העולם מגלה מחדש את מי שהגדירה את הכתיבה על המשפחה והבית
"בפינה כלשהי בלב, אני יודעת טוב מאוד, תמיד, מי אני ומה אני, סופרת קטנה, קטנה מאוד," כתבה נטליה גינצבורג ב-1949, במסה האישית "המקצוע שלי". מאז הפכה לאחת הדמויות הבולטות בספרות האיטלקית במאה העשרים, כסופרת, מתרגמת, עורכת וחברת פרלמנט. עכשיו, שלושה עשורים לאחר מותה ב-1990, נדמה שהעולם מגלה מחדש את הסופרת הקטנה-גדולה, שניסחה קול נשי ייחודי ופורץ דרך, בתקופה שגברים בלבד עדיין קבעו במידה רבה על מה ראוי לכתוב וכיצד.
הנה מקבץ חלקי מהשנים האחרונות: בארצות הברית פורסמו מחדש ב-2019 הרומנים "מיקלה היקר" ו"הלב היבש", נובלה קצרה וארסית. שנה קודם לכן, בבריטניה ראו אור שורת רומנים נוספים של גינצבורג, בהם "קולות הערב" ו"לקסיקון משפחתי" (שבארץ ראה אור גם תחת הכותרת "אמרות משפחה"). "קולה של גינצבורג מגיע אלינו בבהירות מוחלטת מבעד לצעיפי השפה והזמן", כתבה הסופרת רייצ'ל קאסק בהקדמה למהדורה הבריטית של ה"מידות הקטנות", וגם סופרים כמו זיידי סמית', טסה הדלי וקולם טויבין תרמו שבחים נלהבים. "הדור המזהיר של סופרי תום מלחמת העולם השנייה באיטליה – קרלו לוי, אלברטו מוראביה, צ'זארה פאבזה, אלזה מורנטה, ג'ורג'יו בסאני וגינצבורג – נזנח לגמרי בעשורים האחרונים," סיכמה ג'ואן אקוצ'לה בכתבה מיולי בניו-יורקר מיולי. "עכשיו, לפחות עבור גינצבורג, זה משתנה... היא זוכה לעדנה." לא מדובר בעולם דובר האנגלית בלבד. בספרדית ראו אור בשנים האחרונות גם יצירות פחות מרכזיות של גינצבורג, כמו ביוגרפיה שחיברה על צ'כוב או רשימות פוליטיות. בארץ, "המידות הקטנות" פורסם לפני כמה חודשים, והפך למעין תופעה בנוף הספרים המקומי: מקום של קבע בטבלאות רבי המכר, ביקורות מהללות ועשרות סקירות ותגובות של קהילות קוראים בפייסבוק (גילוי נאות: אני הוא מתרגמו לעברית). המו"ל, אוריאל קון מ"תשע נשמות", מבטיח להוציא לפחות עוד שני ספרים של גינצבורג, "למרות שאפשר לחשוב בקלות גם על עוד עשרה שיכולים להשלים את הקטלוג."
למה גינצבורג? למה עכשיו?
גם מחוץ לאיטליה, אפוא, נטליה גינצבורג מוכרת היטב לקוראים. היא נולדה בפלרמו ב-1916 כנטליה לוי, בתם של לידיה וג'וזפה, חוקר אנטומיה וביולוגיה בעל שם. ביתם בטורינו היה מוקד לפעילות אינטלקטואלית ערה, וגינצבורג מעידה שנמשכה לכתיבה מילדות: "בין גיל חמש לעשר עדיין היו לי ספקות, ולרגעים קצרים עוד דמיינתי שאני יכולה להיות ציירת, לכבוש ארצות על סוס או להמציא מכונות חדשות... אבל מאז... תמיד ידעתי." לאחר שנישאה בגיל עשרים ושתיים ללאונה גינצבורג, איש ספרות רוסית ופעיל אנטי-פשיסטי בולט, הוגלתה המשפחה הצעירה לחבל אברוצו (פרקטיקה נפוצה של המשטר הפשיסטי, שקרלו לוי הנציח בספרו המפורסם "ישו נעצר באבולי"). לאונה לבסוף עונה למוות בכלא ברומא, וגינצבורג, שנישאה מאז בשנית, החלה לפרסם סיפורים קצרים ורומנים (בימי הפשיזם היה עליה לפרסם את ספריה תחת שם עט). גינצבורג אמנם שייכת לגל הניאו-ריאליסטי האיטלקי של סוף מלחמת העלם השנייה, אבל כתיבתה נתפשה כעוסקת בנושאים "פעוטים" של הבית והמשפחה. ואכן ספרה הנודע ביותר, "אמרות משפחה", הוא ניסיון להתחקות אחר שפה פנימית של משפחתה הקרובה. הוא פורסם לראשונה ב-1963, ואחרי יותר מחמישים שנה הוא עומד במרכז גל העניין בגינצבורג, בשורת תרגומים והדפסות מחודשות. על פי המבקרות לפחות, את גורמי ה"גילוי מחדש" של הסופרת הטורינזית צריך לחפש דווקא בנאפולי: "לעניין המחודש בגינצבורג מסייעת, אולי, ההצלחה האדירה של הרומנים של אלנה פרנטה," כותבת אקוצ'לה בניו-יורקר; גם סקירה של ספריה בניו-יורק טיימס מעלה השערה דומה, ואילו בגארדיאן נכתב שגינצבורג "קצת מזכירה את פרנטה, אבל אם לקרוא את פרנטה דומה יותר לרכישת חברה חדשה, בגינצבורג אפשר למצוא מנטורית". הרעיון מקובל למדי על ג'ייקה מארוסביץ', עורכת הוצאת Daunt Books הבריטית שהביאה את ספריה של גינצבורג לפרסום. "כשיש כזאת הצלחה של סופרת מתעוררת גם סקרנות לגלות מי הייתה שם קודם", היא אומרת בשיחת טלפון. "אנחנו אוהבים להביט לאחור דרך האמהות הספרותיות שלנו." גם טיינן קוגאנה, עורך בהוצאת New Directions שפרסמה רומן וסיפור קצר בתרגום חדש בארה"ב, לא פוסל את "אפקט פרנטה". מצד שני, כל המו"לים של גינצבורג בשנים האחרונות הם קטנים ועצמאיים, וקשה לומר שהם מנסים לרכוב על הגל ולמצוא את ה"פרנטה הבאה" (או הקודמת). קוגאן עצמו הוזמן ליריד ספרותי ברומא, שם שמע על גינצבורג בארוחת ערב מפי חברה, הסופרת המקסיקנית ולריה לואיזלי. מארוסביץ' התוודעה אליה דרך
שבחים של סופרות אחרות, כמו זיידי סמית' ומגי נלסון, ויצאה למסע בעקבות זכויות הפרסום, באנגליה ובאיטליה. ובארץ, קון מבהיר שהוא לא קרא מילה אחת של פרנטה. "הכרתי את הרומנים של גינצבורג, אבל כשקראתי את הספרים הנוספים שלה נמשכתי אליהם כי הם לימינליים. קשה לסווג אותם, גם ברשתות לא יודעים אם להגדיר אותם כעיון, הדרכה או פרוזה", הוא מסביר. "והם כמובן יפים מאוד".
רוטב עגבניות ודקירות סכין
אבל גם אם בקרב המו"לים הבשורה עברה מפה לאוזן, נדמה שזהו רגע מוצלח לגילוי מחדש של גינצבורג, כמי שמזוהה עם קול נשי מובהק – נושא שהיא עוסקת בו במפורש. כל חייה הייתה הסופרת מוקפת בגברים, ולעתים פעלה בצלם או תחת חסותם. כשהייתה בת עשרים וחמש שלח לה ידידה פאבזה מכתב והציע להפסיק להביא ילדים ולכתוב יותר ספרים. לימים בנה, ההיסטוריון הנודע קרלו גינצבורג, לא חסך ממנו את דעתו על כתיבתה ה"סנטימנטלית ואימבצילית" (מה שעשוי לגרום להרהר שוב בעצתו של פאבזה). אם המרחב האינטלקטואלי מצטייר כגברי באופן כמעט אוטומטי, אין פלא שבשנותיה הראשונות רצתה גינצבורג לכתוב כמו גבר. "הייתי מבועתת מכך שהדברים שכתבתי יסגירו שאני אישה," היא מספרת ב"המקצוע שלי". אבל עם ההתפתחות והעידון בכתיבתה, גם עמדתה השתנתה: "כבר לא רציתי לכתוב כמו גבר, כי הבאתי לעולם ילדים ו...הרגשתי שנשים יודעות על ילדיהן דברים שגברים לא יכולים לדעת. [למדתי] הרבה מאוד דברים על רוטב עגבניות וחשבתי שאפילו אם לא אכניס אותם לסיפור, הם מועילים מאוד לכתיבה. באופן עקיף ומסתורי הם אכן הועילו." מארוסביץ', המו"לית הבריטית, מסבירה שגינצבורג נתפסת כמי שכותבת על חייהן של נשים, ולוקחת ברצינות כתיבה נשית סובייקטיבית כנושא. "לכן לכך כך הרבה סופרות חשוב לקרוא אותה היום," היא אומרת. ואכן, "גינצבורג מגיעה אלינו בצלילות גמורה מבעד לצעיפי הזמן והשפה," כותבת קאסק בהקדמה שחיברה ל"מידות הקטנות", "היא נותנת לנו מודל לקול נשי חדש, ולאופן שבו הוא עשוי להישמע." קוגאן מספר על תגובות דומות בארצות הברית. "העיסוק של גינצבורג ביומיומי צלול מאין כמותו, ובא עם דקירת סכין יפה ושוברת לב," הוא אומר. "אבל זה פמיניזם אישי, לא פורמלי."
אצל גינצבורג הסיפור הוא תמיד, וקודם כל, סיפור אישי. במסה המצוטטת כאן היא מספרת מדוע במשך שנים כתבה בקיצור ובמהירות: "יש לי אחים גדולים, וכשהייתי קטנה, אם דיברתי בשולחן תמיד אמרו לי לשתוק. כך התרגלתי לדבר מהר-מהר, בקיצור נמרץ ותוך כדי שימוש במספר המילים" המועט ביותר שניתן, מתוך חשש תמידי שיפסיקו להקשיב לי." מאה שנה מאוחר יותר, נראה שהעולם רוצה לשמוע אותה כמה שרק אפשר.
