top of page

זר רגעים באיטליה

+ באיטליה
Sunday, January 9, 2022

6 דקות

חיפוש

עודכן: 18 בפבר׳ 2022

אור וזמן הוא ספר שירי מסע, הוא גם ספרו השביעי של יונתן ברג. מסעות בשירים סובבים בדרך כלל סביב עולמו ודמיונו הפנימי של המשורר, הפעם בשיריו ברג משלב בין דמיון, נפש וגאוגרפיה מביקוריו באיטליה.





צהריים



נִדְמֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ, מְשׂוּכוֹת קוֹצִים

וְאָבָק, אֹפֶק זְרוּי דָּם

בִּשְׁעַת עַרְבִית

נִרְאֶה כְּדָבָר חָתוּם.


נִרְאֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ אֲבָל הִנֵּה בָּתִים

עוֹלִים כְּעֵשֶׂב, טַחַב אָפֹר עַל פְּנֵי גְּבָעֹות רַכּוֹת,

עוֹלוֹת בְּלֶהָבָה שֶׁל אֶבֶן.


כְּשֶׁיָּצָאתִי נָעוּ עֲנָנִים בַּמֶּרְחָק

מַצִּיתִים וּמְכַבִּים שָׂדוֹת.


השיר נכתב בשעת צהריים מאוחרת בעיירה הקטנה סאן ג'ימיניאנו. הגעתי באוטובוס מפירנצה. בבוקר, לפני שיצאתי, נקלעתי, בסמוך לאקדמיה לאומנות, להפגנה של השמאל האיטלקי. הייתה זו הפגנה על המדיניות הכלכלית של הממשלה. ההפגנה הפכה אלימה מהר מאוד. זה מול זה עמדו שורות המפגינים והשוטרים, עשן פרץ מכאן ומשם, סיסמאות נזעקו וההתנגשות התרחשה במהירות ובכוח.


נמלטתי מהמפגינים לתוך מבנה האקדמיה ונעמדתי, כמו ההמונים האחרים סביב פסל דוד של מיכלאנג'לו. הדבורים הרבות זמזמו מסביב לפסל, תיירים חיפשו זווית טובה לסלפי, צרחות עלו מפה ושם, קולות גבוהים ביפנית, פורטוגזית, ערבית, עברית ואיטלקית. המתנתי דקות ארוכות, מקווה לתפוס רגע שבו הנתיב יהיה פנוי, שבו יהיה אפשר לייצר הרף של אינטימיות עם הפסל המרשים, לא הצלחתי.


המפגינים וההמולה סביב הספל נמהלו בתחושות שהגיעו עימי מהארץ. המתח התמידי בין כוחות שונים

בחברה, הצפיפות והעדר הפנאי. לא בעבור זה הגעתי למסע הנוכחי באיטליה, החלטתי לקחת אוטובוס לעבר לב טוסקנה, לעיירה המתויירת סאן ג'ימיניאנו.


נופי טוסקנה חלפו בחלון, הירוק פסק לעתים ועיירות אבן התרוממו בתוכו. היה בעיירות הללו משהו אגדתי, חלומי כמעט, עם הטחב, האבן העתיקה, צריחים שדקרו שמיים ריקים. הכרמים טיפסו שוב ושוב ונעצרו באותן עיירות אבן, התמונה הזו נראתה לי כמו דימוי מדויק למה שחשתי: החיים מתרוממים ופוגשים שוב ושוב את האבן.

נכנסתי לעיירה, צעדתי כלפי מעלה, פוגש שוב את התיירים, מעטים יותר, אבל רועשים לא פחות. המשכתי לטפס, יודע כי תמיד לאחר המרכז ישנה הפריפריה, והיא אכן נגלתה, בדמות כמה רחובות שקטים, בפתח אחד מהם ישבה משפחה- אישה מבוגרת, מי שנראתה כביתה וצמד ילדים. הם צחקו מאיזו בדיחה משפחתית, והנהנו לשלום כהמשך של אותו צחוק.


מאט אחריהם מצאתי את עצמי למול חנות קטנה, החזית שלה הייתה מלאה בבקבוקי יין, גאוות המקום תפסה כמחצית מהשטח- "ורנאצ'ה די סן ג'ימיניאנו". קניתי בקבוק וסיימתי מחצית ממנו אגב קריאה בספרו של יוסיף ברודסקי- חותם המים, כהכנה לתחנה הבאה- ונציה.

כך נכנסתי לכנסייה, מטושטש מעט, אטי. הקתוליות היא דת השפע- שפע צבעים, שפע דמויות, שפע עיטורים. לעתים זה מותיר טעם לוואי, כמו ביקור בלאס ואגס או ביריד שעשועים, אבל לעתים זה כל מה שאדם צריך, הכרה כי האל, ולכן הנשגב, המסתורי, הלא ידוע, יכול להיות מורכב מציורי שמן.


יצאתי מהכנסייה אחרי שעה ארוכה, עיניי עפעפו למול האור שנשפך על צריחי העיירה, על הבתים שנדמו בלתי נגועים, כאילו הזמן אינו משאיר סימן. התיישבתי להשקיף על העיירה, מחסל את המחצית השנייה של הבקבוק, מוציא את המחברת, רושם שירטוט מהיר של מה שנגלה לי בנוף העיירה, השדות והאור. הנה השיר.


צליין בסן מיקלה


אוֹגוּסְט מַכֶּה בַּמַּיִם, גַּם שָׁם, בַּשָּׁקוּף, עוֹלֶה רָקָב.

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, שִׁכּוֹר, סִפַּרְתִי לְיוֹסִיף עַל אֲבִי,

הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, וְדַרְכְּךָ אֶת שְׁעוֹת סִיבִּיר:

אֵין אִישׁ, זֹהַר עוֹלֶה מִקַּרְקַע קְפוּאָה.

סָבִי עָבַר כָּאן בְּדַרְכּוֹ לְאֶרֶץ חֲדָשָׁה,

כָּמוֹהוּ בְּכִכַּר סַן מַרְקוֹ אֲנִי מְפַזֵּר אֹכֶל לַיּוֹנִים

וּמְבַקֵּשׁ אֶת אוֹתוֹ קָדוֹשׁ שֶׁיּוֹרֶה הֵיכָן הַבַּיִת.

פִּתּוּחֵי אֶבֶן בַּכְּנִיסָה לַבָּזִילִיקָה, בְּתוֹכָהּ הָאוֹר מְסֻנָּן

שָׁעָה אֲרֻכָּה תַּחַת רָקִיעַ מֻזְהָב:

תְּחוּשַׁת עֹשֶר, מַטְּרַת הַדָּת.

בַּחוּץ הִתְפַּתְּלוּ תַּיָּרִים בַּסִּמְטָאוֹת וּבַגְּשָׁרִים, מְחַפְּשִׂים

בְּעַקְשָׁנוּת הוֹכָחָה לַחֹפֶשׁ, לַבָּרָק שֶׁעָלָה מֵהַבְּרוֹשׁוּרִים.

דָּבָר מִוֶּנֶצְיָה לֹא נִפְתַּח עֲבוּרִי, מַיִם הֶעֱלוּ אֵד חָמוּץ

וְהַמִּסְחָר הִכְתִּים אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם הַשַּׁמְנוּנִיּוֹת

שֶׁל מוֹכְרִים וְקוֹנִים. נִמְלַטְתִּי לְגָלֶרִיַת הָאָקָדֶמְיָה,

הָעַיִן עוֹבֶדֶת, הַפֶּה וַאֲדוֹנוֹ נָחִים.

הִנֵּה הִיא, וֶנֶצְיָה שֶׁלִּי! הַזְּקֵנָה שֶׁל ג'וֹרְג'וֹנֶה מַצְבִּיעָה עַל עַצְמָהּ,

כְּמֵהָה לְיֹפִי, וּבִגְלָלוֹ הֲרוּסָה.


לוונציה הגעתי כמה פעמים, בפעם האחרונה כתחנת סיום למסע בעקבות נתיב הבריחה של סבי, יצחק אופנהיימר מגרמניה לישראל, לפלסטינה. הוא חצה, או נכון יותר גנב את הגבול לשוויץ, משם המשיך כלפי מטה עד לטריאסט. בדרך ל" שער ציון", כך כינו היהודים את נמל טראיסט חלף בוונציה. ישנה איזו אגדה במשפחה, תולדה של מכתב, המציירת את סבי יושב בכיכר סן מרקו להאכיל את היונים. בביקור האחרון עשיתי כמוהו, גבי לקפה פלוריאן.


עשיתי את אותן תנועות שעשה סבי, מנסה לדמיין את המחשבות שלו. את ההפוגה הרגעית בחייו. מאחוריו עמדה העיר וירצבורג ממנה הגיע, העלייה לשלטון של הנאצים, ההימלטות, המשפחה שלו. לפניו עמדה הארץ שעליה חלם, אבל שלא היה בה דבר ממה שהכיר. ביקשתי ללכת בעקבותיו, מתאר לעצמי שנכנס, למרות שבא מבית דתי, לבזיליקה. האם משהו גאה בו מול הזהב, מול הפאר של ממלכה בשיא כוחה, שתמיד מותירה אחריה את תחושת העושר שכמה מאות אחר כך נראית מצועצעת וזחוחה?


יצאתי מהבזיליקה, עובר מסבי לאבי. אבא שלי, יוצא ברית המעוצות, יליד אודסה, מעריץ, כמעט כמו כל יוצא ויוצאת ברית המועצות משורר או משוררת. במקרה שלו זהו יוסיף ברודסקי. המשורר האדמוני שעמד למשפט בברית המועצות באשמת טפילות חברתית, נמלט, ומצא תהילה ופרס נובל בשנותיו בארצות הברית.

ברודסקי היה מאהב של ונציה, וכתב עליה ספר מסות נהדר בשם " חותם מים". הוא קבור בסאן מיקלה, בית הקברות המסוך לעיר. עליתי לקברו, עושה זאת בעיקר עבור אבי. קראתי כמה משיריו, מנחה למת. חזרתי לעיר והמשכתי לשוטט, הגטו היהודי הזכיר לי את סבי ואילו החנויות הרבות, המזכרות והגונדולות את אבי, אשר נותרו בו מידות סגפניות מהחינוך הסובייטי.


רציתי משהו עבורי, דור שלישי לקשרים עם עיר המים והערפל. אני נמשך תמיד למסתורי, לחלקי. למשל, לצייר כמו ג'ורגונה, אשר ישנם רק שישה ציורים המשויכים אליו בוודאות. לעומת שאר אמני הרנסנס שהותירו מאות יצירות, יצירות שמפוזרות ברחבי איטליה והעולם נדמת הדמות של ג'ורג'ונה כהתנגדות, כהפניית עורף לפעילות הנמרצת. הוא מצוי, בדמיוני, בתנוחה של איפוק, בלבטים פנימיים ביחס ליצירה, עסוק במחיקה כמו שהוא עסוק בציור, מסתובב שעות וימים עד שהוא מצליח להגיע אל הבד ושוב נמלט ממנו.


נכנסתי לגלריית האקדמיה, מחפש אחריו. עברתי את הבדים הגדולים של טינטורטו, בליני ואחרים, ובאחת הפינות היא עמדה, האישה הזקנה של ג'ורג'ונה. מצביע על עצמה, כפי שוונציה כל העת מצביע על עצמה, כפי שמקומות רבים כל כך של כוח, כוח עכשווי או כוח מן העבר מצביעים על עצמם. מחשבת השיר.


רוח


צִנָּה וּגְלִילֵי אוֹר, רִצְפָּה רְחוּצָה בְּשֶׁמֶן

גֻּמְחוֹת וְהִסְתּוֹדְדוּת הַוִּדּוּי. עֵינַיִם

מְחַפְּשׂוֹת אֶת פֶּטְרוּס. בַּחוּץ צָהֳרַיִם שׁוֹחֲקִים

אֲבָנִים מְרֻפָּטוֹת. בֵּין הַהֲרִיסוֹת מִתְרוֹמֵם

עֹנֶג מְשֻׁנֶּה –


אִימְפֶּרְיָה, הַהִיבְּרִיס גְּבַהּ הַקּוֹמָה שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ –

פַּעַם אַחַר פַּעַם מַפֹּלֶת. זְמַן נִמְדָּד

בְּמִלְמוּל הָאֵשׁ, אֲגָּבִית וְעִקֶּשֶׁת

כִּזְקֵנָה. הָנַח לַיַּיִן הַלָּבָן,


לִשְׁעוֹת הָרֶנֶסַנְס שֶׁל הָעֶרֶב.

טְרֶסְטֵוֶרֶה בְּאוֹפַנּוֹעִים וְשֵׂעָר מְשֻׁמָּן,

רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת,

לַחוּת זֵעָה עַל עוֹר מְבֻשָּׂם, פַּלְצוּר הַיֹּפִי

יוֹרֵד עַל אַגָּן אִיטַלְקִי, חָזֶה כָּבֵד מַעֲנִיק

אֶת הִלַּת הַמָּדוֹנָה


לַכְּנֵסִיּוֹת, אֲוִיר מְרֻכָּךְ בִּקְטֹרֶת,

מִזְבֵּחַ וְיַיִן? לֹא, לֹא אֶבֶן.

גַּן רֵיק, צִמְחִיָּה וּמַיִם, וְאוֹתָהּ מַטְלִית

בְּיָדָיו שֶׁל אָב הַמַּמְתִּין לְךָ תָּמִיד בְּצֵאתְךָ מֵהַמִּקְדָּשִׁים.


הנה לכם עוד יום איטלקי, כזה שמתחיל בשהות באתרי התיירות המרכזיים של רומא ומסתיים בשעת לילה ברובע טרסטורה ובוילה בורגזה. החלל בבזיליקת פטרוס הקדוש רחב בלי די ומבושם. מבעד לפתחים זורם אור בצינורות מושלמים, הוא מצית עיגולים ברצפת הבזיליקה. תאי הוידוי מזמינים כל כך, הרי מה מנקה את האדם אם לא דיבור? מי יודע זאת כמונו, בני ובנות העידן הפסיכולוגי, מהם חדרי הטיפול אם לא תאי וידוי מתקדמים?


מבנה האימפריה בהווה- הנצרות הקתולית- ממשיך עם מבנים של אימפריות עבר, הפנתאון והאקרופוליס. אבל מקומות שבהם אין חיים, שאינם מתקיימים בהווה לא מצליחים לעשות, לפחות עלי, שום רושם. מלבד, אולי, ההכרה כי כל המעשים שלנו, אפילו המרהיבים והגדולים ביותר, אלו שבהם אנחנו מניחים את כוחות הנפש הגדולים ביותר, למשל, הדת, הופכים לבסוף למקום בו חולפים בני אדם עם בדים צבעוניים ומצלמה, משתוממים על מעשים של אחרים, בשעה שהם וודאי עושים מעשים דומים.


האימפריות, כדרכן, עושות את האדם עייף ומבולבל. כל המבנים העצומים שתמיד נבנים על גבם של בני אדם חסרי כל. אין דרך אחרת ולא תהיה. אני יוצא מההיכלות ומוצא בחוץ שעת צהריים מאוחרת. שעת דמומים כזו מסלקת את השאריות האחרונות של תשוקת ההיסטוריה, של החיפוש אחר רומא הגדולה, בקיצור, של תיירות האתרים. הגיע העת למצוא את ההווה, כלומר את החושים.


כל אלו נמצאים בשפע ברובע טרסטורה. אני מגיע בשעת הטיול עם בוא הערב. צעירים וצעירות נעים ברחובות, יושבים בכיכר סנטה מריה, מדיפים את בושם החיזורים. אני מתיישב במסעדה קטנה, שותה יין לבן ואוכל פסטה, כמנהג המקום. הטעמים, לפחות עבורי, הם הרבה יותר תוצאה של סביבת האכילה מאשר המזון עצמו. טעים בחברה נעימה, מול נוף יפה במיוחד, בכיכר הקטנה בה מצאתי את המסעדה, בעוד האיטלקית מתנגנת מסביב, העיר נשקפת למטה, ובקבוק היין מתרוקן, ועוד אחד.


כך אני יורד לעבר העיר, נסחף ברחובות, המום מעט, אטי ומהורהר. מוצא את עצמי בדרך לא דרך בוילה בורגזה. הצמחייה מסביב, ספסלים ריקים, חומת עצים. אני חודר עוד ועוד לגן והעיר נעלמת. אוויר הלילה צונן ורגוע, היום, המראות שבו מתערבלים ונמוגים ולפתע אני חש משהו נקי, את אותו מסתורין המתדלק כל רגש דתי. את אותו הדבר שהיה אמור להופיע בכל אותם מקדשים לאורך היום, בכנסיות העבר והווה, לא, הוא מופיע מול הטבע, עם רוחב היד של החושים. השיר נולד.



יונתן ברג מתארח בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי


יונתן ברג מקריא שישה מן השירים בליווי מוזיקלי של אהוד בנאי בגיטרה

 
אור וזמן - ספר שירה - יונתן ברג
.pdf
הורידו את PDF • 319KB

הספר " אור וזמן" ממנו לקוחים השירים, להורדה בחינם:


 


99 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

Comments


ה"משוגעת" מכיכר ג'ודיה – סיפורה של גיבורה נשכחת
Thursday, February 16, 2023
פרוזה - איטליה אקספרס: עשרה ימים בארץ המגף
Wednesday, November 30, 2022
הקומדיה האלוהית של דנטה: מסע דמיוני בחיפוש אחר הגאולה
Sunday, May 8, 2022
נאפולי בספרות ובקולנוע – "החברה הגאונה", "גומורה", ו"יד ‏האלוהים"‏
Saturday, April 9, 2022
זר רגעים באיטליה
Sunday, January 9, 2022
"האבק" - נובלה מאת: יונתן ברג
Tuesday, December 29, 2020
נמשיך לטייל, לא משנה מה
Tuesday, September 1, 2020
שעשועי פנטזיה בספרות ילדים איטלקית: רודארי, קולודי וקאלווינו
Monday, June 1, 2020
"אני רואה את מחוות הגוף הישראליות ומנסה לחשוב באיטלקית"
Thursday, May 7, 2020
הספרות חזרה להיות סוכנות הנסיעות הגדולה
Saturday, April 25, 2020
קריאה בימי קורונה
Sunday, March 15, 2020
העדנה של נטליה גינצבורג
Tuesday, March 3, 2020
טיול בזק באיטליה - שלושה סיפורים קצרים
Sunday, February 23, 2020
הלב - הסיפור של דה אמיצ'יס שסחף את העולם
Sunday, December 23, 2018
על אהבה, מעמדות ומה שביניהם - על הרומן יצירת המפות "המאורסים" של אלסנדרו מנצוני
Friday, November 9, 2018
ספריה עתיקה בורונה
Sunday, February 22, 2015

עשוי לעניין אותך

יונתן ברג | סופר ומשורר

1

מתעניינים

עליך להתחבר על מנת לצפות בתוכן זה

ההרשמה לאתר בחינם.

התחברות | הרשמה
bottom of page