"נורא הוד" רומא

שמונה הרהורים על אומנות, קוסמולוגיה ואוריינות טכנולוגית במהלך מסע בעיר הצפופה  

מאת: יונתן הירשפלד

צייר ואוצֵר, הכותב בנושאי תרבות, אמנות ופילוסופיה, בעיתונים ובכתבי עת.

עריכה: ליבי לשם

18/2/2018

על הענווה 

להלן כמה הערות שנכתבו ברומא, תמיד במקום כדי לנסות ולזכור את הרגשות כפי שנחוו, ועובדו לאחר מכן, בערבו של כל יום במלון.

1. קבר סיי טוומבלי

הלכתי בגשם הגדול בנחישות של לגיונר רומי. רטוב עד התחתונים והגרביים. אבוד עם המפות המפגרות של המלון והג׳פיאס של האייפון אבל בעקשנות קנאית של צייר- לראות את קבורת ישו של קראווג׳יו בכנסיית סנטה מריה אין ואליצ'לה. חשבתי מי בעולם היה מוכן ללכת אתי שעה במבול הזה בשביל לראות ציור?

שמחתי שטסתי לרומא לבד. שמחתי בכלל בלבדות. איך אפשר לעמוד מול קראווג'יו בחברת אדם אחר, זהי חוויה כל כך אישית. לאורך כל הטיול הזה התעקשתי על הכלל: אני הולך ברגל. המרחקים ומזג האוויר לא מזיזים לי. לא טסתי הנה כדי לראות את פנים המונית או האוטובוס. וכמעט התחלתי להטיל ספק בחוק שקבעתי כשחשבתי שאתפוס את הצינון שיביא למותי במבול הזה.

את הכנסייה מצאתי כמובן בטעות כשכבר אמרתי נואש. הציור היה שווה את זה. הוא מהיפים בתולדות האמנות. לבסוף, כשהסתובבתי עם הגב אליו ראיתי להפתעתי את השלט שמודיע, בלטינית: כאן קבור הצייר האמריקני הדגול.

קבר סיי טוומבלי רומא

 צילום: יונתן הירשפלד

המוזיאונים הגדולים בעולם הטעו אותנו ועודם מטעים אותנו לגבי תנאי הצפייה של יצירות מופת. רובן לא נועדו להראות בחלל ממוזג עם מרווח קיר לבן סביבן ממרחק נגיעה. רובן הושקעו בארכיטקטורה. בגומחות בקפלות פרטיות בכנסיות. כחלק ממארג שלם שלעיתים כלל עמודים, כרכובים, פיתוחים. לא פעם פיסול, חלונות, משחקי תאורה, שעות היום, עונות השנה, ריחות הקטורת נגינת העוגב וכו׳.

יש משהו צודק בלראות את העבודות האלו ככה ולהבין עד כמה התצוגה המוזאלית אזוקה לאתוס המודרניסטי של הציור, להגיון שלו כסחורה, ועד כמה אמנות המאות ה-15,16,17,18 הבינה מראש את מה שנוסח בזמננו כ- ״יציאה מהקובייה הלבנה״.

3. על אגמי האור

חישבו על אדם שהכרתם ומת. עצמו עיניים והעלו את דמותו לנגד עיניכם. נסו לאחוז בדימוי הזה. הוא חמקמק, הוא קיים אך כשלמות מסנוורת ואם תרצו להתבונן בפרט, קמט שליד השפה, ברק שמחה בעין, ייגוז ויעלם. בדומה לכך אומרים שניתן לראות שלטים עיתונים וספרים בחלומות אך לא לקרוא בהם.

זהו תפקידם של אגמי האור המבריקים בציוריי המאסטרים.

 

ז׳אן לוק מריון הפילוסוף הקתולי המוזר, בפסקה מפורסמת מתוך ״על העודפות״ מספר על חווייתו מול המרת פאולוס של קראווג׳יו (בסנטה מריה דל פופולו) וכותב כך: ״ אני עוקב מזווית עיניי אחר אגם האור המציף באחת את הצד ההפוך לברק -שנראה כצץ לפני התמונה, ומכאן מאחורי גבי. עד כדי כך שאפילו אמור הייתי להסתובב אחורה בתגובה מתוך רפלקס כדי להבין את מה שקרה לפני התמונה. הנראה לעין אינו הורס כאן את המחזה המצויר אלא מקיף את הצופה...״ זוהי מה שהוא מכנה, תופעה רוויה, עודפת. תחשבו על העיניים שלכם ככוסות מים ועל הנראה כברז. אגמי האור האלו מסמנים את הרגע שהכוס עלתה על גדותיה. שהנראה עודף על היכולת להכיל.

כנסיית סנטה מריה דל פופולו רומא

עולה על גדותיה, אומנות בפיאצה סנטה מריה דל פופולו.  

האינסטליישן האדיר המכיל את העלייה השמימה של קראצ'י ממול ואת המרת פאולוס של קראווג'יו מימין וצליבת פטרוס שלו משמאל הוא דיסקוטק של משחקי אור. פאולוס נפל מהסוס והתחת הענק שלו פונה אל המריה של קראצ'י. לראות ולא להאמין.

מיקום: Piazza del Popolo, Roma

4. על קדושים מעונים

בעומדי, בגשם הגדול בקמפו דא' פיורי תחת פסלו של ג'יורדנו ברונו, עלתה בלבי המחשבה שאין שניות בעולם. ברונו כידוע נשרף בחיים על המוקד ב-17 בפברואר 1600 משום שחזה בדיוק מבהיל את התמונה שתיאורית המיתרים משרטטת לנו היום: ריבוי יקומים.

בוקר אחד, חשבתי לעצמי הקיץ השרץ מליל חלומות טרופים ולמרבה הזוועה הרי הוא אדם במיטתו: שהרי טרם ראינו חרקים קושרים אחד מבני מינם לזרדים ומביטים בו כשהוא נשרף לנגד עיניהם.

ואז מקימים אנדרטה לזכרו.

פסלו של ג'יורדנו ברונו רומא

400 שנה לאחר עלייתו על המוקד, הכנסייה הביעה צער עמוק

נזכרתי שקראתי אי פעם גם אצל בובר שאין שניות בעולם.

שהשניות אלוהים –עולם נפתרת ביהדות, (ובוודאי שנפתרת בשפינוזיזם)- ושאין שניות אני אתה, כלומר בוודאי שיש, אלא שהנפש, והביטוי שלה כאמנות, כמדע, היא הקשת המתקמרת בניהם.

 

נזכרתי כאן בדברים האלו בשל הזיקה בין הקדושים המעונים של המדע והקדושים המעונים של האמנות ובינם לבין האוהבים: הללו במותם נעשים גשר בין האדם לעולם.

מיקום: פיאצה Campo de' Fiori

5. פסל המרסיאס 

העתק רומי משלהי המאה הראשונה לפני הספירה על פי מקור יווני אבוד. באחד ממבני המוזיאון הציבורי הראשון בעולם: Capitoline Museums

פסל המרסיאס רומא

 צילום: יונתן הירשפלד

מה שהמעתיק הרומי בשיש ורוד שזור וורידים אדומים משורטטים מבעד לממברנות שקופות לבנבנות, כשביס אפרפר כלטיפה על הים (*) - ידע, וביקש למסור לנו, כשהעתיק- ממקור מברונזה- סביר להניח, הוא מה שהאמן היווני ביקש להסתיר.

וכאן טמון כל ההבדל בין העולם הרומי, ארצות הברית של העת העתיקה לבין זה היווני: היחס לפן הגרוטסקי של האמת.

כי החיים, ובעיקר הייסורים הם נוראים באשר הם מבזים, גופניים, לא אלגנטיים. הו הגוף, עם האוויר הנכנס ויוצא ממנו, עם הנוזלים שהוא מפריש, עם כל הבפנים המתגעש החוצה.

היעלה על דעתו מישהו כי היוונים לא ידעו זאת? ידוע ידעו. אך מחויבותם האמנותית לא לאמת החיים הייתה, אלא לחיים כפי שראוי היה שיהיו.

בפעם הבאה שנפגוש בסבל האסתטי יהיה זה בגרסה הקתולית הפרוורטית שלו, נוסח גווידו רני: היופי כפרסומת לסבל. לכן שירו שיר הלל למקור הנעלם. שירו לאלגנטיות העצורה והמאופקת. הללו את השקר היפה על פני האמת המגונה.

 

מיקום: (**) Piazza del Campiglio

 

(*)- מאיר אריאל. שם,שם.

(**) – הפסקת אוכל: Grzinio Food מעדנייה מקומית, המגישה כריכים וארוחות צהריים. בקשו את השפריץ שלכם קר ולידו Affettati (פרוסות נקניק וגבינה).

6. פסל משה

אין סיפוק בעולם. גם הגעת לבאר אינך מסופק. גם הבטת לתוכו אינך מסופק. גם שתית מימיו אינך רווה. ואין בימינו שיתנו לך לגשת לפסל של מיכלאנג׳לו קל וחומר וללטפו. בן בנו של קל וחומר לנשקו. הגעתי לאין וינקולי בשעת המיסה. האורגן הגדול נהם כדרקון. עמדתי מולו וקיללתי את חוש הראיה. כל היום אנחנו רואים מאכלים מגרים ואין שובע מהראיה. רואים נשים יפות ואין נהנה מהראיה. מקולל החוש הזה המביא אל תוך הנפש פנימה את הדבר ללא חומריותו. מקולל.

 

משה הוא פסל של מתחים עצורים. מיתריי קשת טעונים בחץ רועדים כעומדים לפקוע. פרויד הרחיב על הזקן. גומבריך, פנופסקי, בוקהארדט. אבל נדמה לי שרבים פיספסו את עיקרו של הפסל והוא שהבנתי בעומדי מולו שם אפוף נגינת עוגב:

משה של מיקלאנג׳לו הוא נפטון. טריטון. פוסידון. הזקן הוא מטאפורה לשליטה בגלים (כמו בפיסול ההלניסטי, כמו בניקה מסמות׳רק שכנפיה הן מפרש וגלי שולי שמלתה הם הים) וכל זאת למה?

כי משה הוא האל שחצה את הים.

מיקום: Basilica di San Pietro in Vincoli

פסל משה רומא

צילום: Jörg Bittner Unna

7. הקפלה הסיסטינית

תחת הקפלה הסיסטינית ולאור הבוהק הכחול של יום הדין האחרון הייתי כאלכוהוליסט שהטביעוהו בקוניאק. טובע וממשיך לשתות עד חנק. בדרך לשם עברתי בסטנצה דלה סניאטורה והתאכזבתי מעט מרפאל וכבר הכנתי את עצמי לאכזבה. ציפיתי כי יידחקו בי לצאת. יציקו לי המוני התיירים. צילומי מצלמות. והתקרה תהיה רחוקה ולא ניתן יהיה לראות ולחוות כלום. אך לא היא.

התקרה היא המקרה היחיד שאני מכיר של ציור המייצר אינטימיות בעוצמה של מגאפון. היא מסחררת. הדמויות מתגלשות לקראתך. הצבעים העזים. היא מהבהבת. מדלגת מציור של דמויות לציור של ארכיטקטורה לציור של ציורים. כמו התקף אפילפסיה על אל אס די- ובכל זאת היא מגיעה אלך כלחישה בחושך. כשפתי אישה על לחייך.

*

עליינו להתקמצן בסופרלטיבים בחיינו רק כדי שכשניכנס לקפלה הסיסטינית יהיה ערך למילים

״נורא הוד (*)״ .

מיקום: Musei Vaticani, Città fel Vaticano

 

(*) - מעורר כבוד רב, מפואר ומעורר רגש התפעמות- איוב לז כב:"מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד". וכן :" והוא נזיר וקדוש אלוהים ונורא הוד "- ח.נ. ביאליק / מגילת האש,וכן:" נורא הודו / כבדה ידו / זיו כוכביו לאוהביו "- לאה גולדברג / שבחי הלילה.

8. על הענווה

הוא נבנה לפני 1900 שנה. והוא מושלם. הוא אומר משהו על טבור העולם, על מרכז, על אקסיס מונדי, על רוח, על אמנות עכשווית, על אינסטליישן, על טכנולוגיה (עם היעלמו של הידע הרומי, אירופה לא תדע לעשות כיפה כזאת עד לעידן המודרני), על אמנות שנעשתה לא על ידי אמן אלא על ידי ציוויליזציה. על חדר שתקרתו פתוחה לשמים, על רוחניות, על דתיות, על זיקה לזמן ולטבע.

על סובלנות.

הוא ממקם אותך. ממרכז אותך. כמו חמש שנות תרגול מדיטציה דחוסות לסנטימטר.

אין אלוהים הוא אומר לך- אבל יש אלוהי באדם.

אתה עומד נוכח האלוהי שבאדם הוא אומר לך,ואתה קונה או משלם במקדמה למפרע, על העלוב שבו.

אתה עומד לראשונה בחייך בכאן ובעכשיו המוחלטים- קצת ענווה.

כיפת הפנתאון רומא
הלאונג׳ים הכי יפים בונציה
אחת התשובות לשאלות, איך, איפה, ומה כדאי לעשות בביקור בונציה היא להקפיד להכיר את המרפסות שבעיר. משם אפשר להביט על הנוף מגבוה ולהעצים את תחושת ״שכרון היופי״ השועטת בעורקים.
פאדובה - Padova
פאדובה היא העיר שלי. לא נולדתי בה, אבל בעיר הזו אני גרה מאז שהייתי בת חמש. כאן הלכתי לבית הספר. כאן נמצאים החברים שלי. ולבטח זוהי העיר שאני מכירה טוב יותר מכל עיר אחרת בעולם.
היא נמצאת במחזו ונטו – Veneto, בצפון מזרח איטליה.
מקומות טבעונים וצמחונים
בתי קפה, בתי מלון ומסעדות טבעוניות וצמחוניות באיטליה.
המפה מתעדכנת באופן רציף
שבוע הברטר באיטליה
על מנת לעודד תיירות בתקופה פחות פופולרית של השנה, בה רבים ממקומות האירוח נותרים ריקים אחרי הקיץ העמוס, נולד באיטליה ב-2008 רעיון "שבוע הברטר" כיוזמה של פורטל האינטרנט המקומי Bed and Breakfast. עקרון הברטר העומד מאחורי השבוע, הוא בעצם סחר החליפין, שיטת המסחר העתיקה ביותר המבוססת על החלפת סחורות ושירותים בין בעלי עניין ללא שימוש בכסף.
עוד מאמרים

אנחנו מבטיחים לא להעביר את המייל שלכם לאף אחד, מידי פעם נשלח לכם עדכונים על איטליה שיוכלו לשמש אתכם 

  • Facebook quadrato nero
  • Instagram - Black Circle

© INITALIA All rights reserved  

noun_event_434902.png
noun_sunny_1604932.png
noun_magnifier_2525286.png