם לא רוצים שאני אכתוב על הביזיון הזה, נכון?׳ אמרתי. ׳מבחינתי תכתוב מה שתרצה. אלו הנהלים של הפארק, אדוני. אני לא יכול לעשות עם זה שום דבר׳, אמר. ׳אז אני רוצה לדבר עם האחראי פה. זה פשוט לא הגיוני׳, אמרתי. ׳אני האחראי פה׳, הודיע לי הוא. ׳נו, אז בתור האחראי פה אתה לא יכול לעשות שום דבר בנידון?׳ רתחתי. ׳כפי שכבר ציינתי, אדוני, אחרי שהכרטיס נסרק אין לי אפשרות לעשות שום דבר׳, אמר. ׳כן, כן, כן, הבנתי את זה, אמרת לי את זה כבר שבע עשרה פעם, הבנתי, אתם חזקים בנהלים פה. אבל הסברתי לך את המצב שלי, אז למה אתה לא מנסה לעזור לי? אתה מבין שלא הייתי נכנס לפארק המזוין הזה אם הייתי יודע שהוא נסגר בעוד שעה ורבע?!׳ הרמתי עכשיו את קולי. לנוכח פליטת ה׳מזוין׳ שלי הישיר אלי לפתע הכרטיסן מבט מזרה אימה. ׳אתה הגעת בסוף היום, אדוני׳, סינן הכרטיסן. ׳נסעתי עכשיו שלוש שעות באוטו בשביל להגיע לפה׳, אמרתי. ׳אז מה אתה אומר לי שהגעתי בסוף היום?׳ ׳זו לא צריכה להיות הבעיה של הפארק, האופן שבו אתה מכלכל את זמנך׳, אמר הכרטיסן. ׳הבנתי אותך. אתה יודע מה כן הבעיה של הפארק הזה? הבעיה של הפארק הזה, היא שזה פארק של נוכלים, זאת הבעיה שלו׳, אמרתי. ׳נוכלים?׳ מצמץ הכרטיסן את עיניו כמסמן שהמילה לא מוכרת לו. ׳גנבים, רמאים, רודפי בצע׳, פירטתי באנגלית את כל המילים הנרדפות שהכרתי. ׳אדוני, אני מבקש ממך להירגע לפני שאקרא לאיש ביטחון׳, איים עלי הכרטיסן. ׳אתה יודע מי אהב נהלים ולא הסכים לכופף אותם, לא משנה מה?׳ שאלתי אותו. ׳אדוני, תחליט בבקשה עכשיו אם אתה נכנס או יוצא, כי אתה תוקע לי את התור׳, אמר הכרטיסן. רק באותו הרגע הבחנתי שמאחוריי עמדו זוג זקנים גרמניים עם פני מרשמלו ושיער צמר גפן מתוק. ׳אתם יודעים שהפארק נסגר בעוד שעה וקצת׳ עדכנתי את הגרמנים בגרמנית. ׳אנחנו יודעים׳, אמרו בחיוך. ׳ובכל זאת אתם נכנסים?׳ שאלתי. ׳קנינו את הכרטיסים מראש, אבל לצערנו הגענו מאוחר׳, אמר הזקן בהשלמה מחויכת. אז השלמתי גם אני בחיוך, עברתי את המסוף והודיתי לכרטיסן ב׳תודה רבה לך׳. ׳בבקשה׳, אמר הכרטיסן ומשך באצילות בכובע הצילינדר שלו. רציתי רכבת הרים, אז התחלתי לרוץ באמוק אל אמצע הפארק, בתקווה שמתישהו תתגלה בפניי איזו מסילה אימתנית באופק, אבל המסילה היחידה שנתקלתי בה הייתה מסילת רכבת הזאטוטים המטומטמת שכמעט דרסה אותי כשחציתי את השער הסגור שלה. רצתי לכיוון המערב הפרוע, חלפתי על פני בית מרזח שבחזיתו התנודדו בובות בד של אינדיאנים על עמוד תלייה, חלפתי על פני פלג מלאכותי שבו טלטלו בובות קאובויים מכניות כברות עגולות בחיפוש אחרי זהב, חלפתי על פני מתקן הרודיאו שהפעילה אישה אמיתית בלבוש יצאני מסורתי והקפיצה נערים חרמנים על שור פלסטיק ענק, ואז, מתוך המישור הקליפורני ראיתי לראשונה, על רקע גוש ענני סערה אפורים, את רכבת ההרים שלי. חמש דקות של ספרינט אדיר הביאו אותי אל רכבת ה״אוֹבְּלִיוִיוֹן: דה בלאק הול״, או בעברית: ״תהום הנשייה: החור השחור״. אף פעם לא היה לי באמת מושג מהי ה״נשייה״ אבל הצירוף של המילה ״נשייה״ עם המילה ״תהום״ גרמה לי תמיד לחשוב על אותה תהום נשית שממנה יצאנו כולנו.
שני גרמי מדרגות הובילו לראש הרכבת, הגרם האחד לתור הרגיל והגרם השני לתור האקספרס. מכיוון שהייתה לי רק שעה לא ניצבה בפני בכלל שאלה. התלפפתי בריצה במעלה סליל המדרגות עד שהגעתי למסוף. עמדתי שם כמעט לבד, בעוד שבדלת שמולי עמד המון האדם שהמתין בתור הרגיל. נערים מחוצ׳קנים ונערות בחצאיות קצרצרות שטרם הפנימו שלא נהוג לסדר את התחתונים בפומבי מילאו את קרון הרכבת. ראיתי שנותרו עוד כמה כיסאות פנויים בשורה הראשונה, אז קראתי לאחראי המתקן ושאלתי: ׳איך אני נכנס? אני רוצה להיכנס׳. אחראי המתקן, שעסק בלקצוב את נוסעי הקרון, הפנה אלי מבט ולא אמר דבר. ׳האלו, אני רוצה להיכנס!׳ צעקתי. ׳אתה בתור של האקספרס׳, סינן לעברי האחראי. ׳נו, אני רוצה להיכנס מהר׳. ׳אבל יש לך צמיד אקספרס?׳ ׳יש לי את הצמיד הזה׳, אמרתי והראיתי לו את הצמיד הצהוב. ׳זה צמיד רגיל׳, אמר באדישות. ׳אז מה אני עושה בשביל להיכנס?׳ שאלתי. ׳אתה יורד במדרגות ומחכה בתור הרגיל׳, אמר. ׳אין סיכוי. עכשיו הגעתי לפארק. יש לי שעה, אז אני לא הולך לחכות עכשיו את כל השעה בתור כמו פראייר׳, אמרתי. ׳אז תקנה לך צמיד אקספרס׳, אמר. ׳איפה אני עושה את זה?׳ שאלתי. ׳באחת מעמדות המודיעין׳, אמר. ׳ואיפה נמצאות עמדות המודיעין?׳ שאלתי. ׳הכי קרובה לפה היא בכניסה לפארק׳, אמר האחראי וניגש לעמדת הבקרה ללחוץ על הכפתור. ׳אני לא מאמין׳, אמרתי והתחלתי שועט מטה במדרגות ורץ חזרה לכיוון הכניסה. ניגשתי אל הכרטיסן עם כובע הצילינדר ודפקתי לו על הגב. ׳אם ידעת שאני בין כה וכה קצר בזמן, למה לא הצעת לי להחליף מראש את הצמיד הרגיל לצמיד אקספרס?׳ שאלתי. ׳מה הבעיה, אדוני?׳ שאל הכרטיסן, שעשה עצמו כאילו אין לו מושג מי אני. ׳הבעיה היא ששוב, אתה ידעת שיש לי רק שעה ולא הצעת לי להחליף את הצמיד הרגיל בצמיד אקספרס׳, אמרתי. ׳לא ניתן להחליף צמיד רגיל לצמיד אקספרס, אלא רק לקנות חדש׳, הסביר הכרטיסן. ׳זה לא משנה כרגע אם אפשר או אי אפשר, העניין הוא שלי לא היה מושג על האפשרות הזו, ומשום מה אתה לא חשבת אפילו להציע לי אותה׳, אמרתי. ׳אדוני, כשרכשת את הכרטיסים באתר שלנו, ניתנה לך האפשרות לרכוש כרטיס רגיל או כרטיס אקספרס. אני מצטער שלא קנית את כרטיס האקספרס, אבל הייתה לך האפשרות׳, הסביר הכרטיסן. ׳אבל כשהזמנתי את הכרטיס באתר לא ידעתי שאגיע שעה ורבע לפני שהפארק נסגר. אתה מבין את זה, נכון?׳ רתחתי מעצבים. ׳אם היית מסתכל באתר בשעות הפתיחה של הפארק, היית יכול לראות שהפארק נסגר בכל יום שישי בחמש׳, אמר. ׳על הכול יש לך תשובה׳. ׳אני עונה לך על השאלות׳. ׳טוב, תקשיב, בוא נעזוב את זה עכשיו כי חבל לי על הזמן. אתה יכול להחליף לי עכשיו את הצמיד לצמיד אקספרס?׳ ׳ראשית, כפי שהסברתי לך קודם, אין אפשרות להחליף צמיד רגיל בצמיד אקספרס אלא רק לקנות צמיד חדש. שנית, אני רק הכרטיסן. אין לי סמכות למכור לך צמיד חדש׳, אמר. ׳אבל אמרו לי ב״תהום הנשייה״ לגשת למודיעין׳. ׳אבל פה זה לא המודיעין׳. ׳אז למה האחראי של ה״אובליוויון״ אמר לי שהמודיעין זה בכניסה?׳ ׳זה באמת לא רחוק מכאן, אבל זה לא אצלי. אני לא מודיעין׳, אמר הכרטיסן. ׳אז איפה המודיעין?׳ שאלתי. ׳יש עליך את המפה של הפארק?׳ ׳לא׳, עניתי. ׳לא חילקתי לך קודם את המפה של הפארק?׳ נבהל מעט הכרטיסן. ׳לא, אתה לא חילקת לי׳, הוכחתי אותו בכעס. ׳אני מאוד מאוד מצטער׳, אמר הכרטיסן והסתכל סביב כמו להשגיח שאף אחד מהממונים לא קלט את הפשלה המנהלית שלו. כשהבחין שהשטח נקי, לקח מפת פארק ופרס אותה מולי. הוא הוציא עט מכיס מקטורנו והחל לסמן על מפת המטמון האינפנטילית איפה המודיעין. ׳אנחנו פה׳, הקיף את הכניסה בעיגול ואז הקיף עוד עיגול ואמר: ׳ואתה צריך להגיע לפה׳ ׳לא אמרת שזה בכניסה?! זה נראה כאילו זה בצד השני של הפארק׳ שאלתי. ׳זה קצת רחוק באמת׳, אמר האחראי כששרטט את הקו המפותל בין הנקודות. ׳אבל מבחינת הפארק זה עדיין נחשב חלק ממתחם הכניסה׳. ׳אתם משהו מיוחד פה׳, אמרתי והתחלתי לרוץ בעקבות המפה. פניתי שמאלה בממותה הענקית, עקפתי את העיר אסורה של קונג־פו פנדה, ונאלצתי להבקיע את התור הענקי של הפילפילונים המעופפים, אלא שבשלב מסוים קלטתי שאין לי מושג איפה אני. במנוחה קצרה להסדרת הנשימה הבחנתי בעובדת ניקיון שעישנה סיגריה עם חברתה מלכת הלבבות, וניגשתי לבדוק אם הן יודעות במקרה איפה המודיעין. ׳פה׳, אמרה מלכת הלבבות. ׳מה פירוש פה?׳ שאלתי. ׳היא המודיעין׳, אמרה מלכת הלבבות והצביעה על מי שחשבתי שהיא עובדת הניקיון. ׳איך אני יכולה לעזור?׳ שאלה אותי מודיעין ופלטה עשן מבין שפתיה. ׳אמרו לי שאני יכול להחליף במודיעין את הצמיד שלי בצמיד אקספרס׳, הסברתי. ׳לא להחליף, רק לקנות חדש׳, אמרה מודיעין בנועם מכני. ׳כן, כן, הבנתי, לקנות צמיד חדש, לא להחליף, לקנות׳, אמרתי. ׳אין בעיה, אני אמכור לך צמיד. אני רק מסיימת את הפסקת הסיגריה שלי ועוזרת לך בסדר?׳ שאלה. ׳תקשיבי׳, התחננתי, ׳אני ממש ממהר. לא הספקתי עדיין לעלות על שום מתקן, כלום. הגעתי לפני חצי שעה ועדיין לא עליתי על מתקן אחד. פליז, תעזרי לי׳. מודיעין פזלה במיאוס אל מלכת הלבבות, מילאה פיה עשן ואז השליכה את הסיגריה והתחילה צועדת לעמדה שלה. ׳אני מצטער׳, אמרתי וצעדתי מאחוריה. מודיעין נכנסה בדלת, הופיעה מאחורי הדלפק והודיעה: ׳אז זה שישים יורו׳. ׳זה שישים יורו?!׳ שאלתי בתדהמה. ׳כן׳, אמרה באדישות. ׳תקשיבי, אתם פשוט מטורפים׳, נפלטה ממני צעקה. ׳הנהלים והמחירים שלכם, כאילו אני לא מבין. הסברתי פה לכמה עובדים של הפארק שאני מקרה מיוחד, שהייתה איזושהי אי־הבנה ואם אפשר איכשהו לעזור לי, אבל אף אחד לא מעוניין פה לזוז סנטימטר מהנהלים הדפוקים של המקום הזה. אני משתגע כבר. למה שאשלם עכשיו שישים יורו על צמיד חדש אם הפארק נסגר בעוד פחות משעה?׳ ׳אמרת שאתה רוצה לקנות צמיד אקספרס, אז צמיד אקספרס עולה שישים יורו׳, הסבירה. ׳כן, אבל את מבינה שזה לא הגיוני, נכון?׳ שאלתי. ׳האמת שלא. אני לא יודעת מה המקרה שלך. ביקשת ממני צמיד אקספרס, אז בסך הכול נקבתי במחיר׳, אמרה. זיהיתי נימה של אנושיות בקולה של מודיעין, אז החלטתי לספר לה בקיצור את הסיפור שלי מתוך תקווה שנוכח האיוולת אולי תוכל לפעול לפנים משורת הדין ולהמיר לי את הצמיד הרגיל בצמיד אקספרס עבור הפרש הסכומים ביניהם. אלא שבסוף הסיפור שלי מודיעין רק החמיצה פנים ואמרה: ׳אני מצטערת מאוד, אבל אין לי סמכות לעשות דבר כזה. זה בניגוד לנוהלי הפארק׳. בזמן שהוצאתי שישים יורו מהכיס, תהיתי למה היא נתנה לי עכשיו לשטוח את כל הסיפור האווילי שלי אם מראש ידעה שאין לה סמכות לעשות כלום בנידון. ׳את יודעת על מי אומרים שהם אוהבים לעבוד כמו רובוטים ולא מוכנים לכופף את הנהלים, לא משנה מה?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענתה מודיעין. ׳יופי׳, אמרתי בזמן שגזרה לי את הצמיד הישן וענדה לי במקומו את צמיד האקספרס. פצחתי בריצת אמוק חזרה ל״תהום הנשייה״. רוח קרה החלה נושבת על פניי כשחלפתי על פני ערי המסכנות של מצרים וגשם דוקרני החל ממטיר סמוך למקדשו של רעמסס השני. מעבר להר הגעש הבריק ברק רחוק בשמיים, וכשחלפתי על פני אתר ההסעדה ״הונולולו״ התנפץ לו ריעו הרעם בבום מחריש אוזניים. עליתי בריצה במעלה סליל המדרגות, נעמדתי בגפי מול מסוף האקספרס והמתנתי לאחראי שיפתח לי את המסוף. ׳פשוט תצמיד את הצמיד לסורק׳, אמר לי האחראי. הצמדתי את הצמיד, המסוף נפתח והללויה, התיישבתי לי בשורה הראשונה בקרון ״תהום הנשייה״. את שאר השורה תפסה משפחה גרמנייה. האימא, אישה קצוצת שיער וחזירת פנים התיישבה לידי ושיחקה בחרדה בצמיד זהב שחנק את אמתה. היא חייכה אלי חיוך מפוחד, ואני חייכתי אליה בשותפות גורל. אחראי המתקן הוריד את רתמת הביטחון מעל ראשנו ובדק שאבזם הקשירה אכן מהודק. הוצאתי את האייפון מהכיס כדי לצלם לילדים שלי את אבא על רכבת הרים אבל האחראי הורה לי שאסור אייפונים על המתקן ושהוא צריך לאחסן אותם. ׳אבל אני רוצה׳, אמרתי. ׳אבל אסור׳, אמר. ׳זה עניין שלי אם הוא ייפול לי, בסדר?׳ אמרתי. ׳אסור לעלות עם אייפונים למתקן׳, אמר. ׳אבל…׳, התחלתי טוען דבר, אבל הרגשתי את מבט האימא הגרמנייה עליי ומסרתי לאחראי את האייפון לאחסון. ׳אני ממליץ לך גם להפוך את הכובע׳, אמר האחראי, ׳שלא יעוף לך ברוח׳. ׳אוקיי׳, אמרתי והתעלמתי מעצתו. הקרון החל עולה ועולה והגשם החל מתחזק ומתחזק. האבא הגרמני הפציר באשתו להביט בנוף הפסטורלי, שדות חיטה וברושים תחת ענני סערה מאיימים. אשתו הביטה אל הנוף והתוודתה בגרמנית שיש לה פיפי. הילדים שלה צחקו. הקרון השתהה בראש המסילה, ואז, רגע לקראת הנפילה, הבריק ברק מטר לידינו, והקרון החל נופל חופשי במורד המסילה. צרחות הבהלה בקרון הוחרשו מבעד לנפץ הרעם, הכובע ישר עף לי, והגשם, בצירוף מהירות הנסיעה, דקר לי את הפנים בקטע לא נעים בכלל, אז עצמתי עיניים. חתימת האור של הברק הופיעה לי על המסך השחור של עיני העצומות. האם הגרמנייה התחילה לצרוח בסליזיות גרמנית תוך שהיא נועצת את הציפורניים שלה באמה שלי. התחלתי לצרוח גם אני. התגלשנו בטיל מעלה מטה, ימינה ושמאלה, עד שהקרון נעצר בבלימה אדירה אחת, כמו זיון סוער שנגמר בשפיכה מוקדמת. כשפקחתי את עיניי חזרו אליי חושיי. חשבתי שהרחתי ריח של שתן, ויכולתי להבחין בעורק הצוואר של האם הגרמנייה מפמפם ומפמפם. ׳אֵנְטְשׁוּלְדִיגוּנְג, אנטשולדיגונג׳, התנצלה בפניי האם הגרמנייה. ׳אָלֶס גּוּט׳, הרגעתי אותה. האחראי החל לשחרר את הקרון מהרתמות. הילדה הגרמנייה, שהייתה סחוטה מגשם, סידרה את התחתונים שלה ואמרה לאחיה: ׳זו גייל, זו גייל׳. אחיה חייך ואמר לה שרואים לה כל הפטמות. הפירוש של ׳זוֹ גַּיְיל, זוֹ גַּיְיל׳ הוא לכאורה ’איזה מגניב, איזה מגניב‘, אבל בו בעת המשמעות היא, ואת זה אני יודע לא מניסיון אישי, אלא מחברים שמעורים בחיי המין הברלינאיים, שמשתמשים בביטוי הזה גם כשגונחים ונאנחים לעת מציצה או זיון בתחת. פתאום נזכרתי בביקור המשפחתי שלנו לפני עשור, ותחושת קבס עלתה בי נוכח ההבנה שכל החוויה האדרנלינית הזו שחוויתי הייתה למעשה סוג של גילוי עריות, אביונה אורגיסאטית ללא חומרי סיכה. ׳היד שלך מדממת׳, אמר לי האחראי כשהסיר ממני את רתמת האבטחה. הסתכלתי על היד שלי. חמש נעיצות דם טפטפו לי מהזרוע, ארבע מלמעלה ואחת מלמטה. ׳תגיד׳, שאלתי את האחראי, ׳אני יכול פשוט להישאר על הקרון ולעשות עוד סיבוב?׳ ׳לא׳, אמר לי האחראי והגיש לי את האייפון. ׳אתה חייב לעבור שוב דרך המסוף׳. ׳אז אני יכול פשוט ללכת להצמיד את הצמיד שוב?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענה בנחרצות. ׳על פי הנהלים אסור לי להשאיר אותך על הקרון׳. ׳ומה אם אתן לך עכשיו עשר יורו?׳ שאלתי. ׳תסכים לכופף קצת את הנהלים?׳ ׳אסור לי לקחת ממך כסף׳, אמר האחראי. ׳אתם ממש עובדים כמו ה…׳, התחלתי לומר, אבל מייד נמלכתי בדעתי והתחלתי לרדת בספרינט במדרגות כדי לעלות חזרה למתקן. הגשם ניתך כמו דליים, ברקים התחילו להבריק כמו אורות במועדון ואחריהם באו הרעמים המחרישים. רצתי כמו מפגר במעלה המדרגות, הצמדתי את הצמיד לסורק, אבל שער המסוף לא נפתח. חיפשתי את אחראי המתקן, אבל גם הוא לא היה שם. האמת היא שאף אחד לא היה שם עכשיו, הקרון עמד ריק מאדם והמתין בדממה למשלוח הבא. ׳יש פה מישהו?׳ צעקתי, אבל אין קול ואין עונה. רצתי חזרה למטה בניסיון להבין מה הולך, אבל מתחם ״תהום הנשייה״ נותר שומם. הסתכלתי סביבי וקלטתי שמבקרי הפארק מצאו מחסה מהגשם תחת עלוות הפלסטיק הענקית של מתקן עץ הסָקוֹיָה. בין ההמון צעדו עובדי הפארק ומכרו מעילי גשם לכל אשר חפצה נפשו באחד, וחפצים היו כחול אשר על שפת הים. ׳מה קורה?׳ תפסתי את אחד ממוכרי המעילים. ׳למה ״תהום הנשייה״ סגור?׳ ‘עד שתיפסק סופת הברקים, כל המתקנים סגורים לאלתר׳, הוא השיב לי בחיוך. ׳אתה לא רציני איתי?! הרגע קניתי צמיד אקספרס בשישים פאקינג יורו בשביל לעלות על ״תהום הנשייה״ בלי תור. אני דורש פיצוי!׳ זעקתי. ׳אני רק מוכר המעילים׳, אמר מוכר המעילים. רציתי להגיד לו ״אתה יודע מי אהבו להגיד 'אנחנו רק מוכרי מעילים'?״ אבל לא אמרתי ורק שאלתי: ׳באמת כל המתקנים סגורים?׳ ׳כל המתקנים שעובדים על מתח גבוה סגורים מחשש להתחשמלות, כן׳, אמר. ׳ומתי הם ייפתחו שוב?׳ שאלתי. ׳כשייגמר המבול׳, ענה מוכר המעילים. ׳שזה נראה לך מתי?׳ שאלתי. ׳אני לא חזאי׳, אמר מוכר המעילים. ׳תגיד, אז מה יש לי לעשות עכשיו בפארק הארור הזה?׳ שאלתי בייאוש. ׳המתקנים מושבתים, אבל דוכני ההגרלות ממשיכים לעבוד כרגיל׳, אמר בקול עולץ, כאילו העובדה הזו אמורה לשמח אותי. ׳זה פשוט לא ייאמן המקום הזה׳, סיננתי שישמע. ׳אתה רוצה לקנות מעיל?׳ שאל. ׳מה אני צריך מעיל אם אני כבר לגמרי רטוב?׳ שאלתי. ׳אז אתה לא מעוניין במעיל?׳ שאל. ׳ממש לא׳, אמרתי. ׳זה רק שניים עשר יורו׳, אמר. ׳גם בחינם לא הייתי לוקח ממך מעיל׳, אמרתי. ׳אני לא יכול לתת לך מעיל בחינם׳, אמר. ׳לא ביקשתי שתיתן לי את המעיל בחינם׳, אמרתי. ׳הבנתי׳, אמר מוכר המעילים. ׳רק אמרתי שגם אם היית רוצה מעיל בחינם, לא הייתי יכול לתת לך אחד, כי זה בניגוד לנהלים של הפארק׳. ׳ברור, ברור, לא חשבתי אחרת׳, אמרתי למוכר המעילים, אבל הוא כבר התחיל לחפש לקוחות חדשים. התחלתי צועד לכיוון דוכני ההגרלות של המערב הפרוע. תחילה ניגשתי לדוכן דיג הברווזונים – עשרות ברווזוני פלסטיק שבגבם לולאת ברזל צפים בתוך בריכה בצורת דונאט, ואתה צריך לדוג אותם. נתתי לכורה מפויח הפנים שבדוכן שטר של חמישה יורו והוא נתן לי בתמורה חכה וסימן באצבעותיו שיש לי שלושה ניסיונות. העליתי בחכתי את הברווזון הראשון. הכורה ניתק אותו מן הקרס, הפך אותו והראה לי שאין מדבקה תחתיו, משמע לא זכיתי בכלום. על התחת של הברווזון השני הייתה דווקא מדבקה ירוקה, והיא זיכתה אותי במחזיק מפתחות של הדרקון פרצמולו. על הברווזון השלישי גם לא הייתה מדבקה. הכורה העניק לי את מחזיק המפתחות שלי ושאל אם אני רוצה עוד סיבוב. ׳איך אני יכול לזכות בבובספוג הענק?׳ שאלתי את הכורה. ׳אתה צריך לדוג ברווז עם מדבקה שחורה׳, ענה הוא. ׳ומניין לי שבין כל הברווזונים האלו יש באמת ברווז עם מדבקה שחורה? הרי זה ברור שאתם פה בשביל לחלוב אותנו ולתת לנו את האשליה שעולם אמיץ חדש עם בובת בובספוג ענקית במרכזו נמצא ממש בהישג יד׳, אמרתי. הוא הביט בי בעיניים וטען להגנתו שהוא בעצמו שם היום את הברווזונים, והוא יודע שהוא הכניס גם את הברווזון השחור. ׳נגיד שאני מאמין לסיפור שלך. עדיין, אני מעוניין לדעת כמה אני צריך לשלם בשביל הבובספוג המטופש הזה?׳ שאלתי. ׳הבובספוג לא למכירה, אלא רק לזכייה׳, קבע. ׳מה ההבדל? כמה אתם רוצה עליו? תנקוב במחיר! מה הסיפור?׳ לחצתי. ׳אני לא יכול פשוט למכור לך אותו, לא משנה בכמה כסף. זה פרס, לא מתנה׳, הסביר. ׳אבל למה? אני אתן לך חמישים יורו עליו׳. ׳אני לא יכול. זה בניגוד לנהלים של הפארק׳. ׳אההה. אלה הנהלים. אז למה לא אמרת קודם?׳ ׳לא שאלת׳, אמר. ׳אתה יודע מי אהב להתהדר בעובדה שהוא מציית לנהלים?׳ שאלתי. ׳לא׳, ענה הכורה. ’אז לא חשוב׳, אמרתי וניגשתי אל דוכן זריקת הכדורים. הקאובוי שניהל את דוכן זריקות הכדורים בירך אותי ב‘הַאוּדִי מיסטר‘ תוך שהוא קורץ לי בעיניו הכחולות. הוא הגיש לי כדור במשקל בינוני ונקב במחיר הידידותי של חמישה יורו עבור שלוש זריקות. הוצאתי שטר של חמישה, ניגבתי את מצחי בגשם השוטף והשלכתי את הכדור הראשון היישר אל מרכז מגדל הפחיות. רק עם קול הפגיעה העמום של הכדור בפחיות הבנתי שבוקרי הפארק הארורים מילאו אותן בחול או בטון, מה שהפך את משימת הפלתן לקשה במיוחד, אבל לא נתתי לעובדה הזו לשבור את רוחי. מתוך עשר הפחיות נותרו עכשיו רק הארבע התחתונות. הקאובוי הגיש לי את הכדור השני וקרא בקול: ’הִיר וִוי גוֹ אֶגֵיין!׳. הבטתי סביבי ואז בקאובוי ואמרתי לו שמלבד שנינו אין פה נפש חיה, אז הוא יכול לגמרי לחסוך ממני ומעצמו את שְׁפִּיל הקאובוי. ׳זאת העבודה שלי׳, אמר הקאובוי בחיתוך דיבור טקסני. ׳אז עזוב׳, אמרתי וזרקתי את הכדור השני. שתי פחיות נפלו, ועכשיו נותרו לי רק שתיים. ׳הִיפִּי יָאי הֵיי!׳, צהל הקאובוי ,סיבסב את האקדח על אצבעו והחזיר אותו לחגורתו. ׳תביא כבר את הכדור השלישי!׳ ציוויתי. הנודניק הביא לי את הכדור ואיחל לי ׳גּוּד לָאק, בּוֹי׳. לקחתי נשימה, העברתי יד על גבותיי הסחוטות מגשם ואז זרקתי את הכדור היישר אל בין שתי הפחיות. פחית אחת נפלה על הרצפה, בעוד שהשנייה התהפכה והסתובבה סביב עצמה על מדף העץ. ’יששששש!‘ צעקתי בהתלהבות, מרים את ידיי כאלוף. ’דֵאנְג׳, אמר הקאובוי ונד בראשו באכזבה. ׳תֶ׳אט ווֹז סוֹ קְלוֹס׳. ’מה סוֹ קְלוֹס?! הפלתי את כולם‘, אמרתי לדפוק הזה. ׳סורי, מיי פְרֶנְד, אבל לצערי זה לא מספיק רק לפגוע בפחית. אתה חייב גם להפיל אותה מהמדף׳. ’תגיד, אתה צוחק איתי, מיי פרנד?!‘ נטרפתי מעצבים. ’לצערי לא. אלו חוקי המשחק, פרטנר‘, אמר הקאובוי וירק את שיבולת החיטה שבפיו. ’חוקי המשחק בתחת שלי. שיגעתם אותי פה כבר עם החוקים והנהלים שלכם, אתם פאקינג חלבתם ממני כבר מאתיים יורו היום על השטויות שלכם, אז עכשיו אתה גם מונע ממני איזה פרס שעולה לכם יורו וחצי בגלל שפחית שאתם ממלאים בבטון יצוק לא נפלה לרצפה?! זה אמור להיות פארק משמח או מה? מאיפה כל חדוות הביאוס הזו שלכם? מה אתם…“. אבל לא טרחתי אפילו לסיים את המשפט. רק הסתובבתי והלכתי. בכריזה הודיעו שנותרה עוד רבע שעה, אז התחלתי לנוע לכיוון היציאה. ליד מתקן הפיראטים הבחנתי ב״טראטוריית קפטן הוק״ והתקרבתי לראות אם היא עדיין פתוחה. העובדים הפיראטים שטפו את הרצפה ורוקנו את הפחים בזמן שאיש בתחפושת של קפטן הוק עמד מאחורי הקופה וספר את ביזת היום. מאחוריו ראיתי את מכונות הברד הצבעוניות עוד בוחשות להן, אז הוצאתי מהכיס את העלון הרטוב וניסיתי לפתוח אותו בעדינות, בלי שיתפורר. דפקתי חלושות על הדלת, אבל התעלמו ממני. אז דפקתי חזק יותר, והקפטן הרים את היד המקורסת שלו ונפנף בה להודיע לי שהם סגורים. הדבקתי את העלון הרטוב לזגוגית והמתנתי לתגובה. הקפטן הביט בשטרות ואז בי, ושוב בשטרות ושוב בי, ואז הניח אותם על הדלפק וניגש לפתוח לי. ׳אנחנו סגורים׳, הוא אמר דרך החרך הקטן שפתח בדלת. ׳אני יודע, אבל אני רק רוצה ברד׳, אמרתי. ׳אנחנו סגורים׳, הוא העלה את קולו ועמד לסגור. ׳היי!׳ צעקתי ודפקתי נואש על הדלת. ׳מה אתה רוצה, אדוני?׳ אמר הקפטן ופתח עלי עיניים. ׳לך מפה לפני שאני קורא לאבטחה׳. ׳ברד׳, אמרתי. ׳אני רק רוצה ברד. כתוב פה בעלון שמגיע לי ברד׳. ׳אבל אנחנו סגורים!׳ הוא צעק. ׳אבל המכונה של הברד לא סגורה!׳ צעקתי. ׳אז מה אכפת לך ללכת שנייה ולמזוג לי כוס ברד? מה אכפת לך?׳ ׳אדוני, אסור לי למכור מזון אחרי שהמטבח נסגר. זה בניגוד לנהלים שלנו׳. ׳אבל ברד זה לא מזון׳, טענתי. ׳אסור לי למכור לך׳, אמר. ׳אני לא רוצה שתמכור לי, אני רוצה שתביא לי ברד. אני רוצה לפגוש פה איש אחד נחמד שפשוט יביא לי ברד׳, אמרתי. קפטן הוק הביט בי לרגע, ותהיתי אם הוא נפעם מהחריזה שלי או שמעט חמלה אנושית פתאום התעוררה בו. ׳צר לי, אדוני׳, הוא אמר. ׳תסתכל עליי רגע! תראה איך אני נראה!׳ זעקתי בגרון ניחר. ׳אני מתחנן בפניך. היה לי יום נורא, יש לי עוד נסיעה ארוכה הביתה ואני כולי תשוש ומת מצמא. אני יודע שכבר סגרתם, אבל מה אני מבקש? רק כוס ברד קטנה אחת. זהו. כוס קטנה של ברד ואני יוצא מהפארק הדפוק הזה עם טעם טוב׳. הקפטן לקח עוד רגע לחשוב ואז הכריע ואמר: ׳צר לי׳. ׳לא! לא צר לך׳, הוכחתי אותו. ׳כי אם באמת היה צר לך, לא היית מתווכח איתי ולא היית מדבר איתי על נהלים ולא כלום. הייתי הולך עכשיו, מוזג לי כוס ברד ושלום על ישראל. אבל אתה סתם מתעסק בקטנות ואומר ״צר לי״, אבל לא צר לך ולא נעליים. נכון שלא צר לך עליי? תגיד לי באמת!׳ ׳לא׳, אמר הקפטן. ׳לא צר לי עליך. אין לי מושג מי אתה ואני גם לא יודע מה הבעיה שלך, אבל אתה יודע מה? אני אביא לך ברד, אבל לא בחינם. אתה תשלם עליו׳. ׳אבל יש לי את השובר׳, אמרתי. ׳אבל המבצע נגמר היום׳, אמר הקפטן, ׳והיום כבר סגרנו׳. ׳הבנתי…בסדר…כמה אני צריך לשלם?׳ שאלתי. ׳חמישה יורו׳ אמר. ׳חמישה יורו? אין בעיה׳, אמרתי והוצאתי חמישייה רטובה מהכיס. ׳אבל אם שילמתי אני רוצה את הברד המקושת׳. ׳אין בעיה׳, אמר הקפטן, הכניס את החמישייה לכיס והלך לעבר מכונת הברד. דרך הזגוגית ראיתי את הניצחון הקטן שלי נמזג אל תוך ים התבוסות העמוק שלי.
להמשך קריאת הרפתקאות דורון המבורגר באיטליה
