אי אפשר לפתוח את המאמר הזה מבלי לצטט כמה דמויות ידועות. ז'וזה סאראמאגו כתב: "המסע אינו מגיע לעולם אל סופו, רק המטיילים מגיעים אל סופם". כלומר, גם כשנדמה לנו שראינו כבר את כל מה שעלינו לראות, אין דומה המראה באביב למראה בקיץ, ואין דומה המראה ביום למראה בלילה. דברים אלו נועדו להסביר שלעיתים עלינו להעמיק עוד ועוד, ואל לנו להגביל את עצמנו למבט שטחי.
ואכן, מאמר זה ידון בוורונה, אך לא יעסוק בעיר המוכרת לנו לבדה, אלא יעמיק עוד בסמלים ובאגדות ומשתחל בין האבנים והחומות של העיר שההיסטוריה והמיתוס שבה שלובים זה בזה. "כדי לראות עיר הסמויה מן העין", אמר קלווינו, "יש להתחקות אחר מנהגים ומסורות שכוחים לעיתים, וכן להתרשם מהמקומות ומהמבנים".
הכיכר של כנסיית סנט'אנסטסיה נחשבת לריבוע הקסם של ורונה. הכיכר, הנמצאת בקצה הרחוב הרומי העתיק ויה דיי ספולקרי (רחוב הקברים), מציגה לראווה את המבנים המקיפים אותה בדממה סוריאליסטית כמעט. חזית הבזיליקה מעוטרת במלאכים ובצמחים שגולפו בשיש. את פני הנכנסים אליה מקדמים בהדרת כבוד חגיגית עמודי שיש־ורונה לבנים ואדומים. בתוך הבזיליקה הותקנו שני אגני טבילה הנתמכים על ידי גיבנים גמישים להדהים, שפוסלו בין השנים 1495–1591 ומסמלים את תרומת העם להקמת הכנסייה. במשך מאות שנים ליטפו בני ורונה את כפות רגלי הגיבנים, כסגולה למזל טוב, עד ששחקו אותן.
לצידה השמאלי של הבזיליקה של סנט'אנסטסיה נמצאת גם כנסיית סן ג'ורג'ו, שבה אפשר למצוא כמה מציורי הקיר החשובים בעיר. בציורי הקיר, שנוצרו במאה הארבע עשרה, מופיעים דיוקנאות ושלטי אצולה של אבירים ברנדנבורגים חמושים, שקיבלו את שמם מהמרקיז ברנדנבורג, רוזן טירול. הילת מסתורין אופפת את האבירים, שהגיעו בשנת 1354 לסייע לקָנגרָנדֶה השני מבית סקאלה במלחמתו מול בני בית גונזגה היריבים, שהציתו מרד נגדו.
קנגרנדה השני היה מצביא ופוליטיקאי איטלקי וכיהן כשליט ורונה משנת 1351 ועד מותו. הוא כונה גם קָן רָבּיוזו (כלב זועם) בשל שלטון אגרוף הפלדה שלו. יש המאמינים שרוחות האבירים נפגשות באישון לילה כדי לבקר במקדש הקטן ובפאלאצו דל'אקילה (כיום מלון שני המגדלים), ששימש בעבר מבנה המגורים שלהם. שתיקת הכיכר היא אות הכרת התודה; היא חולקת כבוד לנוכחותם ומנציחה את קרבותיהם.
ארצ'ה סקאליג'רי (הקשתות של בית סקאלה, Arche Scaligere) הן מעין כישוף שהקפיא בזמן את פיאצה דיי סיניורי (כיכר האדונים, Piazza dei Signori) והפך את הכיכר למעין תיבה דמיונית המשמרת ניחוחות קדומים. ארצ'ה סקאליג'רי נבנו בידי חרשי אבן מהאסכולה של קומצ'ינה, שומרי צפונות הטמפלרים, אחד המסדרים הנוצריים הראשונים והמפורסמים ביותר שנולד בארץ הקודש, בלהט המלחמות בין הצבאות הנוצריים והמוסלמיים שפרצו לאחר מסע הצלב הראשון בשנת 1096. תיירים רבים נעצרים ומשתאים מול הארצ'ה סקאליג'רי בניסיון להבין את משמעות העיטורים. הסרקופגים הקדומים ביותר של לאונרדינו, המכונה די מסטינו, ושל קנגרנדה עצמו, מעוטרים בדמויות דתיות, אך לא בצלבים, אף שהיו קתולים. על הסרקופג של מסטינו, בנו של ז'קופינו והפּוֹדֶסטָה של צֶ'רֶאָה, גולף גם עץ חיים, כנהוג על קברי אבירים טמפלרים.
דִּנְדּוּן פעמוני כנסיות העיר מעלה בזיכרוננו את תושבי ורונה הקדומים. לקנסניוריו, אחיו של קנגרנדה השני, היה כנראה סוד שלא סיפר עליו לאיש. למעשה, הסרקופג בארצ'ה סקאליג'רי הוא הסיבה לכך שבסולם המצויר על שלט האצולה של המשפחה יש חמישה שלבים, בניגוד לסולם ההיסטורי, שבו יש ארבעה שלבים. מדוע רצה קנגרנדה לשנות את שלט האצולה? התשובה היחידה שניתן להעלות על הדעת היא שהמספר חמש מייצג בתורת הנסתר האזוטרית את העלייה האנכית, את ההתקדמות וההתעלות לרמה גבוהה יותר. הפנטגרם הוא כוכב בעל חמישה קודקודים, ויש לו כוח סודי המשמש להשגת מטרות.
הסיבה לכך שזו הייתה צוואתו נותרה חידה עבור החוקרים. האם רצה קנסניוריו להפגין את עליונותו על שאר בני המשפחה? או שמא רצה לרומם את שם בית המשפחה, להתרות בצאצאיו שלא להיכנע ולא להיעצר לעולם?
מנהרת הזמן ברחוב סוטוריבה
אם יזדמן לכם לבקר ברחוב סוטוריבה בוורונה, תוכלו לשמוע את הצעקות הדמיוניות של הדייגים מהעבר המשדלים את לקוחותיהם. זהו הדמיון המושל באזור הסמוך לגדת הנהר אדיג'ה. נוכל למצוא כאן דמויות כמו המשורר ברטו ברברני והצייר בן ורונה אנג'לו דל'אוקה ביאנקה אשר שיחקו קלפים על שולחנות בתי המרזח באזור. בתחילתו ובסופו של הרחוב, שתחת אכסדרותיו אפשר לחוש בהכנסת האורחים של ורונה, חקוק הסמל האזוטרי המכונה טריפליצ'ה צ'ינטה (חגורה משולשת): שלושה ריבועים קונצנטריים, שאותם חוצים ארבעה קווים היוצרים צלב. מדובר בשרטוטי רשתות עתיקים ששימשו את האבירים הטמפלרים להצפנת מסרים סודיים. קיימות תיאוריות רבות בנוגע לנוכחותם בסוטוריבה. מחקרים שנערכו לאחרונה טוענים שייתכן כי מדובר בלוח משחק הדומה ל'טחנה', שנחקק במטרה להשתעשע מעט מדי פעם בפעם, אך סביר להניח שהם שימשו קמעות הגנה על הרחוב העתיק, שבשל תאוות הבצע של הבונים לא נגעו בו, גם לאחר אין־ספור שיטפונות.
ברחוב סוטוריבה נמצאים גם "הראשים על קשתות האבן". אם בעת שיטוט בעיר נדמה לנו שמישהו צופה בנו, ייתכן שהסיבה נעוצה באותם ראשים המסתכלים עלינו מלמעלה, חלקם מגחכים בהבעה מאיימת. נראה כי הראשים הללו שייכים למסורת הקלטית. הקלטים החשיבו את הראש למעלתו הגדולה ביותר של האדם, ולכן בימי קדם נהגו לתלות בחזית הבית את ראשי האויבים המובסים. חרשי אבן של קומצ'ינה עידנו את המסורת: הם פיסלו אין־ספור ראשים, ובכך הפכו את בתי המגורים לקמעות המסוגלים להרחיק סכנה. את רבים מהראשים המגולפים בוורונה, שניתן למצוא גם ברחוב קאבור ובפורטוני בורסרי (שער המוכסים, Portoni Borsari), הזמינו האוסטרים במטרה להגן על ביתם בתקופת הכיבוש של ונטו.
האָרֶנָה והשטן
מיליוני תיירים מבקרים בכל שנה בארנה המפורסמת של ורונה, והודות לכך היא מוכּרת, מצולמת ומשוחזרת במזכרות קטנות. קשה להעלות על הדעת כמה זוגות נעליים חוצות את השער הראשי כדי לחוש את הוד הקדומים, וכמה עיניים מסתכלות מעלה מבלי לראות מעבר לאבנים. המעטפת החיצונית של האמפיתיאטרון התמוטטה בהדרגה במשך השנים, תחילה בגלל נזק מעשה ידי אדם ואחר כך בגלל פגעי הזמן. במשך השנים נשכחה תקופת ההוד וההדר, ובני ורונה התחילו לראות בארנה יצירה של השטן. האגדה מספרת על אציל שנידון לעריפת ראשו והיה מוכן להציע לשלטונות כל דבר כדי להישאר בחיים. הוא התבקש לבנות בן לילה מבנה להופעות פומביות המסוגל להכיל את כל תושבי העיר. האיש ניהל משא ומתן עם השטן והציע לו את נשמתו, אך לאחר מעשה התחרט וביקש מהמדונה להושיע אותו. באותו יום זרחה השמש שעתיים מוקדם מהצפוי והשדים לא הספיקו לסיים את מלאכתם, ולכן נותרה המעטפת החיצונית בלתי גמורה. הסבר נוסף, אחד מיני רבים, לשאלה מדוע המעטפת החיצונית אינה גמורה, מקורו בטענה שהאבנים פשוט נגנבו לאורך השנים.
הארנה שימשה גם לקרבות גלדיאטורים, נושא הקשור לתעלומה נוספת הנרמזת בפסל שנמצא בשנת 1889 באזור שער הכניסה אליה. זהו פסל של ראש גלדיאטור ללא פנים, שרואים מהן רק שתי גומחות בגובה העיניים, כאילו הוא בוהה באוויר מאחורי יריעת בד. אולי דווקא הגלדיאטור המפוחד הזה, שנשמר כיום במוזיאון הארכיאולוגי, ממחיש את סיפורו של האתר. אין ספק שהמופעים הצדיקו את המאמץ בעיני מישהו. הקהל האמיד שמח וצהל, אם כי ייתכן שמנקודת מבטם של הלוחמים הדברים נראו אחרת.
"אל פּילוֹטוֹן", החושך, האור והתכנון הגיאומטרי של ורונה
על גבעות מונטוריו, לא הרחק משרידי מבצר מימי הביניים, במרחק ארבעה קילומטרים מחומות העיר, ניצב מונוליט לבן שבני ורונה מכנים "אל פילוטון". הוא עשוי אבן גיר לבנה ומתנוסס לגובה של כשני מטרים. במשך אלפיים שנה לפחות הוא מתבלט על רקע האבנים הכהות של הקרקע המקיפה אותו, וניתן להבחין בסמלים נוצרים החרוטים בו. אומברטו גרנצ'לי, חוקר של העיר של ורונה שכתב את הספר "תוכנית היסוד של ורונה הרומית", טען שהאדריכלים הרומים הקדומים מדדו מרחקים ביחס לנקודה זו (ומממנה אל שני מונוליטים דומים אחרים שנמצאים באזור ורונה, בסנטה לוצ'יה ובסן רוקטו די קווינזנו), כדי לבנות את העיר בהתאם לתוכנית.
למעשה, הוא הבחין שאפשר למתוח קו דמיוני ישר מהמונוליט לכמה נקודות מפתח של ורונה: כנסיית סן ג'ובאני אין וואלה (המוקדשת ליוחנן המטביל), כנסיית סנטה מריה די קיאוויקה, מבנה האדיקולה הקטן בפיאצה ארבה, שער קורטה פארינה, מנזר סנטה לוצ'יה ההרוס בפורטה פליו והרובע והכנסייה של סנטה לוצ'יה אקסטרה. הקו הדמיוני מתלכד עם כיוון הזריחה ביום של נקודת ההיפוך הקיצית לכיוון צפון מזרח, ועם כיוון השקיעה ביום של נקודת ההיפוך החורפית לכיוון צפון מערב. אפשר לציין שיוחנן המטביל קשור לאור, ואילו סנטה לוצ'יה (שם שנשמע הרבה באזור ורונה) קשורה לחושך. כך מתגנב החשד שאולי שום דבר אינו מקרי. הקו הדמיוני השני חוצה את הקו הראשון באזור קיאוויקה וממשיך דרך רחוב סטלה עד לכנסייה התת־קרקעית סנטה מריה די סטלה, שהתחילה בתור אתר פולחן אלילי ואחר כך הוסבה לכנסייה נוצרית מוקדמת. הקו הדמיוני השלישי מתחיל בפורטה לאוני, חוצה את פיאצה ארבה ומגיע עד מנזר סן רוקטו על גבעות קווינזנו. העיר התפתחה בהתאם למשבצות שהתווה קו ההיפוך, משבצות שהן למעשה הצמתים בין סמטאות ורחובות העיר.
חומות העיר ו... שייקספיר
ורונה מוקפת בחומות אימתניות שבנה בית סקאלה בתקופה הרומית. בצד אחד הפנים ומהצד האחר החוץ, כלומר הזר, הלא נודע, השונה. החומות תמיד היו סמל להגנה מפני האויב, מחסום שהשרה ביטחון. אך כאשר חוקרים את תולדות העיר, מתברר שפעמים רבות, למרבה הפלא, העדיפו בני ורונה להיכנע ולכרות בריתות עם האויב, במקום לסמוך על הגנת החומות. זה קרה עם פרידריך ברברוסה לנוכח זעמו של הקיסר שארב לוורונה, נכנעה העיר וחברה אליו. זה קרה גם עם מלך סבויה קרלו אלברטו. מדוע לא הועילו הקורבנות וההוצאות שהושקעו בהקמת החומות? ההסבר של חכמי תורת הנסתר מייחס לעיר העתיקה אוסף אנרגיות קוסמיות, הנכונות לשנות את הפזיזים שנכנסים למעגל החומות הקסום. אפילו שייקספיר, שאחת הטרגדיות המפורסמת שלו "רומיאו ויוליה" התרחשה בוורונה היפה, אף שהוא מעולם לא נכנס בין החומות הללו, שאב מהן השראה ליצירתו. "אין שום עולם אחרי חומות ורונה, רק רִיק, עינוי ותופת."[1] אלה המילים ששם המחזאי האנגלי בפיו של רומיאו, שהוגלה מהעיר. המילים הללו נחרטו לדיראון עולם על שלט־לוח בפורטה נואובה, לצד פסל ראשו של המשורר, שחש בחשיבות החומות. הוא הבין שמחוץ לחומות רומיאו, וגם אנשים אחרים, לא ימשיכו להיות כשהיו. החומות, כמו גם היצירה, מסמלות את כוחה של האהבה. [1] מערכה 3, תמונה 3 תרגום דורי פרנס.
