על פוליטיקה איטלקית

הפוליטיקה האיטלקית היא עניין מסועף שבמסועפים, היא דינמית ביותר, במובן שממשלות קמות ונופלות בה חדשות לבקרים. וסטטית במובן, שהכוחות הרבים שפועלים בתוכה סותרים זה את זה ובפועל משתקים את הכלכלה ואת אורח החיים.

 

בטקסט שלפניכם שעוסק במחשבות על ההתמודדות עם החיים המודרניים, מזדמנת הצצה גם אל ההיסטוריה הפוליטית של איטליה.

11/1/2015

מאת פארידה פיצולאטו - Paride Pizzolatto

תרגום: מערכת באיטליה

זמן קריאה 15 דקות

היום השביעי לאפריל 2013. לא. השביעי למאי. (קר, בגלל זה התבלבלתי בתאריך) ג'וליו אנדראוטי מת. הוא היה הפוליטקאי האיטלקי החשוב ביותר של המאה ה- 20, אחרי מוסוליני.

הוא היה מנהיגם של ה – Dorotè,  זרם במפלגת הנוצרים הדמוקרטים.

ה"שמאלנים" ביותר. החברים הכי טובים של הותיקן.

הוא היה "מוסוליני הדמוקרטי שלנו".

 

למוסוליני היה פגם אחד גדול – הוא רצה להיות דיקטטור; את הבחירה המגוחכת הזו הוא חייב בעיקר לתקופה בה חי. בתקופה ההיא לגברים הייתה עדיין תחושה שהם מלאי כוח, שהעולם יכול להתקדם בזכותם ובזכות מאמציהם.

איכרים, בעלי מלאכה, תעשיינים, אנשי רוח, מדענים, פילוסופים וחוקרים. ממש כמו בימים היפים, ימי האימפריה הרומית. אנשים התעוררו לאחר אלף ושמונה מאות שנה מזריקת ההרדמה של הכנסיה הנוצרית, והרגישו לראשונה את הרצון למות בדרך אחרת. לא בציפייה לבוא המוות, כי אם בצעדה ישירה לקראתו. ועל ידי כך, באופן אבסורדי, לסבול פחות. או לא לסבול כלל.

כמו גבר שרוצה באישה ואונס אותה במקום לחזר אחריה. אלימות היא קלה.

הרנסס של האלימות הפשיסטית לא נמשך זמן רב.

מלחמת העולם השניה, הוכיחה לעולם שחשיבותו של האדם איננה נמדדת בכוחו, או באומץ שהוא מפגין, באמונתו בצדק או בדבקותו באידאולוגיה. לא. מי שהאמין בעצמו, הפסיד במלחמה.

במהלך המלחמה נשאלה לא פעם השאלה, האם המאמץ שווה את זה? וסופה שנגמרה בוויתור על הכל. על הכל.

הלוחמים שבו הביתה כדי לנסות לחיות מחדש חיים של בני תרבות. עניין קשה. מדכא ומטורף אפילו.

יש לצרוך סמים בשביל לחיות כך. ברוב המקרים הסם שבשימוש הוא: חינוך ל"מצוינות". במקרים הקשים, אלכוהול ושאר הסמים העשביים.

חיים ללא מאבק הם חיים לא טבעיים. אנחנו כתרבות, לא מחשיבים קושי כמופע רצוי בחיינו, אבל האנושות תחייה טוב יותר כאשר העיקרון הזה יובן. מאבק או מלחמה אפשר לערוך באופנים רבים.

לא בהכרח בשטף של רציחות ואלימות נגד אנשים. אפשר גם להחליט לגדל תפוחי אדמה בשדה ולטרוח קשות מידי יום. ככה חיו האנשים עד שהתחילו לייצר טרקטורים בקנה מידה תעשייתי. כלי המלחמה היו החרמש, המזמרה, את החפירה, והפטיש.

אלא שבינתיים, מתוך חוסר הבנה, השאיפה היא לחיות חיים על מי מנוחות. כאלו הם אנשי המחצית השניה של המאה העשרים: "די למאבקים. אנחנו רוצים לחיות חיים קלים"

לדעתי עדיף למות ירויים מאשר לחיות חיים ארוכים וחסרי דאגות.

אני מוקף, מסביבי כולם שונאים קשיים. זו אופנה. זה וירוס. זה הכיוון שאליו "נוטה" האנושות.

כמו לעשות סקס בלי אהבה, יש לזה אפקט אחר. מקבלים אורגזמות בלי להזיל דמעות. או כמו להאמין באלוהים שבעיניו כל מה שאתה עושה הוא טוב ונכון. אתה חופשי! אלוהים יסלח לך תמיד: די בכך שאתה תשאר אתה והוא ישאר הוא; כלומר, אתה אידיוט ולא יכול לעשות כלום בקשר לזה, והוא לא. הוא אלוהים ועל כן הוא צודק תמיד. תמיד. זו נקראת עליונות על טבעית, וזו הגרסה הנוצרית שלה.

אנדראוטי רצה חיים ארוכים למפלגה שלו. ה –D.C, משמעות ראשי התיבות היא Democrazia Cristiana – "דמוקרטיה נוצרית" או  Dio Can, "אלוהים הוא כלב". בלי לפגוע באף אחד מהצדדים.

ג'וליו אנדראוטי

דמוקרטיה ונצרות הם שני רעיונות הפוכים ביסודם. האמת היא שאנדראוטי רצה להשאר בשלטון רק ואך ורק מפני שהוא אהב להיות שם. למעלה. בראש האומה. גבוה מעל כולם, נעלה. מבלי שהאחרים ירגישו שהוא מתאמץ, מבלי שהם ירגישו את המשקל שהוא נושא.  אחד מיתרונותיו היה שהוא לא הצליח לעורר יותר מקנאה קלושה, כי איך אפשר לקנא קנאה של ממש בגיבן? באדם בעל איברים מעוותים? במיוחד כאשר מבינים מיד שבדבריו הוא לא מנסה להגיד שום דבר רציני, שום דבר חשוב, שום דבר שיכול לפגוע באף אחד, אפילו לא לדגדג. כלום! הוא היה שליט האפטיה הלוגית. 

לאנדראוטי היה רק כשרון אחד. להישאר במקום שבו הוא היה: ראש המפלגה החזקה ביותר באיטליה.

הוא היה שם.

כל השאר מתחתיו.

ההישג הושג.

כדמוקרט טוב, או אם לדייק, דמוקרט נוצרי טוב, הוא הבין שכדי לקבל כבוד מאנשים, כלומר, את הקול שלהם בבחירות, אל לו לעולם לעשות "מעשים רעים", או להיות בעל דימוי של מי שאחראי לטעויות.  

כאשר היה צורך לנקוט פעולות כאלה, אנדראוטי ידע איך לגלגל אותן אל פתחם של אחרים.

 

בראשית שנות השבעים, הבוחרים רצו הכל ומיד. הפוליטיקה (לא רק האיטלקית) נטתה לגישה הקינסייאנית של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס. תאורית הכלכלה שלו התגבשה אחרי השפל הכלכלי של שנות השלושים. אחד מעקרונותיו גרס כי על מנת להבטיח צמיחה יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק. למעשה 'כלכלת החוב הלאומי'.

ממשלת CRAXI, ממשלת מיעוט של מפלגת Suciausta הייתה הממשלה הראשונה באיטליה שהדפיסה אגרות חוב ממשלתיות בשם B.O.T. במקום להדפיס עוד שטרות. בדרך זו למעשה ניקזו את חלק הארי של כספי האזרחים, אל האוצר הלאומי. זה היה תרגיל מלוכלך. האזרח שקנה 'אגרת חוב' מהממשלה סבר שעשה השקעה כלכלית נבונה, אך למעשה ממשלת איטליה השתמשה בכסף באופן שלא איפשר לה לחזיר אותו. וכך יצרו את החוב הלאומי האיטלקי, שהוא מהגבוהים בעולם.

 

 על אף שהחזיק מעמד כמעט שלוש שנים בשלטון, קראקסי הופל לבסוף בעזרת מפלגתו שלו ובעזרתו של שופט אחד.

 

בטינו קראקסי

אך היה זה אנדראוטי שעזר לקראקסי להשיג את הכוח הפוליטי שאפשר לו להקים ממשלה מלכתחילה.  למרות שלמפלגה הסוציאליסטית של קראקסי היו רק חמישה עשר אחוזים מהקולות ול-D.C ארבעים אחוזים. לכן על פי ההיסטוריה הרשמית, האשמה  ב"חוב הלאומי" מונחת לנצח על כתפיו של קראקסי.

קראקסי מת. ומפלגתו בוטלה על ידי בית המשפט בלחץ של ה – D.C.  

בדרך זו הצליחה ה- D.C   לרצות את הבוחרים – לבזבז, לייצר, לצרוך, להנות מתחושה של שגשוג כלכלי. הם עשו זאת על ידי שימוש בחסכונות של המעמד הבינוני, מבלי שיהיה צורך להדפיס עוד כסף.

במציאות החוב הלאומי הוא תוצאה של מהלך פוליטי. הדרך שנמצאה על ידי ה- D.C,לשמור על תמיכת העם תוך גלגול האשמה על פלג של מפלגת שמאל קטנה. כאמור, הדבר החשוב ביותר בשבילם היה להישאר בשלטון. מרוצים מהכוח שצברו. חבורה של אידיוטים.

 

אני חושב שאידיוטיות היא הדבר שהכי קשה לא לבוא אתו במגע.

בשביל כל אדם.

לכן אני חיי לבד.

אני מנסה.

עד עכשיו נראה לי שאני מצליח רק להיות אידיוט בודד.

אנחנו מבטיחים לא להעביר את המייל שלכם לאף אחד, מידי פעם נשלח לכם עדכונים על איטליה שיוכלו לשמש אתכם 

  • Facebook quadrato nero
  • Instagram - Black Circle

© INITALIA All rights reserved  

noun_event_434902.png
noun_sunny_1604932.png
noun_magnifier_2525286.png