מצד אחד צייר וממציא נעים הליכות, ומהצד השני פסל ומשורר זעוף – איזה מאבק בין גדולי האומנים בעולם מסתתר מתחת לציורי הקיר בפלאצו וקיו?
"יש להציבו סמוך לקתדרלה, ואין טעם עוד להתווכח!" קרא סנדרו בוטיצ'לי בהתרגשות. "ודאי שיש טעם; הרי לשם מה זומנו לכאן, אם לא לשם הוויכוח?" קרא לורנצו די קרדי והוסיף: "יש להציבו בחצר ארמון הסיניורי".
"האם אתה מתכוון להסתירו מעיני הציבור?" הרים ג'וליאנו דה סנגאלו את קולו. "לא, מוטב שיוצב תחת הלוג'יה של הסיניוריה. ראו את השיש העדין הזה; עליו להיות מוגן. עם הגשם הראשון הוא יתפורר לאבקה!"
ערפילי בוקר 25 בינואר הצוננים בשנת 1504 הרעידו את הגברים בגלימותיהם כשחצו את כיכר הסיניוריה. אומניה החשובים ביותר של פירנצה עשו את דרכם במרץ לארמון הסיניורי אל המושב המיוחד שזומנו אליו כדי למצוא מיקום ראוי ל'דוד', פסלו החדש של מיכלאנג'לו. ככל שהתארך הוויכוח, כך התלהטו הרוחות. לאונרדו, שהאזין כל העת בסבלנות האופיינית לו, מילא את ריאותיו אוויר קריר והשתעל בנימוס. "ידידיי", אמר. זמן רב חישב את דבריו. כיצד יוכל לחוות דעה, כשידוע לכול שבינו ובין בואונרוטי הצעיר זורם נהר עכור? יש לנהוג איפוק, אך מצד שני, לא ייתכן שנפיל השיש השרירני הזה יוצב במרכז הכיכר! כעת הוא השתדל לשוות לדבריו אלגנטיות וכובד ראש.
"הרהרתי רבות בדבר. אני מוצא עצמי בדעה אחת עם דה סאנגלו. השיש חלש ופריך ולא יוכל לעמוד בנזקי הגשם. מקומו סמוך לקיר תחת הלוג'יה, מעוטר בטעם, ובלבד שלא יפריע לקיום טקסי הרפובליקה. כן, תחת הלוג'יה".
הראשון להפר את הדממה היה פיליפינו ליפי, שקולו העמוק נשמע עוד לפני שפתח את פיו. "מאסטרו דה וינצ'י, 'דוד', נצחונו בשיש של מיכלאנג'לו הצעיר, צריך לעמוד בכיכר לעיני כל בתור שומר ארמון המועצה ולהגן על ערכי הרפובליקה שלנו".
לאונרדו ומיכלאנג'לו, שני האומנים הידועים ביותר בתולדות האומנות אשר די לנו בשמותיהם הפרטיים כדי לזהותם, היו בני אותה עיר, הכירו זה את זה ואף סלדו זה מזה בתפר שבין המאה ה־15 והמאה ה־16. פירנצה של אותם ימים הייתה מרכז אורבני משגשג ומפותח, וכן הייתה ידועה בתור אבן השתייה של הרנסנס בתחומי הרוח, הפיתוח המדעי והאומנות. רחובותיה היו גדושים במלומדים ובמשוררים, באומנים ובפילוסופים, באדריכלים, בהיסטוריונים, בפוליטיקאים, באנשי מסחר ובבנקאים. לא פלא שממנה צמחו שני אומנים גדולים כלאונרדו דה וינצ'י וכמיכלאנג'לו בואונרוטי. לאונרדו, שהיה מבוגר ממיכלאנג'לו ב־23 שנים, כבר היה צייר ידוע בפירנצה כאשר מיכלאנג'לו עשה בה את צעדיו הראשונים בתור פסל מתחיל, אך בניגוד אליו, לאונרדו מעולם לא זכה להצלחה שהיה ראוי לה בפירנצה. דה וינצ'י היה צייר מחונן וחוקר של גוף האדם והטבע. הוא עסק בגיאומטריה ובפיזיקה והיה אומן, מהנדס וממציא. אולם אופי העבודה האיטי שלו, שנבע ממחקר ומהתבוננות, יצר לו מוניטין של אומן שלא מסיים את יצירותיו לעולם. אולי בשל כך לא זכה ליהנות לאורך זמן מחסותן של משפחות פירנצה העשירות. באכזבתו פנה אל לודוביקו ספורצה, שהיה עתיד להיות דוכס מילאנו, הציע עצמו בתור מהנדס ואומן ובילה שנים רבות בחצרו. יחלפו כעשרים שנים עד שישוב לפירנצה. בזמן הזה מיכלאנג'לו הצעיר התגלה בתור פסל יוצא דופן וזכה להיות תחת חסותו של לורנצו דה מדיצ'י, איל מאניפיקו. בחצר מדיצ'י למד מיכלאנג'לו לא רק את מלאכת הפיסול, אלא גם ספרות, פילוסופיה ניאופלטונית ואף כתיבת שירה. אלה היו השנים שעיצבו אותו בתור אומן, והן ליבו אצלו עוד יותר את התשוקה לפיסול בשיש. בניגוד ללאונרדו הקונטמפלטיבי, מיכלאנג'לו עבד בזריזות ובלהט ואף נודע בפרצי ההשראה הפתאומיים שתקפו אותו, ובהם לא היה מניח את הפטיש ואת האזמל מידיו עד שהצליח לחלץ מן השיש את הדמויות שראה בו.
שני האומנים הדגולים הללו היו כה שונים זה מזה באופי ובסגנון, אך היו להם גם תחומי עניין משותפים: שניהם חשו שכדי לתאר את גוף האדם בציור או בפסל, יש ללמוד אותו לעומק גם מבפנים. הבנת אופן פעולת הגוף, השלד והשרירים היו לדידם המפתח לתיאור אמיתי יותר של תנועה, של מבט, של מחוות גוף ושל רגש. לשם כך פנו בסתר לנתיחת גופות, דבר שהיה אסור להעלות על הדעת באותה תקופה, משום שבעולם אשר במובנים מסוימים לא התנתק מהערכים של ימי הביניים, האומנות עדיין עמדה בשירות הדת, ומחקר פיזיולוגי לא היה אמור להיות מעניינם של אומנים. מיכלאנג'לו ולאונרדו, כל אחד בנפרד, ביקשו להציג את מלוא יפי הבריאה, ולשם כך רצו לחקור את מה שנמצא מתחת לגלימות ולשמלות. ללא קשר זה לזה נהגו השניים לערוך בסתר נתיחות של גופות שקיבלו מחדרי מתים. מעשים אלה נחשבו לטאבו, לחילול הקודש ולחתירה תחת סמכות הכנסייה, ומשום כך לחטא בעיני רבים מבני דורם. כיום אנחנו יכולים להתבונן ברישומים של איברי הגוף השונים, של מערכות השרירים, של הלב ושל המוח שהותירו אחריהם לאונרדו ומיכלאנג'לו, ולראות עד כמה הסתכנו כדי להעמיק חקור בשם האומנות. אומנם שניהם הגיעו ממעמד בינוני־נמוך ועשו את דרכם בין הסטודיות של האומנים החשובים בפירנצה, אך שם כנראה מסתיים הדמיון ביניהם. מיכלאנג'לו ולאונרדו, שגילמו את תמצית מהות הרנסנס, לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה באופי, בסגנון, בתפיסת העולם ובאופן העבודה. לאונרדו דה וינצ'י, בנו מחוץ לנישואים של נוטריון שעבר להתגורר בפירנצה, מעולם לא זכה לחינוך פורמלי ונשלח ללמוד אומנות בבוטגה (סדנת אומן) של אנדראה דל ורוקיו, ושם התגלה כשרונו הפנומנלי לציור. ככל שבגר גילה גם התלהבות ותשוקה לחקור טבע, בעלי חיים, אנטומיה, בוטניקה, פיזיקה, מתמטיקה והנדסה, והוא נעשה צייר מבריק, אדם מעודן ואלגנטי בעל מזג נעים ואיש שיחה מלבב, שהרבה להסתובב בין חוגי החברה הבורגנית. לעומתו, מיכלאנג'לו בואנרוטי היה אומן שסימל את הדור של שיא הרנסנס הפיורנטיני וראה עצמו בתור אומן המחייה את הפיסול המונומנטלי של העולם העתיק. הוא נולד למשפחה מבוססת קצת יותר, קתולית אדוקה. אביו היה מעורב מאוד בחינוך של בנו, ואף שלח אותו ללמוד דקדוק ומתמטיקה בתקווה שישתלב בעסקי המסחר, אך מיכלאנג'לו כשל בכך. לבסוף הצליח לשכנע את אביו לאפשר לו ללמוד אומנות בבוטגה של דומניקו גירלנדיו. מיכלאנג'לו העדיף את עבודת הכפיים. הוא היה אדם מחוספס, זעוף ומהיר חמה, והיה לו דחף יצירה ונפש שהתייסרה בקונפליקטים פנימיים. הוא התהלך בבגדי עבודה מלוכלכים מאבק השיש, ואפו היה מעוקם מכיוון שהסתבך בקטטה. עולמו הפנימי, בניגוד לזה החיצוני, היה עשיר ורוחני, ותשוקתו לפיסול בשיש הייתה בלתי נלאית. הוא נמשך במיוחד לפיסול ולציור גוף האדם.
מיכלאנג'לו העניק לנו יצירות מופת, כגון דוד, הפייטה והקפלה הסיסטינית, ואילו לאונרדו את המונה ליזה ואת הסעודה האחרונה, וכן אוצר בלום של מחקרים מדעיים שהקדימו את זמנם במאות שנים. התבוננות במכלול יצירותיהם עלולה לגרום לנו להרגיש שהאנשים הדגולים הללו התקיימו בממד אחר מלא הוד והשראה שמימית, מנותקים מהיום־יום ומשאר בני התמותה. אבל שני הטיטנים הגדולים של אומנות הרנסנס לא היו חפים מקנאה, ושררה ביניהם עוינות מקצועית, וככל הנראה גם שנאה הדדית ברמה האישית. ג'ורג'יו וזארי, אומן והיסטוריון שחי במאה ה־16, תיאר את יחסי השניים בעבודתו החשובה ביותר – ביוגרפיה עבת־כרס של 300 אומנים איטלקים בתקופת הרנסנס. בפרק המפואר שהוקדש ללאונרדו דה וינצ'י הוא כתב כי שררה סלידה רבה בין מיכלאנג'לו בואונרוטי ובינו, וכן תיאר כי בשל התחרות המרה עזב מיכלאנג'לו לרומא כדי לעבוד בשירות האפיפיור, ואילו לאונרדו עזב את פירנצה כדי לעבוד תחת חסות מלך צרפת.
האם שני הענקים התמודדו ראש בראש?
ובכן, כמעט!
בשנת 1503 פייר סודרני, הגונפלוניירה של פירנצה (התפקיד הבכיר ביותר ברפובליקה של פירנצה) החליט שהגיע הזמן לעטר את קירות סלון המועצה בציורי קיר שיפארו את ניצחונותיה של פירנצה. בצעד נועז הגה תוכנית שתציג לראווה את שני האומנים הגדולים ביותר בפירנצה באותה עת, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואנרוטי. הציורים שהוזמנו היו אמורים לתאר שני קרבות שבהם פירנצה ניצחה את אויביה וביססה את שליטתה באזור. מלאונרדו הוזמן ציור שיתאר את קרב אנגיארי מול דוכסות מילאנו שהתרחש בשנת 1440, וממיכלאנג'לו הוזמן ציור שיתאר את קרב קאשינה מול צבא פיזה שניטש בשנת 1364. לפי התכנון, הציורים היו אמורים לעמוד זה לצד זה על קירות סמוכים. תארו לעצמכם את מיכלאנג'לו ולאונרדו עובדים כתף אל כתף בתוך חלל אחד! לאונרדו ניגש לעבודה, ולאחר שסיים את הסקיצות החל לעבוד בסלון המועצה, סלון החמש מאות. במקום שיטת הפרסקו המסורתית המחייבת עבודה מהירה והחלטית מאוד מרגע הנחת הפיגמנט על הקיר, החליט לאונרדו ליישם טכניקת ציור עתיקה ששחזר מתוך כתביו של פליני הזקן, חוקר טבע ופילוסוף מהמאה הראשונה לספירה. בטכניקה נעשה שימוש בתערובת פיגמנט ושעווה שיש לייבש בתום הציור על ידי שימוש באש בתור מקור חום. עד מהרה הטכניקה שבחר התבררה כאסון כאשר לא הצליח לחמם את הקיר באופן אחיד, ובעקבות זאת נמס הפיגמנט במקום להתייבש. הצבעים זלגו על הקיר, ולאונרדו נאלץ להכיר בכישלונו וזנח את הפרויקט. מעניין לציין שלאונרדו השתמש בטכניקה דומה כשמונה שנים קודם לכן, כאשר צייר את הסעודה האחרונה ברפקטוריום של מנזר סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. אומנם מיכלאנג'לו יצר סקיצה של הקרב, אך למעשה מעולם לא החל לצייר על הקיר, ייתכן שבשל העוינות ההדדית עם לאונרדו. מיכלאנג'לו נסע לבולוניה ומשם לרומא כדי לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. כך מה שהיה יכול להיות קרב הטיטנים ננטש ולא מומש.
כחמישים שנה מאוחר יותר ג'ורג'יו וזארי היה זה שהשלים את עיטור הקירות של סלון החמש מאות בתיאור של קרבות אחרים. ישנם חוקרים הטוענים כי ציור הקיר של לאונרדו עדיין מסתתר מתחת ליצירתו של וזארי.
למרבה המזל, הסקיצות של הציורים שציירו מיכלאנג'לו ולאונרדו נשמרו במשך זמן מה, ואומנים אחרים למדו אותם והעתיקו אותם. כמה מן ההעתקים נשתמרו עד היום. ההעתק הידוע ביותר של ציור הקרב על אנגיארי שצייר לאונרדו נעשה במאה ה־17 בידי הצייר הפלמי פיטר פאול רובנס, והוא מוצג כיום במוזיאון הלובר. הסצנה הייתה צריכה להיות דרמטית ביותר: לוחמים בשריונות פנטסטיים מעוטרים צדפים, רכובים על סוסים ומתגוששים בסערת לחימה מפותלת, חרבותיהם מונפות ופיותיהם פעורים בזעקות קרב, בעוד פרסות הסוסים רומסות את יריביהם. לאונרדו, שנטה בדרך כלל לצייר סצנות רגועות ומעודנות יותר, הצליח ללכוד את מלוא הדרמה של האלימות הגלומה במלחמה. את הסקיצה של קרב הקאשינה בין פירנצה ופיזה, שהיה אמור לצייר מיכלאנג'לו, העתיקו אומנים רבים, וככל הנראה היא נקרעה מרוב בלאי. אף על פי כן, עד היום נשתמר העתק שהכין אריסטוטל דה סאנגלו, אחד מתלמידיו של מיכלאנג'לו, בשנת 1542. ההעתק נמצא באוסף פרטי. מיכלאנג'לו נמנע מתיאור הדרמה של הקרב וצייר במקום זה את הרגע שלפני הקרב שבו החיילים הפיורנטינים רוחצים בנהר הארנו בשלווה, ופתאום מגיעה הידיעה שהפיזאנים יצאו למתקפת פתע והגברים העירומים מתלבשים בחופזה. הפיורנטינים ניצחו בקרב מול פיזה אף שנתפסו לא מוכנים. הנושא המרכזי של מיכלאנג'לו, אם כן, הוא העוצמה והיופי של הגוף הגברי העירום והכוח הטמון בו גם ללא שריון ונשק. הוא מתאר תנועות גוף נפתלות ותכונה של גברים היוצאים לקרב, אם כי במידה ניכרת הרבה יותר רגוע וברור מהסערה אצל לאונרדו. אחת מיצירותיו המוקדמות ביותר של מיכלאנג'לו היא תבליט שיש המתאר את "קרב הקנטאורים". התבליט, המוצג כיום במוזיאון בית בואונרוטי בפירנצה, מתאר סצנת קרב מיתולוגית סוערת ומציעה קומפוזיציה דומה, וישנם חוקרים הרואים קשר בין שתי היצירות.
אני אוהבת את מוזיאון פלאצו וקיו (ארמון הסיניורי). זהו בהחלט לא המוזיאון החשוב ביותר בפירנצה, אך הקירות שלו ספוגים, פשוטו כמשמעו, בסיפורים. כשאני עומדת בחלל הגדול של סלון החמש מאות, המשמש עד היום את עיריית פירנצה לאירועים רשמיים, אני מדמיינת לצידי את חבורת האומנים החשובים של פירנצה מתווכחים עדיין בלהט על הפסל 'דוד'. שם עמדו גם מיכלאנג'לו בואונרוטי ולאונרדו דה וינצ'י. מה התרחש ביניהם? האם קינאו זה ביצירתו של זה? מה נאמר מבלי להיאמר, כדרכם של הפיורנטינים?
סלון החמש מאות עצום בגודלו. הוא נבנה בסוף המאה ה־15 כדי לקיים בו את השלטון בפירנצה, וכך קורה עד היום. ציורי הקיר של ג'ורג'יו וזארי מאמצע המאה ה־16 מעטרים גם כיום את החדר בניצחונותיה המפוארים של פירנצה במלחמות נגד אויביה, מונומנט אדיר להישגיו המדיניים של קוזימו הראשון, דוכס פירנצה בזמנו. אך בעיניי הם כמעט שקופים. סלח לי, ג'ורג'יו, אך אני נכנעת לעיניי רוחי ורואה שם שתי יצירות מופת של בניה המהוללים ביותר של פירנצה, לאונרדו ומיכלאנג'לו, המוצגות זו לצד זו.
