יונתן הירשפלד מברך את מיכלאנג'לו לכבוד יום הולדתו ה - 545 החל היום
בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" כתב ג'ורג'ו וזארי על נסיבות לידתו של מיכלאנג'לו: "האל הביט משמיים על האנושות המבולבלת וחסרת הכישרון המלאה באנשים בינוניים אך מלאים בעצמם... וכדי לחלצנו מריבוי הטעויות הואיל האל הטוב לשלוח אל פני הארץ נפש שכשרונה יוכר ברחבי תבל כולה, בכל התחומים, ובעבודתה בלבד תראה מה פירושם של שלימות באמנות של רישום הקו והמתאר של ההצללה וההארה, להבלטת הציור, תוכיח את שכלה הישר בעבודות פיסול, ותבנה מעונות נוחים וטובים בטוחים ויציבים, עליזים למראה, מתואמים ועשירים.. זאת ועוד רצה האל, שיתלוו לנפש זאת ההגות המוסרית האמתית ונוי הפיוט הנעים, כדי שהכול יעריצו את הנפש הזאת כאספקלריה מיוחדת במינה של החיים והמעשים המביאים לידי קידוש את מאמצי אנוש".
הנפש הזאת, שתפקידה להיות הסרגל שעל פיו תימדד האנושות לנצח נצחים, נחתה סמוך לפירנצה ביום ראשון, שישה במרץ 1475, סמוך לשעה שמונה בערב. מהפרספקטיבה שלנו כיום, 545 שנים להולדתו, זה מצער, זה טרגי וזה מביש, אבל עלינו להודות בפה מלא – אנחנו נראים רע מאוד כשמצמידים אותנו לסרגל שלו. שכן, מי מאתנו עשה משהו כמו הבכחוס שלו בברג'לו, שיכרות קפואה באבן, הישג טכני ורוחני אדיר המסמל את ההתעוררות ואת השיבה של העולם הקלאסי בתוך הדוגמה הנוצרית? מי מאיתנו יצר משהו כמו הפייטה היפה, אפיטום של תבונה נאופלטוניסטית נשגבת, שיופיה העביר בני אדם על דעתם והחתימה בליבה סימן את הולדת האומן המודרני? מי מאיתנו פיסל משהו כפסל דוד שלו, המתעלה על הישגי העולם הקלאסי? מי מאיתנו צייר על תקרה ששטחה אלף מטרים רבועים? ומשה, והעבדים, והפייטות המאוחרות, ויום הדין האחרון? והרי כל אחד מההישגים האלו דיו, לבדו, לפאר שמו של אדם לתהילת נצח, והנה אצל מיכלאנג'לו נערמים הישגים אלו זה על גבי זה.
ועוד מילה אחת אחרונה לברכת יום ההולדת הזו: אנחנו מזהים את מיכלאנג'לו עם הרנסנס האיטלקי בשיאו. שמו הוא כעין מילה נרדפת לרנסנס. אך כפי שהיטלר, המסמל את גרמניה הנאצית, נולד באוסטריה, ונפוליאון, המסמל את הלאומיות הצרפתית, נולד בקורסיקה, וישו, המסמל את הנצרות, היה יהודי – כך מיכלאנג'לו, המסמל את הרנסנס, הוא חיצוני לו. כבר בקפלה הסיסטינית אפשר לראות סטיות מהדוגמה הרנסנסית; אין אחדות הזמן והחלל, אין סימטריה, הרמוניה ונקודת מגוז בנוסח "אסכולת אתונה" של רפאל או "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו. מכאן ואילך ימריא מיכלאנג'לו כמו כדור פורח כשהוא מגביה עוף ככל שהוא משליך עוד ועוד מאפיינים רנסנסיים.
בשיאו, במה שבעיניי הוא שיא יצירתו – חדר המזכירות החדשה בסן־לורנזו – מיכלאנג'לו קרוב יותר ברוחו לפסלים מודרניים, כמו הנרי מור או ברנקוזי, מאשר לסנסובינו או וורוקיו. הוא אומן האינסטליישן; הוא אומן הנן־פיניטו; הוא אומן ההטמעה של האוטוביוגרפי באמצעים אסתטיים רוחניים ואינטלקטואליים בליבו של המעשה האומנותי מסביב למסרים הרשמיים שהיצירה באה לבטא. בכך הופכים פסליו של מיכלאנג'לו לפצצות זמן מתקתקות. 545 שנה הן מתקתקות, ורק הצופה המודרני, ואולי רק אנחנו או אף נכדינו, יזכו להבין אותן בכל עומק משמעותן כשהן "תתפוצצנה" על צופים המסוגלים לפענח אותן.
