למה כל הצעירים בנאפולי מקועקעים, איך משקפים הציורים הדרמטיים בכנסיות את הנפש האיטלקית הסוערת ומי זה בכלל פינו דניאלה, האליל המקומי? בפרק הראשון במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לגלות את פניה של נאפולי האמיתית. אבל המשימה מתגלה כמסובכת יותר מהצפוי...
הבעיה במסע לאיטליה הוא שהוא מתחיל בארץ. נהג המונית שעצר מול הבית דרש פי שניים מהמחיר (בלי מונה, כמובן), התור בנמל התעופה התחיל בדלת המונית, והבקשה שלי לעבור מהר כי המטוס עומד להמריא זכתה לבוז וזלזול. לאחר המתנה מיואשת התקשרו אלי מהשער ברגע האחרון ומיד רצתי והתחלתי את המסע מזיע ומתנשף. לפחות נחתי ברומא ביום קיץ יפה.
מבנה הטיול היה פשוט, לכאורה: הפיקוד העליון שלח אותי לחלוף דרך איטליה מדרום לצפון, ותבע שאשלים את המשימה במהירות שיא – עשרה ימים בלבד. ההיגיון פשוט, גם אם מנוגד לקצב החיים באיטליה. אולי דווקא המהירות תחשוף צדדים נסתרים, ותבליט את ההבדלים שבין תושבי נאפולי שבקצה הדרומי של המדינה לתושבי מילאנו שבקצה הצפוני.
מסעות הם עניין משמעותי עבורי, והחלטתי לשאוב ההשראה מספרי המסע של פול ת'רו האמריקאי (אם כי המסעות שלו היו הרבה יותר רציניים, והכתיבה... נו, כדאי לשאוף גבוה). ת'רו יצא מביתו בבוסטון ולקח רכבת אחרי רכבת עד שהגיע לקצה ארץ האש ב"אקספרס הפטגוני הישן". מסע חוצה יבשות אחד לא הספיק, ובספר "באזר הרכבות הגדול" יצא ת'רו להרפתקה נוספת שהחלה בפריז ועברה דרך אסיה כולה, כולל נסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית.
תכננתי להידמות לת'רו, וללגום לגימות גדולות ומהירות מהנוף האיטלקי, אבל בינתיים, בתחנת הרכבת רומא צ'נטראלה, נדמה לי שנקלעתי דווקא לסיפורו של כותב ידוע אחר – הסופר האיטלקי איטלו קאלווינו, שכתב על משחקי היש והאין, על הערים הקיימות והדמיוניות.
ההבדל בין המציאותי לדמיוני הטשטש בתחנה, וגיליתי שעשרות נוסעים ונוסעות עומדים בחום ומחפשים לשווא את קרון מספר שמונה, בו הם אמורים לשבת. אך הרכבת מסתיימת בקרון מספר שבע, וחוסר הוודאות גורר התקף חרדה רב משתתפים – זוג חברות בנות שישים ושזופות עד העצם (ואולי אף מעבר לכך) נשאבות לריק ומתחילות להיבהל, ומציתות תגובת שרשרת בקרב הקהל שמתחיל לנוע לכל עבר בחיפוש אחר הלא קיים. הדרמה נעצרת רק כאשר כרטיסן עייף מאבד את הסבלנות ומורה לנו לשבת על כסא כלשהו, לא משנה היכן, בקרון מספר ארבע, וכולנו נדחסים לשם, בהקלה.
המסע רק התחיל אבל כבר מרגיש אינסופי, ועוד אמצעי תחבורה אחד מפריד ביני ובין הארץ המובטחת (כלומר המלון הבינוני שהזמנתי בנאפולי) – הרכבת התחתית. חשדן ועייף אני עולה על הקרון, ומביט בתחנות החולפות במהירות על פניי. שם אחד מוכר לי – תחנה בשם דנטה, על שם דנטה אליגיירי כמובן, וזה מרגיש מוזר במיוחד להיתקל באפו המחודד של המשורר הידוע בעודי תקוע מתחת לפני האדמה, במעין מקבילה לתופת שעליה כתב.
כשאני מגיע למלון בנאפולי, מותש ולח כמו אחרון המעונים בגיהנום שעליו כתב דנטה, אני נכנס להתקלח רק כדי לגלות שאין מגבת בחדר. אבל אין בי שום כעס כשאני פונה לקבלה: אני אוהב מקומות שמלאים בטעויות, בחוסר סדר ובגיבוב. זה מתאים בדיוק למה שמתרחש בתוכי. מהבחינה הזאת, נאפולי ואני מתאימים כמו כפפה ליד מיוזעת.
ההסכם שערכתי עם הפיקוד העליון היה שבמהלך הביקור באיטליה אנסה להשלים סדרה של משימות מאתגרות שיסייעו לי להכיר את המדינה לעומק. כעת, לאחר מקלחת קצרה, אני מוכן להתחיל. השיחה עם פקיד הקבלה היא יריית הפתיחה בניסיוני לבצע את המשימה הראשונה שקיבלתי מהפיקוד העליון. זו משימה חשודה במקצת: עליי לברר מהו הדיאלקט המקומי, לקשור קשרי חברות עם נפוליטני אמיתי, ולהשיג הזמנה להתארח בביתו. במילים אחרות, עליי לסלק את וילון התיירות המסתיר את המציאות, ולהגיע לעיר העתיקה המתחבאת מתחת לצפוי ולמובן מאליו.
אני מנסה לקשור שיחה, והפקיד בתגובה מתחיל לדבר במילים הנשמעות דומות לפורטוגזית, דווקא, אבל לאחר זמן מה אני מזהה את המנגנון: מדובר באיטלקית שקיצצו לה את הכנפיים, הורידו לה את המנגינה, דחסו אותה ככל האפשר ומגישים אותה חמה ומהירה. תופעה מוזרה, יש לציין, דווקא הייתי בטוח שבצפון כולם מתרוצצים לחוצים ואילו בדרום יש שפע של זמן, אבל אולי העניין פה הוא לא במילים המתנגנות אלא בגוף הדובר. אני מתבונן בפקיד בריכוז ונדמה לי שאולי תנועות הגוף שלו הן שיוצרות את מנגינת השפה.
הגיע הזמן לצאת אל העיר, ואני מוכן. שיטת הטיול שלי אולי לא לגמרי מובנת, אבל מובילה אותי למקומות מעניינים: אני תמיד מתחיל לבדוק מקום באמצעות שיטוט חסר סדר, ללא יעד ברור ובלי מפה. זה עשוי היה להצליח גם הפעם, אבל מסתמן שהגעתי בשעה וביום הגרועים מכולם להכיר את האומה האיטלקית – יום ראשון בצהריים, בחום הלא מרפה של יוני. אני מביט ימינה ושמאלה ומופתע לגלות שהרחובות שוממים לגמרי, מלבד התיירים המשוטטים הנה והנה, בחיפוש אחר איטליה עליה חלמו.
אני חש שהגיע הזמן לכמה מסקנות ראשוניות ומכלילות באופן גורף. ראשית, נראה שמגיפת ההשמנה, שגם אני לא מחוסן מפניה, שוטפת את העולם מצפון אמריקה ועד למרגלות הר הווזוב. בנוסף, מגפה נוספת מתגלה – כמעט ואין צעיר או צעירה ללא קעקועים (ובדרך כלל יותר מאחד). תרשו לי רגע לזנק בזמן ולציין שכאשר אגיע לצפון איטליה, לא אתקל בשום מקום בכמות כזו של גופים מקועקעים. אני מנסה לפענח את התופעה, ובסופו של דבר, לקראת סוף השהות שלי בעיר, לאחר כמה וכמה ביקורים בכנסיות המרשימות של נאפולי, מתפתחת בתוכי ההבנה שהקעקועים הם במידה מסויימת המשך מודרני ומפותל לציורי השמן הדרמטיים התלויים בכנסיות, בהם ישו נולד, נצלב ושב לחיים. הדרמה הגדולה מבדי הקנבס מפעפעת אל תוך חייהם של הצופים, ונמשכת בכל מיני דרמות, מפורטות יותר או פחות, המצויירות על זרועות וכתפי התושבים. אנחנו סיפור, אמרו לי הזרועות, סיפור סוער ויפה במיוחד.
השעות חולפות והעיר שוב מתעוררת אחרי מנוחת הצהריים שהשביתה כל סימן חיים. מאושש מעט, אני שב להרהר במשימה שהטיל עליי הפיקוד העליון. איך אגלה את הדיאלקט המקומי? ואיך אשיג הזמנה לארוחת ערב בביתו של מקומי? לאחר מחשבה קצרה, אני מגיע למסקנה שמדובר במשימה בעייתית בעת הזו – אלה שמדברים בדיאלקט ונראים כמו מארחים פוטנציאליים לארוחת הערב לא מדברים מילה באנגלית, ואילו אלה שמדברים אנגלית לא נראים כמי שיכולים לספק את אותה ארוחה מיוחלת.
לפיכך, אני מחליט על משימה חלופית מטעם עצמי: בדיקה של המתרחש בגופו ובנפשו של מי שאוכל פיצה יומיים ברצף. מרוצה מהשינוי בתוכנית, אני יוצא למימוש המשימה בחדווה גדולה.
שתי פיצות מאוחר יותר אני צועד על ויה דל טריבונלי, שבע ונינוח. בין עשרות הפיצריות שתולים דוכנים רבים ובהם בובות זעירות. רובן של שחקני כדורגל, אבל שתי בובות הופיעו בתדירות גבוהה יותר מהאחרות: את הראשונה הכרתי, כמו מרבית העולם – זהו הפרחח מבוקה, דייגו אראמנדו מארדונה, שהיה לאגדה מודרנית בזכות כישרונו עצום (ויצר ההרס העצמי העצום לא פחות). הבובה השנייה היתה זרה לי – היה זה גבר שדמה מעט למארדונה, עם פנים דחוסות וכבדות, שיער צבוע לבלונד וגיטרה ביד. מי זה?
עצרתי ברחוב גבר בחולצה מכופתרת כחולה ומכנסיים שחורות. תיק היד שלו הסגיר שהוא בדרכו לפגישה חשובה, רגלו רעדה מציפייה ודמותו אמרה כולה מתח. אולי היה זה עורך דין, אולי הוא היה בדרך לראיון עבודה, אבל כשפניתי לשאול אותו על הבובה המדוברת גופו נרגע מייד, זיק נדלק בעיניו, כתפיו התרככו והוא החל להנהן במרץ, כאילו שום דבר בעולם לא היה חשוב יותר מאותה בובה מיתולוגית. "זהו פינו דניאלה, הזמר הגדול של איטליה", הוא אמר בהתלהבות. עוד לפני שהספקתי לשאול שאלה נוספת הוא כבר שלף את הסלולרי שלו והחל להציג בפניי שיר אחר שיר, ונראה היה שתוך כדי דיבור כבר שכח לגמרי למי המתין, ומדוע. "פינו לימד את עצמו לנגן, הוא המציא את השיר הנפוליטני ואז נתן אותו לכל איטליה," הוא הכריז בלהט. "הוא ניגן עם כל הגדולים, עם צ'יק קוריאה, עם מיק גודריק... הוא חיפש את כל הצלילים שיוצאים מהלב בעולם, הג'ז, הבלוז, שירי העם וחיבר אותם עם הים שלנו," הוא הבהיר.
לפתע הביט הגבר בשעון והתנצל שהוא חייב למהר. הוא ביקש ממני להבטיח שאאזין לפינו ואז אבין מדוע הוא שם, בדוכן, מה הופך אותו לאחד הגדולים, גדול כמו מארדונה. הבטחתי ומיד חיפשתי ביוטיוב שירים של מי שאמור היה להפוך לזמר החדש הנערץ אליי. נאמן להבטחה המשכתי ללכת ברחבי נאפולי כשבאוזניות מתנגנת המוזיקה של פינו דניאלה, ולמרות שלא הבנתי מילה, הרגשתי שברגשנות העמוקה שלו הוא העניק לי מפתח לאחת הדלתות בנפש הנאפוליטנית. כששבתי למלון ופתחתי את הטלוויזיה, שהיא, למרבה הצער, הדרך המהירה ביותר להכיר ולהבין מקום, התעכבתי על ערוצי המוזיקה וחתיכה קטנה מהפאזל ננעצה לפתע במקומה. בכל ערוצי המוזיקה, כולל אלה שהתהדרו בזמרות וזמרים מזן הדיבור המהיר והביט הקצבי, שמבצעים בעיקר מופעי פירוטכניקה כדי להסוות את הדלות ההרמונית, היא הייתה שם: הרגשנות הגלויה, ללא כל בושה, ללא כל אירוניה.
הים התיכון, נדמה לי, מעורר רגשנות כזו, נפשית ודתית. אולי אלו פני השטח הפשוטים והצחיחים במידה, נטולי האגדה המסתורית הטמונה ביערות הצפון או הייאוש המבהיל שמעורר המדבר הדרומי. אולי זה החום והמשיכה אל החוף, אולי זו התערטלות הגוף שמוליכה את הנפש. אנחנו גרים אמנם לחופי הים התיכון אך לצערי בישראל העניין מכוסה ומגודר בסיפור היהודי, שמחסל בעקשנות כל סיכוי להתמסרות רגשנית שכזו. היהדות מפחדת מרגש מוחלט, שאינו מערב את החוק, כלומר את השכל. וההשפעה הכבדה של האח כבד הגוף מצפון אמריקה, אשר אישיותו הרגשית מזויפת מהעקב ועד ציצית השיער, בוודאי תורמת לתהליך.
אולי בגלל זה איטליה מלאה כולה בתיירים מארצות הברית, ארץ החופש, משום שדווקא כאן הם מוצאים את החופש האמיתי ונשמות פרועות שהפוכות בתכלית לאלה שלהם: הנפש האיטלקית היא רגשנית, מוחצנת, סוערת וחובבת כיבוס כביסה מלוכלכת ברחוב מול כולם, ולא במרתף הבית.
במהלך הימים שהעברתי בנאפולי הפך פינו דניאלה לפסקול שליווה את שיטוטיי, הפיצה הפכה למזון העיקרי שלי, ואת הצמא הרוויתי הזכות השקרטו (קפה קר). על מנת להכיר את העיר, החלטתי להתמכר לענף הספורט המועדף עליי – ביקור בכנסיות.
כשאני באירופה אני נוהג לפקוד כנסיות כאילו מדובר על מזנון בסגנון אכול כפי יכולתך (ואני יכול גם יכול). כל גודל, מסדר דתי וצורה אדריכלית טובים בעיניי. אני הרי, למרבה הצער, סופר, והצלחה של סיפור גורמת לי לתקווה ביחס לתחום העיסוק הגוסס שלי. ואיזה סיפור הצליח במאות השנים האחרונות יותר מסיפורו של ישו? אני נכנס בזה אחר זה לקתדרלה[AB2] (Duomo di Napoli), לכנסיית סן לורנצו מאג'ורה[AB3] ולכנסיית ג'זו[AB4] נואובו (Chiesa del Gesù Nuovo). הרנסנס והבארוק מנסים לחסל את ההתלהבות שלי בעזרת יותר מדי מאמץ: כל כך הרבה עיטורים ופיתוחים, קימורים ונטיפים, כל כך הרבה הילות וקדושים, אדום ושחור, פנים מעונות ופנים הזוכות למענה, אחינו ישוע נולד, מתנבא, נבגד, מת וקם לתחייה.
אני מביט בו, בגבר הצעיר ממני בעשור, בעל השיער הארוך ומראה המשורר, ורואה אותו על רקע הגליל, משתלב בחבורות שנחות מתחת לעצים על גדות החצבני. בזכות הסיפור אפשר להגיע לכל מקום, אפשר בדרך פלא להתמוסס ולנוע בוורידי הנפש של העולם כולו, לנוע ליבשות רחוקות, להגיע לליבם של בני אדם שכלל לא יודעים היכן הגליל, שאין להם דבר עם הכוהנים המושחתים במקדש, עם היהדות מלאת החוק שמפחדת לפעמים מהלב. איזה סיפור! אני אומר לעצמי מול דמותו של ישו העומדת במרכז החלל העצום של הקתדרלה.
אך עוצמה ורגש אינם זהים, וצריך להודות על האמת: כל ציורי השמן העצומים שאני חולף מולם לא עושים לי דבר. הם כולם רוויים בסצנות מלאות תוכן ומשמעות – פה הנשיקה המובילה למותו של ישו ולשפיכות דמים הנמשכות עידנים, שם הקדוש ג'נרו מסרב לעבור על דתו ומוצא להורג, הציורים מפעילים עלי את כל המניפולציות האפשריות, האור, הצבעים, פני הגיבורים, חלל הכנסייה הצונן והמכפיל כל, אבל אצלי בפנים – דממה. אפילו לא דנדון קטן בפעמון הנפש.
ביציאה מהקתדרלה האור מסנוור ואני מגשש את דרכי קדימה במרחק שני מטרים בסך הכל מהכניסה כבר ניצבים כיסאות בית קפה, והקהל הרב שממלא אותם עסוק בלגימת המשקה הפופולרי ביותר במדינה – אפרול שפריץ. צבעו של הקוקטייל הזה, כתום זרחני, עומד ללוות אותי לאורך המסע כולו. מראה הכוסות המלאות בנוזל הצעקני איננו אלגנטי במיוחד, אבל זה לא מפריע לאיש. מידי יום לפני ארוחת הערב נשטפת איטליה בנחשול אפרול שגם על סיבותיו עוד יש לעמוד.
החום הנאפוליטני הופך אט אט כבד מנשוא ואני מחפש מפלט, והמפלט הטוב מכולם הוא כמובן מוזיאון. גם מיזוג אוויר, וגם תחושה של חשיבות ועומק הלופתת את האדם אל מול הישגי האדם שסודרו על ידי בני אדם בכדי לפרנס בני אדם. מה יכול להיות טוב מזה? אני בוחר במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי כיעד הראשון ברשימה, ויוצא למסע ברחבי העבר. בתוך האולמות הקרירים אני נע מחדר לחדר, נעמד לרגע מול יוון ומול רומא, מול קרב איסוס ומול כלי נשק, אך פעמון הנפש עודו שקט. ובתוכי לא נרשמת תנועה. בחדר נסתר אני מוצא דגם קטן של פומפיי, העיר שנקברה תחת התפרצות הווזוב וקפאה בזמן. לצד הדגם, למרבה ההפתעה, עומדת תערוכה של אומנות מנגה יפנית. דמויות בעלות עיניים גדולות וגלימות ארוכות מקיפות את העיר שנחרבה, ובקצה החלל ניצב פסל-מנגה ובו גיבור הרוכב על סוס. פניו עדינות למראה, אבל את תנוחת הגוף הדוהר קדימה בעודו אוחז בחנית כבר ראיתי בחדרים הקודמים, בהם משלה יוון.
השילוב הזה בין ההווה לעבר נמשך בחדר נוסף, שם, על הקירות המקיפים פסל של לאוקואון פזורות תמונות, פריימים מתוך סרטו של הבמאי פאולו סורנטינו "יד האלוהים". באחת התמונות נראה בניין מרובה מרפסות, ועל כל מרפסת עומדים שלוש דורות של המשפחה ומריעים בתגובה לגול של מארדונה. בתמונה אחרת מופיעה כנסייה ועל רצפתה נברשת, ובאחרת חוף ים ובו דמויות מעורטלות והנער, גיבור הסרט ובן דמותו של סורנטינו, דוהר על קטנוע למול קו המים של העיר. לא פגשתי עדיין שזירה כזו של אומנות ההווה והעבר יחד, אולי רק בכנסיות פרוטסטנטיות בצפון אירופה, אבל שם היה זה רק ניסיון להגיד כי הסבל והכאב הם דבר נצחי.
החום עודו חם, ואני לא מרגיש מוכן לצאת אל הכבשן הנאפוליטני. אני ממשיך לעבר מקום מפלט נוסף – מוזיאון אומנות עכשווית בשם מאדרה. שוב המזגן, שוב אני חש תחושת חשיבות וכן הלאה, אבל הפעם משהו בפעמון הנפש זז. ומול מה? מייאש לגלות, אבל דווקא מול יצירה של ריצ'ארד סרה, הפסל האמריקאי. מדובר בקוביית ברזל עצומה, חלודה במידה, כבדה ואטומה. האם יכול להיות ניגוד מוחץ יותר לציורי השמן מהכנסייה? ריבוי וצבעים מול ריק, מלא וכבד, אבל ריק. שום סיפור, שום דבר בכלל. ההסבר שנתתי לעצמי מייאש לא פחות מהיצירה: הנפש שלי אינה מאמינה עוד ליפה, לצבעוני, לסיפור הנע מנקודה לנקודה ובונה את המפה של עצמו. אני מהרהר במשמעות הדבר, ועדיין, אני הרי באיטליה, ולפני עוד ימים רבים ובהם רבי האמן הגדולים מכולם, המתמחים בלספר בכישרון אדיר סיפור על בד, יופיעו מולי. האם לא אצליח להתרומם דרכם?
אני ממשיך בשיטוטיי בסימטאות העיר, מחפש אחר דבר מה שיסביר לי את העיר הזאת, ולפתע אני יודע בדיוק מה אני מחפש. הטלוויזיה היא אולי קפסולת המקום, אבל עבורי חנויות ספרים הן הדרך הטובה ביותר לבדוק את הדופק התרבותי של המקום. בחינה מהיר של מה שנבחר לתרגום, של העטיפות, העיצוב, הנושאים, החלוקה בין ספרות יפה, עיון וספרי עזרה עצמית מגלה לי הרבה מאוד על המקום שבו אני נמצא, וכך אני מתכוון לעשות גם בחנות שאליה נקלעתי, אבל מהר מאד אני מבין שזו איננה חנות ספרים רגילה, כי הבעלים שלה אינו רגיל.
אדון ריימונדו די מאיו הוא גבר נמוך בעל מבנה גוף כפוף. כשראיתי אותו לא יכולתי שלא לחשוב על הגיבורים של ארי דה-לוקה, ולכל הפחות על נפשם. אמנם מבנה הגוף של הנערים והנערות המתוארים בספריו של אחד מהסופרים המובהקים של נאפולי נגלה לי דווקא בקרבת קסטל דל'אובו, בכל הנערים היושבים למול הספינות, צרובי שמש ומלח. אבל את הנפש שתיאר דה-לוקה, נפש תמימה, מלאת תבונה ובעלת תשוקה לפרטי המציאות, גילה לי האיש שמולי. פנים החנות מלא בעשרות ומאות ספרים זעירים המטפסים על המדפים, ושיחה בשפת הידיים והסימנים (המתובלת בכמה מילים באנגלית) מגלה לי כי ריימונדו הוא אספן נלהב של הספרים האלה.
הוא מציג בפניי קטלוג של תערוכה שלדבריו התארחה גם בתל אביב. יש שם את כל גדולי הספרות – מפטררקה ועד דנטה, מנטליה גינצבורג ועד ארי דה-לוקה, אבל אותי מרעיש ספר אחד: מונוגרפיה זעירה של ביאליק מאת דנטה לאטטס, משנת 1924 (שנת עלייתו של ביאליק לארץ)! אני מצביע בהתרגשות על הספר הזה וריימונדו פונה לחפש אותו בעליית הגג. בזמן שאני ממתין לו, אני שוקע בהרהורים על המשיכה שאני חש לייחוד אומנותי, לשמירה על מלאכות קדומות ושיטות עבודה עתיקות. הספרים הזעירים המתוארים בקטלוג מתאימים בדמיוני לצורת עבודתו של האיטלקי – אומן שעובד לאט, עוצר וחוזר, מטפל בחומר בעדינות, מתאמץ ליצור משהו חד פעמי, ייחודי, שישלב בין הישן לחדש, יצירה בהווה שתהיה גם שזורה בשרשרת הדורות. ריימונדו שב ועמו הספרון הזעיר. הוא מניח אותו בכף ידי, ואני עובר על הדפים המצהיבים. מיד אחר כך הוא מוציא מנרתיק מתכת ספר קוראן יפהפה, ועוד אחד. אני קונה כמה ספרונים כאלה.
עם הספרים בכיס אני יורד לעשות פאסג'יסטה, כמו שאומרים האיטלקים, במורד רחוב טולדו לכיוון הטיילת. בני נוער מתרוצצים במהירות בעודם פולטים איטלקית מהירה, זוגות אוהבים מצטלמים בחליפות ושמלות ערב. לצד המזח הקטן יושבים זקני העיר על כיסאות פלסטיק, עורם עבה וחרוך לגמרי מהשמש, על צווארם צלבי זהב שמנצנצים באור והם שותים בירות ומביטים בילדים ובנערים שמזנקים מספינות העץ. אני מתחיל את טקס השתייה באחד מהמקומות שנפתחו בקרבת קסטל ד'לאובו, מוקף בתיירים ובני המעמד הבינוני. את הכוס הבאה אני כבר שותה בכיכר בליני.
השמועה, או נכון יותר מאמר באתר באיטליה, גילה לי שזה מקום בילוי מרכזי לצעירי העיר. ישבתי שם שעתיים, ובדקתי את השפעתו של הקוקטייל המקומי – אפרול שפריץ כמובן – על מצב התודעה. התוצאה, אני יכול לדווח, הייתה בליל מטושטש של קולות הצעירים שישבו למרגלות פסלו של בליני, מגלגלים ג'ויינטים ושותים, חבורת סטודנטים שהתיישבה לצידי, צבעוניים ומלאי עתיד, ומוזיקת ג'ז שהופיע מאי שם וסחררה את ההתרחשות כולה, מניפה אותה כלפי מעלה ואז מתיזה אותה לכל כיוון.
המנוחה עזרה, וחברות מסויימת נקשרה ביני לבין האפרול שפריץ. הזיעה התייבשה, הרגליים ההולכות מצאו מנוח, הפיצה חוסלה ועמוק בתוכי השלמתי עם אמת אחת פשוטה: אני יכול לבקר במוזיאונים, לקנות ספרונים זעירים ולדגום פיצות אינספור, אבל המשימה שהוטלה עליי גדולה ממידותיי. עד כה לא הצלחתי לקשור שיחה של ממש עם אף מקומי. בהשראת השפריץ דחקתי את המחשבה הזאת מראשי ופיניתי מקום להחלטה חשובה – במקום להתמקד בכשלונות, אסיים כל יום במסע הזה עם כוס של משהו. משימת הפיקוד העליון אמנם קרסה, אבל בזכות הקוקטייל שזה עתה שתיתי, האושר איגף אותי משני צדדים. מצד אחד העליתי בדמיוני, שיכור כדי שליש, את מראה פניהם של בת-זוגתי וילדיי, ונמסתי מול החום החזק שדמותם הפיצה בתוכי. ומצד שני שקעתי בהרהורים על הימים הקרבים ובאים, ימים בהם אדבר מעט, אתבונן הרבה, ואלך ללא הפסקה.
הזמן שהוקצב לי בנאפולי עומד להסתיים, ורומא כבר מתנשפת ומחכה בקוצר רוח ליום המחרת, אז אצא אל העיר הנצחית לשלב הבא בטיול. בתוכי מתערבלים קטעי טקסט ותמונות מהיום – הר אדוני, ויה ג'מוטי, החברה הגאונה, הסמטאות, הגבר המבוגר שפגשתי באחת הכנסיות וחולם על ביקור בירושלים, הדיאלקט שנשפך מפקיד הקבלה בעיניים נוצצות, המיסה (הפליפינית, דווקא) שבה נתקלתי... מהי נאפולי? בתום הביקור בעיר עדיין לא הייתי משוכנע לגמרי היכן פגשתי את נאפולי באמת – בדפי הספרים שקראתי עליה לפני שהגעתי, או על החוף, כשהתבוננתי במים הממשיכים עד למרגלות הר הגעש?
