התחנה האחרונה במסע הקצר שלי בתרבות זמננו, לאחר המוזיקה והספרות מהימים הקודמים, היא הטלוויזיה, וזו באה לידי ביטוי בעונה השנייה של סדרת הלהיט "הלוטוס הלבן" המתרחשת במלון בעיירה היפהפייה טָאוֹרְמִינָה (Taormina).

העיירה מרחפת על פסגת גבעה שמשקיפה על הים התיכון, והחלק העתיק שלה הוא תערובת של רחובות וסמטאות ציוריות. פסעתי ברחוב המרכזי, קורסו אומברטו, שבקצהו ניצבת מרפסת אבן המשקיפה על הנוף המרהיב. שם, ישוב על ספסל לצד הספרייה העירונית האפלולית והיפה ששוכנת בכנסיה ישנה (רק חישבו על האפשרות של הפיכת מבני דת לספריות! הרי ממילא כל אמונה נבנית סביב טקסט), עצמתי את עיניי ונמנמתי, ומתוך נים ולא נים דמיינתי שאני אחד מהעשירים שמבקרים מדי קיץ בעיירה הסיציליאנית רבת היופי.

הכנסייה בטאורמינה שהפכה לספרייה - צילום: יונתן ברג

הגבירה האנגלייה פלורנס טראביליאן הקימה במקום גנים מטופחים, הצייר אוסקר ווילד, גתה וניטשה השחיתו כאן דפים, פון גולדן צילם ואוטו גלנג צייר, וכל כוכבי הלוטוס הלבן, מקומיים וזרים, אנשי מאפיה ואמריקאים ממוצא איטלקי, כולם הסתובבו סביבי בשעה שעשיתי מה שבאמת עושים העשירים: שנת צהריים קצרה ומתוקה שבה העיניים נפתחות מדי פעם ולוקחות לגימה הגונה של מורדות האטנה הנעצרים בים-התיכון. התעוררתי לבסוף רק כדי להחדיר לדם עוד קצת מהקוקטייל האהוב לפני הנסיעה חזרה, ואיזו נסיעה זו הולכת להיות.

טאורמינה היפה - צילום: יונתן ברג

לפני שיצאתי לערבות סיציליה הזהירו אותי מהתחבורה הציבורית. היא אמינה כמו פוליטיקאי מקומי, אמרו לי, ומקפידה להשתבש בכל דרך אפשרית. דחיתי מעליי את נבואות החורבן הללו כשעמדתי במרכז העיר אָצִ'ירֶאָלֶה (Acireale) הממוקמת בין טאורמינה וקטניה, ומתוך הגשם השוטף שנמשך מאז אחרי הצהריים הגיח אוטובוס ובחזיתו המילה 'קטניה', שם נמצא חדרי הקטן. הא! אמרתי כלפי הגשם וכלפי רואי השחורות, לא במקרה של הטייל הזה, שסיציליה אוהבת ומחבקת. הרי מדובר בנסיעה של לא יותר מעשרים דקות, המרחק בין הערים קטן להפליא, סתם הפחדות של חסרי מזל!

אולי הייתי צריך להתחיל לחשוש לנוכח דמותו של הנהג, גבר מחויך, בעל משקפיים, גדול גוף ובעל מראה של מורה חביב ולא מזיק. הוא הנהן בלהט כשאמרתי קטניה ולא אמר דבר כשעברנו ליד תחנת הרכבת בקצה העיר, אלא המשיך לטפס בסמטאות העיר. איזה משגה! מה שיכול היה להיות נסיעת רכבת קלילה בת עשרים דקות, כולל אספרסו, כמה עמודים בספרה של תרזה מאג'יו ומבט מהורהר ונוגה במידה על מימי הים התיכון, הפך לאודיסיאה בת שעתיים.

כפי שאמר לי לאחר כמה ימים בפלרמו בחור שנראה דומה לבמאי והשחקן רוברטו בניני, "מה הם מקשקשים על גשר מהיבשת? שיבנו פה קודם כביש אחד עם שני נתיבים, המטומטמים". אכן, לא רק שיש נתיב אחד, אלא שהתפתח מנהג בסיציליה לעצור על אותו נתיב ולהמתין לצפירה המנומסת של המורה-נהג שלנו כדי לזוז עם הרכב. ההתרחשות חוזרת על עצמה ללא הרף. צפירה, ראש מבצבץ מחנות, מופתע ונלהב לעזור, קורא למישהו שקורא למישהו, עוד ראש צץ, גם הוא ממהר לקרוא למישהו ולבסוף מופיע הנהג, כולו חשיבות, צועד למכונית כאילו הוא מפנה את השטח לג'ורג'יה מלוני, וחוזר חלילה.

אלא שבסופו של דבר הצפירה לא גרמה לשום ראש להופיע, גם לא סדרה של צפירות המגיעות, כמובן, מהמכוניות מאחור. כעת מתאסף פרלמנט מחוץ לאוטובוס. "זה אינטליגנט רציני", אומר בחור בעל מעיל עור ותספורת קוצנית. בעלי חנויות יוצאים ומגנים את בעל הרכב, שגם חנה כמו אינטליגנט וגם לא כדי להיכנס לחנות שלהם. לבסוף, לאחר חצי שעה הנהג מחליט לנסות ולעבור בכל זאת, והוא עובר, ובלי בעיה, המורה המבולבל שלנו.

גשם מתחיל לרדת ומפלי מים זורמים מכיוון ההרים שסביב האטנה ובמורד הכביש, ואם לא די בכך שהנהג צריך לנווט את האוטובוס-ספינה במים, מסתבר שהגג דולף ומים מתחילים לטפטף על הנוסע הבודד באוטובוס. רטוב, רעב ועצבני ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית והבטחתי לעצמי לא להשתמש עוד בתחבורה המקומית, כלומר עד מחר בבוקר, כשאעלה על הרכבת ל צֶ'פָאלוּ (Cefalù), התחנה הבאה במסע.

ואיזו תחנה זו! בירידה מהרכבת מקטניה, מבעד לגשם סוחף נגלה סלע עצום ממדים העומד מעל עיירה קטנה. המראה מזכיר ציור של מגריט. אני מתבצר בחדר הקטן ששכרתי בעיירה ומטפל ברגליי הכואבות. הליכה היא התפילה של הגוף, כתבתי פעם בשיר, אבל נדמה שהמתפלל הזה קצת הגזים. הגשם מפסיק בדיוק כשאני חוכך בדעתי אם להדליק את הטלוויזיה, פעולה שאין ממנה חזרה. איזה מזל! עוד הייתי מבלה את אחר הצהריים מול השף בעל הזקן הצרפתי והשיער הפרוע במקום לשבת בטיילת הקטנה שמול העירייה תוך התלבטות הולכת וגוברת אם להביט ימינה או שמאלה.

אם אני מביט ימינה, אל קו המים המתפתל לעבר פלרמו, אשר לכל אורכו נראים הרים מכוסי עצים, בוערים בירוק, נופלים עד למים הכחולים-אפורים, אינני רואה את הצד השמאלי, שם הסלע הענק, שנקרא " לה רוקה", עומד מעל עיירת הדייגים הקטנה, כמו מרחף מעליה, ולהפך. כדי לפתור את הפומו שאינו מאפשר לי להתקדם על הטיילת אני נזכר בהוראה שקיבלתי מבעל החדר שבו ישנתי בקטניה.

כשבלבלתי לו את המוח בכניסה לאכסנייה על הרכבת שנוסעת שמסביב לאטנה, זו שמככבת בספר "קיטון האבן", וחזרתי על רצוני לבקר בעיירות הקטנות שבהן טורקים את הדלת בפני זרים ומעריצים את הבוס המקומי, הוא אמר לי להפסיק לבלבל את המוח, סיציליה זה לא סרט של מרטין סקורסזה, ואז השביע אותי לעלות לכפר היפה ביותר בכל סיציליה לטעמו – קַאסְטֶלבּוּאֹנוֹ (Castelbuono).

וצד שמאל היפה לא פחות

צד ימין של צ'פאלו

כך למחרת אני מחלץ את צווארי התפוס מהמבטים שמאלה וימינה ומתייצב בשעת בוקר מוקדמת בתחנת הרכבת, רק כדי לגלות שאני עומד יחד עם כל בני הנוער בעיירה שממתינים להסעות לבתי הספר שלהם. אין לי מושג איך אפשר להתרכז בשיעור מתמטיקה או מדעים אחרי שבילית חצי שעה באוטובוס מצ'פאלו לקאסטלבואנו. ואם שרדת את הנסיעה, נפלא מבינתי איך אחרי הפסקה בין השיעורים, שבה נניח יצאת עם החברים מבית הספר הנמצא מתחת למצודה שהפכה למוזיאון ומולך, לכל מלוא העין, עומד רכס הרי מדוניה, שמקיפים את העיירה והופכים אותה לגלויה שנראית כמעט כמו תוצר של בינה מלאכותית, איך אחרי זה אפשר להתרכז במשהו? לא ברור.

אני מתערסל לי עם כולם באוטובוס העוזב את קו החוף ועולה לעבר ההרים, אני עומד במרפסת מול ההרים ואיני יודע מה לעשות, שוב מופיע הפומו של הצוואר, שוב קשה להחליט לאן להוליך את המבט, ועל כן אני מחליט לחדור לפנים העיירה, מצויד בכמה מטרות. ראשית, לאכול את עוגת הפאנטונה, כפי שהמליץ לי בעל הדירה ששכרתי בצ'פאלו, ושנית, כדי לדמיין את סצנות המאפיה שקדחו בראשי בעקבות הקריאה בספרים של פיטר רוב, ודרכו בספריו של לאונרדו שאשה.

דו קיום ישראלי - פלסטיני בחלון חנות ספרים בקאסטלבואנו - צילום: יונתן ברג

אבל למרות מאמציי, הדבר בלתי אפשרי. בצהריי היום, בכיכר המרכזית, הכל  נראה מלא ביטחון, סולידריות ושכנות טובה. בבית הקפה שליד כיכר קטנה יושבים זקני העיירה, וכמו בני גילם במחוז פוליה שתיארתי באחד הפרקים הראשונים, הם מנהלים שיחות מלאות בפרצי צחוק. הכספומט שלידם מקבל מידי פעם לקוחות שכל אחד מהם מקפיד לעצור לרגע אצל החבורה הצוחקת ולשאול לשלומם. ליד האטליז נעצרים לקוחות ודנים, כך נראה, כמו בארצות נורמליות, במצב המדרכה שלפני החנות, שם הצטברו מעט מים מסערת אמש.

הרי מדוניה - צילום יונתן ברג

בלית ברירה אני מחליט לוותר על הסיכוי לראות איזה דון בחליפה, שרשרת זהב ושיער משוך לאחור בג'ל, ומחליט ללכת עם הזרם. אם החיים מתוקים, אז עד הסוף. אני יורד לעבר המקדש של עוגות הפאנטונה בבר ה"פיסקונרו" (Fiasconaro), המצוי ממש במרכז העיירה, לצד כנסייה קטנה עם ציורי קיר מדהימים. בדוכן קטן בכניסה מציעים טעימות, ואני מחליט להשקיע את כל כולי בהפיכת היום לסוכר. עם אותו סוכר אני צועד שוב לעבר המרפסת הגדולה שמול הרי מדוניה (Madonie), שם אני מתמסר לסוכר של הנוף. סיפורי המאפיה יישארו בין דפי הספרים, לפחות עבור הטייל הזה, החולף פה לרגע. 

---

להמשך