נמשיך לטייל, לא משנה מה

טיולים באיטליה שבדמיון, נאפולי...

ציולם: Depositphotos

תחנות הרכבת באיטליה עומדות בניגוד מושלם למדינה, ואולי הן אף מייצגות את איטליה האמיתית, אלא שאפילו האיטלקים יתקשו להחריב את עשרת הקבין של היופי הטבעי שירדו עליהן. גם נאפולי עושה במבקר את המעשה הכפול. אני יורד מהרכבת לתוך עימות בלתי נעים בין היכל במודל המאה ה־19, תקופה שבה האדם חשב שהגדול יחליף את האל, לבין ביתני חנויות מודרניים ומכוערים, המנהלים מאבק צעקני זה נגד זה בכלי נשק מסוג ניאון ונשים מעורטלות.

ביציאה העסק מקבל זריקה של צפיפות, מכות בלתי פוסקות של עשן סיגריות, כבסים האוספים לכלוך, בליל של מותגים מזויפים ומין אווירה פלילית למחצה שאינה נקייה מגאווה עצמית. ברוך הבא לנאפולי.

מאת: יונתן ברג

סופר ומשורר.

1/9/2020

רחוב טיפוסי בנאפולי

רחוב טיפוסי בנאפולי. צילום: Depositphotos

בירידה מתחנת הרכבת לעבר העיר העתיקה עוברת בי המחשבה להימלט חזרה לרומא. הנהר, הוותיקן והמזרקות לא מניחים לעיר להיכנע לגרפיטי ולעשב היבש סביבה. רומא נאבקת על כבודה, ובדרך כלל מצליחה לשמור עליו. בעודי יורד בכביש יושבים מולי פליטים מאפריקה שהתבטלו ואגרו זעם. באיטליה אני זקוק לכנסיות. כמו דג שנמשה מהמים, פעם בכמה שעות אני נאלץ להיכנס לאקווריום המעוטר בציורי שמן, מדיף ריח טחוב של תחינה וכולל שילוב בין ההרוס למגלומני המרכיב כנסיות בעלות ותק. אני מחיש את צעדיי לעבר העיר העתיקה בחיפוש אחר אחי הגדול מהגליל, אבל נחטף לאקווריום הנוסף החיוני לי פעם בכמה שעות – חנות ספרים. קל מאוד באיטליה, ובעצם בכל מקום, להצמיד את הזהות הפוליטית למראה העיניים, בוודאי בחנויות ספרים. גיבוב של ערמות ספרים, פוסטרים של דיונים פילוסופים ופוסטר אחד נוסף שבו מופיע אגרוף. כמה שולחנות וכיסאות בחוסר תיאום וללא דמיון, רהיטים שעיטרו חנויות כאלה לאורך שנים, אבל רק בברלין של שנות האלפיים הפכו לשיק. שיק תנועות שמאל.

אבל פה אין שיק. יש אבק וכמה דמויות המתהדרות בשיער פרוע ועוטות ז'קטים דהויים המכוסים אבק גם הם, אותו אבק של הרהור וחוסר שקט. מעניין כמה מהר מישהו מהם יתקוף אותי עם השילוש הקדוש של הזעם אצל האיטליקטוס־אנרכיטוס: כנסייה־מאפייה־פוליטיקה. זה לא לוקח זמן רב. אני מעלעל בנחת בספר של ארי דה לוקה על טיפוס. האיש החרישי והמעונב הזה. פגשתי אותו פעם אחת בירושלים. בלי גרם אחד של שומן ועם שפם של שנות החמישים, קצת דומה לאורוול, אבל לא יכול להיות שונה יותר בטמפרמנט.

הבריטי הזרוק בבתי מחסה בלונדון ובקו החפירות בספרד מול הניחוח הדתי והפרולטרי של האיטלקי. אבל אולי בעצם הם כן נפגשים באותה אלרגיה לחוסר צדק שאינה נגמרת כמנהג השמאל העולמי, במילוי טבלאות אקסל של חוטאים וחוטאים יותר, אלא ביציאה החוצה למאבק ברחוב, ואם יבוא המחיר – ישלמו בלי להתחנן.

ארי דה לוקה ‏

ארי דה לוקה - צילום: Errider

"למה אתה קורא את הזבל הסנטימנטלי הזה?" פונה אליי גבר לבוש אופנת ז'יזק, כלומר טריקו גדולה ממידותיו ומוכתמת מעט, שיערו חלק והוא חסר סדר והבעה של אלימות ושעשוע בו־זמנית. במשך כמה דקות הוא יורד על דה לוקה ועל פרנטה (צמר גפן מתוק לנשים של מנהטן). "אבל", הוא אומר, "הוא אולי סופר חלש, אבל יש לו ביצים, לדה לוקה. הספורט שלו זה לעמוד מול דחפורים". מהר מאוד אנחנו מוצאים מכנה משותף – מראדונה. "אתה צריך להבין", הוא אומר בעודו מחסל אספרסו וסיגריות בקצב של גיל שישים, "נאפולי היא מספר אחת בעולם בהפיכת ההווה לקדוש ואנשים לקדושים".

בצעדים מדודים הוא מוביל אותי במורד הרחוב לעבר סמטה קטנה, אל מדרגות אבן שמעליהן כביסה צבעונית וצמד שכנות הצועקות זו לזו ממרפסות שתוחמות אותן סורגים מחלידים. מעט לפני המדרגות עומדת קפלה קטנה, קפלניצ'קה, ובה, מוקפים הילה, ניצבים פניו של דייגו ארמנדו מראדונה, הגוץ הגאון מוויז'ה פיוריוטו.

ז'יזק מתיישב על המדרגה ועוצם את עיניו. רק אז אני מבין שהוא שיכור. "הם הורידו אותו במסוק מהשמיים והוא הכניס את הידיים לכיסים העמוקים של החליפות מהצפון והוציא להם את כל המטבעות", הוא ממלמל. "הם כתבו לו 'ברוך הבא לאיטליה' כשנסענו לטורינו, אבל אחרי המשחק הם כבר לא נהנו כל כך בבתי הקיץ שלהם באגמים".

"לך לך, רד למים ותקבל את הצמר גפן שלך", הוא מנופף בידיו ומגרש אותי כדי להתייחד עם הקדוש שלו. נאפולי – או נאפולי של 'לראות את נאפולי ולמות' – היא הרגע הראשון שבו נגלה הר וזוב המשקיף על בתי האבן הגולשים אל המים, המפרץ, סירות הדייג הקטנות שמהן מזנקים למים נערים ונערות שזופים ושרופי שיער המתחרים בשחייה ואז נשכבים להתייבש על הסלעים. אולי זהו סוד הקסם של העיר – האיום התמידי הגוהר מעל הבתים, מעל חיי הפשע ומעל החופש שבים, הים שמגדל את הבריות האמיצות ואוהבות החיים מכולם.

הר הגעש וזוב מפרץ נאפולי

הר הגעש וזוב- צילום: Depositphotos

אני צועד לאורך הטיילת ועולה על קאסטל דל'אובו, אבל הרעב מציק ומאחוריי מתנהלת ללא מפריע תעשיית הפיצות המשובחת באיטליה, המאכל שדרכו האיטלקים מראים אצבע משולשת למגפת הבריאות של המערב ומנפנפים בגנים שלהם לכל עבר. הם עושים זאת גם עם הפסטה ועם הגלידה. אני מתיישב באחד מאותם מקדשים של מרובעים שמנמנים המעוטרים במגוון תוספות וסועד את נפשי רק כדי להיות מותקף על ידי חבורה נלהבת של נשים בגילאי הארבעים והחמישים. טלטלה רגשית אוחזת בהן, והקולות מתחרים זה בזה רק בתנועות הידיים. בתחילה אני קולט רק שברי שמות – ריונה לוצאטי, הספרייה, המנהרה, גן הים. נדרשות לי כמה דקות כדי להבין את ההתרגשות. הן בעיצומו של מסע בעקבות סדרת הספרים שכתבה אלנה פרנטה. משהו מסיפור ההסתוות של הסופרת נמצא גם מסביב לשולחן. הסיפור על אשת האקדמיה מרומא הכותבת על שכונות העוני של נאפולי. עוני תמיד גורר עימו את זוהר המסירות וההקרבה, החום האנושי והמשפחתיות ברקע הלכלוך, המאבק להיחלץ וההתבוססות בבוץ במשך שנים. הן כל כך נהנות, הנשים המטופחות, חמושות במצלמות ובמותגים. הן נהנות כל כך לחוש את הרומנטיות של ההיעדר, ובתוך כך קורן מהן גם האישור העצמי. העוני, כשאתה מבקר בו בתור אנתרופולוג חובב, מאשר את העושר שלך ומעניק לך משהו דתי כמעט, כאילו נגע בך כוח עליון ושלף אותך. זה מה שמעורר בהן התרגשות כזו – לשבת בפיצרייה הזעירה, מול האופנועים שעליהם רכובים נערי נאפולי המקועקעים והמעשנים, ולהכיר תודה לאל, או להחלטות של הדורות הקודמים, או לפרוטסטנטיות, או סתם לנישואים טובים.

קסטל דל'אובו- צילום: Depositphotos

שבע וטוב לבב אני יורד שוב לעבר הים התיכון. המבט לעבר המים מוביל אותי למחשבה על שכיות החמדה של מחוז קמפניה, האי קאפרי ואזור חוף אמלפי. הם רגע משם, התיירים בבגדי הספורט, האוויר המתובל והבתים הצבעוניים. החופשה ודאי תרוויח משיט או מנסיעה. המקומות הללו, שהמחירים בהם הם פילטר מעמדי עצום, שהמיסים המקומיים מעניקים להם ממון לניקיון, לתשתיות, לחשמל מרוכך, לנורות בצבעים ולפסטיבלים. הרכב השכור שהתפתל לו בין עיירות, הרוח על הפנים, אבל אני, מה לי ולניקיון ולבגדים לבנים? אני מעדיף להביט על הים שמאחורי מבוך סמטאות וכנסיות עתיקות. החיכוך, זה הדבר שמעורר עניין, ההתנגדות בין הים והנערים, השמש וריח המלח לבין השבור והמגובב. החיכוך הזה הוא מה שמעורר את העין, הוא מה שמוביל את הקיום לתודעה, שאוהבת, אחרי הכול, את המעברים החדים הללו. איטליה היא אחת מאותן מדינות שבהן הקיטוב מופיע בבהירות. בכמה שעות נסיעה תמיד יש את הצפון ואת הצפון שבדרום. כל הפנסיונרים מהמדינות הקרות עטים עליה, ובצדק. גם אתה יכול להיות אחד מאותם זוגות בגיל הפרישה עם הבנייה המודרנית של הזוויות הישרות, הלבן והכסף, אבל לא בנאפולי, לא אם אתה נכנס ויוצא מהעיר ומוצא את הים, שהוא תמיד נחרץ ועמוק יותר כשהוא עומד כמפלט מהיבשה.

המערה הכחולה באי קאפרי איטליה

המערה הכחולה באי קאפרי. צילום: Depositphotos

אנחנו מבטיחים לא להעביר את המייל שלכם לאף אחד, מידי פעם נשלח לכם עדכונים על איטליה שיוכלו לשמש אתכם 

מבקרים יקרים באתר. הנהלת האתר באיטליה עושה מאמץ שלא לפגוע בזכויות יוצרים של יצירות המועלות באתר. היה ובכל זאת והועלתה יצירה אשר עלולה לפגוע בזכויות יוצרים הנכם מתבקשים לפנות מיידית למערכת באיטליה בכדי שנוכל לטפל בעניין.

בברכה מערכת באיטליה

© INITALIA All rights reserved  

noun_sunny_1604932.png
noun_magnifier_2525286.png
0