לשון היבשה, המוכרת כיום בשם איטליה, היא המדינה היחידה בעולם הידועה בשל צורתה הגאוגרפית. כל ילד יכול לזהות בקלות את צורת המגף המובהקת על הגלובוס. אך אותה ישות מדינית ארוכה וצרה נוצרה למעשה רק בסוף המאה התשע עשרה
במרץ 1861, הוכרז על כינונה של ״הרפובליקה של איטליה״. רגע זה בהיסטוריה מכונה "האיחוד". במהלכו קובצו למדינה אחת, מחוזות הצפון שהיו עד אז חלק מן האימפריה האוסטרו הונגרית, הדרום שהיה בשליטת צרפת, והמרכז, מדינת הוותיקן של האפיפיור. התהליך היה כרוך במאבקים מחתרתיים אלימים. ג׳וזפה מציני וקמילו קאבור הם שניים מן המנהיגים הראשיים של המאבק האלים. ג׳וזפה גאריבלדי הוביל מהפך באמצעים מדיניים ולכן נאלץ לברוח מאיטליה לארה״ב, מאחר והשלטון האוסטרי רדף את ראשי האגודות הפוליטיות המהפכניות.
בכל עיר באיטליה נקראים עד היום הרחובות הראשיים מציני, קאבור, וגאריבלדי.
אך האם הרגע ההיסטורי של האיחוד הוא אכן רגע של נצחון מזהיר, של לידת אומה חדשה? אחת הסיבות לכך שתהליך האיחוד ארך שנים ארוכות הייתה חוסר שיתוף פעולה בין תושבי המקום. כל אזור נלחם עבור עצמו. באותן שנים, כבעבר, כמעט שלא היתה קיימת תודעה לאומית. האם הזמן שחלף הרה והוליד תודעה לאומית? האם האזור הגאוגרפי שהיה מחולק במשך מאות השנים של ימיי הביניים והרנסנס לערי מדינה קטנות, הוא הומוגני כיום? ״לא ממש״ תהיה תשובתם של איטלקים רבים, אם ישאלו.
מסתבר שניתן ללמד עם שפה בעזרת ערוץ טלוויזיה ממלכתי, כמו שנעשה באיטליה בשנות החמישים, אבל לא ניתן לשכנע מסה אנושית שהיא מאוחדת.כלפי חוץ מצטיירת הומוגניות, אך במבט מעמיק מעט יותר, ניכר פירוד.
למשל בענין השפה. השפה הרשמית של המדינה היא איטלקית. אך האם מאז ומעולם דיברו תושבי איטליה איטלקית? לא. השפה הנקראת כיום איטלקית כמעט וזהה לניב של מחוז טוסקנה. בשפה זו כתב המשורר דאנטה את ״הקומדיה האלוהית״ יצירה שהמדינה רוצה להיות מזוהה עימה על שום חשיבותה לתולדות תרבות המערב. לכל אחד מעשרים המחוזות המרכיבים את איטליה שפה משלו המכונה ניב (דיאלקט). על שום קרבתה ורוחקה מן הניב הטוסקני. לצורך המחשת הפערים, כאשר יפגשו סיציליאני מהדרום ואיש מחבל טרנטינו שבצפון בהנחה שכל אחד ידבר את הדיאלקט שלו הם לא יבינו אחד את השני כלל. גם סדר היום וההתנהלות משתנים בין מקום למקום. למשל הסיציליאני ישתה קפה כשיקום לעבודה בשבע בבוקר, אבל רק ב 10 יאכל את ארוחת הבוקר שתהיה מורכבת מעוגת בריוש עם גרניטה (משקה על בסיס קרח בטעמים שונים) בעוד הטרנטיני יאכל בביתו את ארוחת הבוקר, בשעה מאוד מוקדמת מיד כשיקום. התפריט יהיה, גבינות נקניקים ועוגות עם ריבה.
הדיאלקט יכול להתבטא בשינויים מינוריים ובעיוותים של המילה המקורית ועד להחלפת מילה במילה אחרת לחלוטין. אבל אין צורך להרחיק לכת מצפונה לדרומה של איטליה בכדי לחוש בהבדלים, הם ניכרים גם במרחקים קטנים בין עיר אחת לשנייה המילים משתנות וכמו כן המנהגים. למרות שיטת החינוך הממלכתית באיטליה שמטרתה ליצור אחדות לאומית, באזורים כמו סיציליה, ההורים אוסרים על ילדיהם לדבר בדיאלקט. הם מבקשים להשכיח את שפת המקום, או לעזור לילדים לטשטש את מוצאם. באזורים אחרים כמו ונציה וג׳נובה, לעומת זאת, נכתבת בו שירה. עובדה היא כי הדיאלקט האזורי העתיק עוד לא עבר מן העולם, גם אם היחס אליו משתנה בין אזור לאזור. מעבר לכך. מזה שנים רבות פועלות באיטליה תנועות פולטיות להפרדת הצפון מן הדרום. מצען הוא כלכלי בעיקרו ומתמקד במעמסה הכבדה שמהווה חלקה הדרומי והנחשב ״עצלן״ של איטליה על גבו של הצפון הרואה את עצמו כ״החרוץ״. הפערים בין הצפון לדרום קשים לגישור. בחלק הדרומי החיים בעלי קצב אחר, המשפט “dolce far niente” פירושו ״מתיקות אפס המעש״, נחשב לתענוג שכולם מצפים לו. לעומת זאת בצפון העבודה היא כמעט מקודשת ומה שנתפס כחוסר מעש = חטא. מנתונים מעודכנים לשנת 2013 עובד איטלקי דרומי מפיק כ 42% פחות מאשר מקבילו בצפון. לעיתים נדמה כי אזרחי איטליה מתעלמים מן האיחוד וממשיכים באורחות חייהם מבלי שהמציאות החיצונית תחדור ותשבש את סדרי מסורות העבר. נקודה מעניינת היא שכיום נוסף על איחוד איטליה נוצרה מעין חזית נוספת המאיימת לשבש זהויות. חזית זו היא תהליך הגלובוליזציה. 'ההומגוניזציה' הכלל עולמית אם תרצו, המטשטשת עוד ועוד את ההבדלים בין העמים. האיטלקים המורגלים לעמוד מול כוחות חיצוניים המאיימים ליטול מהם את ייחודם נדרשים לחזק ולבצר את עמדותיהם.
