בטראני (Trani), בשעת בוקר מוקדמת, אני כבר רושם לי נקודת זכות יוצאת דופן לעיר הדייגים הקטנה: בית המשפט המקומי ניצב מול קתדרלה יפה, שאם לא די בה עצמה, היא גם מוקפת מים ומשני עבריה נגלים מראות נהדרים של סירות וצריחים. קשה להאמין ששופט שראה לפני רגע את הנוף הפתוח, הכחול והנעים הזה יהיה מסוגל להחמיר בדין.

אני מתיישב לבדוק את איכות הקפה המקומי בבר קטן מול הנמל, שם אני זוכה לשבת ליד הדייגים שסיימו את עמל יומם. הם מרביצים אספרסו אחרי אספרסו. חוק ידוע הוא שכדי להתחיל לקלף את מראות המקום עליך לשבת יותר מרבע שעה באותו כיסא ובאותו מקום. כך, לאט, תבחין כי הגבר שיושב בשולחן הפינתי, עם השיער הלבן המסורק לאחור, הזקן המוקפד וכמובן, הסיגריה האלקטרונית שלא משה מידו, הוא אדם חשוב: כל מי שנכנס מקפיד לגשת אליו וללחוץ את ידו, לשטוח טענה, לברך.

תשים לב גם לחבורת גברים שעומדת בפארק הקטן המפריד בין העיר העתיקה לחדשה. המחזה הזה חוזר על עצמו בכל מקום שבו ביקרתי באזור. אותו פארק, אותה חבורת גברים מבוגרים. הם מקובצים בקבוצות קטנות, ולמתבונן מן הצד, כלומר למשורר מלא הדמיון המדבר אליכם, נראה כי הם לועגים בחום זה לזה, והם עושים את זה מאז שיצאו לגמלאות.

הקתדרלה בטארני - צילום: יונתן ברג

הפעילות החברתית הזאת עדיפה בעיני על מועדוני הקשישים אצלנו, שיש בהם משהו לא טבעי ואווירה של שיבה לגן הילדים. פה, ריח הים מלווה את משחקי הקלפים, הרכילות, הצחוק והמעבר שלהם מקבוצה לקבוצה. מבטי שב אל סביבות הבר, אל הדייגים המסיימים את יום העבודה עם כמויות עצומות של אספרסו, בעוד אחרים מוכרים את התוצרת היומית לעורכי הדין ולמתדיינים בדרכם לטריבונל. 

בתחנת הרכבת המקומית אני עורך סקר קצר בקרב הנוסעים ביחס למקום המגורים העדיף הבא, האם כדאי לדגום את בִּישֶׁלְיֵיה (Bisceglie) או את מוֹלְפֶטָּה (Molfetta)? בקרב הקהל המקומי שוררת תמימות דעים, ואני מוצא את עצמי יורד בסמטאות הצרות בעיר העתיקה של בִּישֶׁלְיֵיה (Bisceglie) הנגמרות במדרגות המובילות לנמל הקטן והמוגן. שם, ליד פסל אדום של סוס ים, עומדת למרבה ההפתעה חבורת גברים מחולקים לקבוצות שמדגמנים את אותם פרצי צחוק, שיחה חמה ומחויכת והעדר כל דחיפות שראיתי לפני רגע בעיר השכנה.

פסל סוס הים בעיר בִּישֶׁלְיֵיה - צילום: יונתן ברג

אני ממשיך במשימה הקשה שלקחתי על עצמי ומתיישב לבדוק את איכות הקפה המקומי.הקפה פה טוב יותר מאשר בטארני, ובמאפייה קטנה לצד קצה הנמל אני מוצא את הפוֹקַצְ’ה המפורסמת של בארי. מבחינה קולינארית אין ספק, נראה שזה המקום שבו עלי לבנות את ביתי.

בכל תחנות הרכבת של החוף האדריאטי שוררת תמימות דעים: המקום היפה מכולם, ולכן הראוי ביותר לחיים, היא העיירה הקטנה פּוֹלִינְיָאנוֹ אַ מַארֶה (Polignano a Mare). אני ממהר לקחת רכבת החולפת על פני בארי ויורד בתחנת רכבת קטנה שרחוב צר משתפל ממנה עד לעיר העתיקה. אכן, זאת בלי ספק העיירה היפה ביותר ברצועה הזו של החוף האדריאטי, אלא שיופי מושך תיירות ותיירות מחסלת את תנאי החיים הראויים לאוכלוסיה המקומית, וזאת בעיה בשביל מי שרוצה לגור שם.

החוף בפּוֹלִינְיָאנוֹ אַ מַארֶה - צילום: יונתן ברג

כלל ידוע בתורת העולם הוא שבית לא צריך להיות דווקא במקום מדהים ביופיו. עדיף, אם תשאלו אותי, להשאיר תמיד איזה אתר בנייה מכוער, מפעל נטוש, קשיי גישה לחוף הים. יופי שווה המון אדם, שהופך בתורו לכיעור. כן, יש פה צוקים הנשברים בחדות מעל לים כחול. יש פה חוף המתגלה לפתע בין צמד צוקים כאלה. המראה, בכל פעם שאתה נחלץ מהסמטאות, הוא נהדר, אלא שבכל מקום יש גם מסעדות, בתי קפה, חנויות מעצבים, מזכרות – המאפיינים הידועים של אתרי תיירות.

ליד פסלו של הצאצא המפורסם ביותר של העיירה, הזמר האהוב דוֹמֶנִיקוֹ מוֹדוּניוֹ (Domenico Modugno) פגשתי צוות צילום של ראי (RAI), רשת הטלוויזיה הציבורית. הם צילמו פרק על הזמר המפורסם. אישה מבוגרת במעיל חום נגררה בעקבות הזמרים שהצטלמו מבצעים את שיריו על רקע נופי הצוקים והים, והיא שמחה לפתוח בשיחה עם זר סקרן. התברר כי היא בתו של חברו הטוב של מודוניו. אביה היה בעל בית קפה מקומי, והיא משמשת כקולו בפרק ומספרת לאיטליה כולה על העיירה נטולת ההמון שבה גדלו אביה והזמר.

הוא עצמו, הזמר, כך סיפרה לי, עבר לרומא. גם כל משפחתו עברה צפונה. לוותר על מקום כזה? שאלתי אותה. היא חייכה בצער. כן, עכשיו הכל נקי ויפה, אבל פעם זה לא היה ככה. הצוות קרא לה והיא מיהרה אל דקות התהילה שלה, ואילו אני פניתי לבדוק את איכות הקפה המקומי. הקפה היה חלש, השירות היה כזה שמנסה לעשות הכל מהר לא לטובת הלקוח אלא כדי שיזדרז גם הוא לסיים את ענייניו וימהר לפנות כיסא לארנק הבא, אבל הנוף היה באמת מרהיב.

הפסל של דומניקו מודוניו ומתחתיו צילומי הפרק לראי - צילום: יונתן ברג

אני מסיים את היום בנסיעה ברכבת חזרה לבארי. עלי להכריע עוד הלילה, לפני שאעלה על רכבת הבוקר בת שבע השעות לרֶגְ’וֹ קַלַבְּרִיָּה (Reggio Calabria), היכן לרכוש דירה. ההחלטה קלה מאוד, והפור נופל על בִּישֶׁלְיֵיה. אני מדמיין בקלות לפני שאני נרדם כיצד אשתלב שם בחבורת הגברים שעומדת ליד פסל סוס הים האדום ולועגת לי, למה לא, על ההתמכרות שלי לפוקצ'ה המקומית.

---

להמשך