עגה טריאסטית מבוזה ומפגש גורלי עם ג’יימס ג’ויס: סיפורו של רומן שנולד מתוך כישלון, טלטל את מוסכמות הווידוי וחשף את הנפש מבעד למצפונו העקום, האירוני והכואב של זנו

עד העת החדשה צורת הווידוי, אותה "הודאה כנה", הייתה דגם למסמך ששורשיו נטועים יפה באדמת האמינות. ואולם, אותו דגם איבד את תוקפו באופן לא רשמי עם עליית ההומניזם, שדחק את מכשירי העינויים החוצה מחדרי החקירות. בדומה לתהליך זה, ובאופן רשמי יותר, הוכתמה כשרותן של  אותן הודעות עם יציאתו לאור (בעילום שם) של הרומן "זיכרונותיו הפרטיים ווידוייו של חוטא ישר" מאת המשורר והסופר הסקוטי ג'יימס הוג בשנת 1824. ואמנם, בשלהי המאה ה־19 נשמעו הדהודים לנימת הרפאים הארסית של הוג כבונה עלילות ביצירותיהם של סופרים כסטיבנסון ודוסטוייבסקי, רוצה לומר – מבשריה הגדולים של הספרות המודרניסטית, אשר מטילים על הקורא מטלת פיצוח, שאינה מתמקדת בלעדית בתוכן הדברים העולים כפי שהם מן הטקסט, ודורשת מלאכת פרשנות מרוחקת ושקולה, משום שהמבנה הכללי בו היא עוסקת כולל בתוכו קשת שלמה של עורמה וסילוף, אשר עלולים להיות מנותבים פנימה (כלפי הנפש הדוברת עצמה), או החוצה (אל הקורא).

אלא שלא על המקרה המוזר של ג'קיל והייד ולא על רשימות מן המרתף ברצוני לדבר, כי אם על צורתו הבשלה של המצב המודרניסטי בספרו של איטלו זבבו (Svevo) "תודעתו של זנו". זבבו הוא למעשה אטורה שמיץ, סוחר בן מעמד הביניים של עיר הנמל טריאסטה, שזיהה, מתוך התפכחות אירונית לאור חידושיו המהפכניים של ד"ר פרויד, כי אין לנו צורך במפצחי עצמות, מנגנוני מתיחה של איברים ולהבים לקילוף העור כדי לכרות נציצים ממרתפי הנפש של הסובייקט, מסולפים ככל שיהיו. אדרבא, אומר הפסיכואנליטיקן לפציינט, הב לי את כנותך המעוקמת וזמן, ואפרזל לך אמת ישרה כסרגל.

זבבו הנער גילה עניין רב בספרות, אולם בהוראת אביו נגזר עליו להישלח בגיל שתים־עשרה לגרמניה, להתחנך בבית ספר למסחר. לעיר הולדתו טריאסטה חזר כשהיה בן שבע־עשרה, והתחיל בקריירה של פקיד בבנק העירוני. את זמנו הפנוי כילה בקריאת הנטורליסטים הצרפתים. טריאסטה של אותם זמנים הייתה מרכז של מחלוקת גאופוליטית, וזהותה הייתה שברירית וחצויה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב־1920, נמסרה העיר לאיטליה. אך עוד במפנה המאה ואחריו גילו רבים מתושביה אהדה לאומית לאיטליה, אף שעיר הנמל סופחה לשליטתו של בית הבסבורג אי שם במאה ה־14, והייתה נתונה להשפעות תרבותיות ולשוניות הן מצד סלובניה, שכנתה ממזרח, והן מצדן של האומות הדוברות גרמנית מצפון.

במרכז המהדורה השניה של הספר "תודעתו של זנו" מימין ומשמאל איטלו זבבו בצעירותו ובבגרותו

היה זה הדיאלקט הטריאסטי הגס – השפה שהנהיגה את מחשבתו של זבבו – שזיכתה אותו בלעג מצד האינטליגנציה הפלורנטינית, שסברה כי לשונם החיננית של דנטה ובוקאצ'ו היא המכתיבה את צורתו של הטעם הטוב. זבבו ("שמיץ האומלל!" – כך נהג לכנות את עצמו בגניחה טיפוסית עד יומו האחרון), אותו סוחר בן סוחרים, כתב שני רומנים: Una Vita ו־Senilità ("חיים"; "זִקנה"), שעלה בידו להשלים עד 1899. פירותיו הספרותיים, שנכתבו בהשראת בלזק וזולא, זכו בעיקר לכתף קרה מצד המילייה הספרותי איטלקי. לאחר יותר משני עשורים של שתיקה השלים זבבו, אז כבר בן 60, את הרומן השלישי שלו: "תודעתו של זנו" (La coscienza di Zeno). כמו את שאר כתביו, גם את הוצאתו לאור של רומן זה מימן מכיסו. הוא שלח את כתב היד לידידו ג'יימס ג'ויס, שבזמן נדודיו המוקדמים ביבשת היה מורו לאנגלית של זבבו. ג'ויס, שאז כבר עשה לעצמו מוניטין של טיטאן ספרותי, התרשם עמוקות והביע את אמונו בתלמידו, והרומן יצא לאור ב־1923. כך זכו לעדנה גם שני ספריו המוקדמים של הסוחר האיטלקי המזדקן, ולגילוי מאוחר מצד הקהילה הספרותית האירופאית – בהנהגתו של הסופר ומבקר הספרות הפריזאי בנז'מן כרמייה (Crémieux), ולמבוכתם של משמיציו האיטלקים.

"תודעתו של זנו" עשוי כווידוי ארוך הפרוש על פני ביוגרפיה שלמה, תחת מנדט ההשתפכות הפסיכואנליטית. מתוך ההקדמה נודע לנו כי כתב היד כולו מצוי לא בידיו של הדובר, אלא אצל הפסיכואנליטיקן שומר הטינה שממנו הוא נמלט בשאט נפש. באותה הקדמה מציין ד"ר ס', רופא בעל מנגנוני ההגנה חזקים כפלדה משל עצמו ("אני הוא הרופא המוזכר לפעמים בסיפור זה במילים לא מחמיאות ביותר..."), המדגיש ש"מי שמבין בפסיכואנליזה, יודע בדיוק היכן למקם את גישתו העוינת של החולה כלפיי." אם כן, ד"ר ס' עוטף את סיפור חייו של זנו בהאשמה בפשע ההעברה, ובכך מנקה את מצפונו שלו. למרבה הגיחוך, הוא מודיע ללא כחל וסרק שאת הרומן הלזה הוא מפרסם כנקמה בזנו, ו"מקווה שהדבר יצער אותו."

וזה הסיפור: זנו, עכשיו כבר איש זקן, מגיע לקליניקה של הרופא באמתלה מעשית ביותר – ברצונו להפסיק לעשן. ואמנם זהו שמו של הפרק הראשון – "העישון", ודרכו נודע לנו על יחסיו הפרוורטיים של זנו עם ה"סיגריות האחרונות" הרבות שעישן לאורך חייו, ועל ניסיונותיו מעוררי הרחמים להפסיק עם ההרגל המגונה, לדעתו. חייו של זנו מחולקים לשישה פרקים, אם מתעלמים מהערת העורך (אותו ד"ר ס') ומן ההקדמה (שעשויה מכמה ניסיונות נואלים של זנו לכתוב את עצמו, על ידי זימון זיכרונות ראשוניים ומעורפלים). אותם פרקים פורשים את חייו של זנו על פני כמה מוקדים – מות האב, נישואיו, הפילגש, פעילותו העסקית והפסיכואנליזה – שמלבד מספר חפיפות נרטיביות נמתחים לקו ליניארי ברור.

בניגוד ל"חיים" ו"זקנה", שבהם שולטת נימה נטורליסטית ורגשנית כלשהו (כוחו של זבבו לא היה בפיתוח ריאליסטי מובהק כמוריו הצרפתים), ב"תודעתו של זנו" מצא זבבו טון אירוני ובשל, המשתעשע תדיר עם תעתועי התודעה ולוכד יפה את רוח הזמן של מפנה המאה – זהו קול רווי בפיכחון לעגני, שמודעות־יתר קומית מתזמרת אותו לכדי פארסה היפוכונדרית.

ניכר שהצלחתו הגדולה של זבבו והבעיה העיקרית של זנו, כנאורוטיקן ופטישיסט, היא העובדה שהוא אינו חי בזמנים, כי אם במצבים. אם להשתמש בדימוי מעולם השחמט, זנו אינו חי את חייו כשחקן המפתח משחק מסוים שאותו הוא מנהל מתחילתו ועד סופו בהיגיון אסטרטגי או טקטי, אלא מבקר בהם כאדם שבזמנו הפנוי פותר חידות שחמט, ואין זה נוגע לו אם עמדה מסוימת מקורה בפתיחת "השיטה האנגלית" או על דרך "ההגנה הסיצילאנית". במילים אחרות, זנו הוא אורח בחייו שלו ועלול לבנות תילי תלים של הגיונות ודרכי פעולה רק בכדי למצוא את עצמו שומט אותן לנוכח פתרון נוח יותר, ומקומי לעילא, שיכול היה באותה מידה לאפיין אדם שונה בתכלית. זו תופעה שמתבררת לקורא – שהציר הליניארי גלוי לפניו בצלילות מוחלטת – כאבסורד גמור. כך למשל בפרק "סיפור נישואיי" מחליט זנו כי הוא מאוהב באדה, שכן היא מצודדת למראה וחריפת דעת, ורואה בו טיפוס תמהוני או חצי מטורף. היא כמובן מסרבת להצעת נישואיו (סם תשוקה עוצמתי בפני עצמו בעיניו של זנו, החולה המדומה), מה שמוביל אותו להציע נישואין לאחותה הקטנה אלברטה, תלמידת גימנסיה בעלת שאיפה להיות לסופרת שאינה מקדישה לו ולו בדל של עניין רומנטי. לבסוף הוא מציע נישואין לאחותן המבוגרת אוגוסטה, אישה נבולה, עקומה ופוזלת, אך אימהית וטובה, שבתמימותה אוהבת אותו חרף אדישותו האכזרית כלפיה. והנה, נישואיו לאוגוסטה מתבררים כמופת של חיים משותפים והגונים, פחות או יותר. אדה מתחתנת עם גואידו – טיפוס מבטיח למראה, בעל כישרון מוזיקלי וכריזמה לא מבוטלת. הלה הולך ומתגלה כחדל אישים גמור, שחוסר כישרונו לעסקים ונטייתו לקחת סיכונים מיותרים מביאים למפלתם שלו, של אביו ושל אדה. הוא גם מעריץ של אוטו ויינינגר, הפילוסוף השקול ונעים ההליכות, לשון סגי נהור.

בראש ובראשונה, זנו רואה בעצמו אדם חולה. מחלה שכאב מסתורי הבוער מפעם לפעם בצד מפשעתו ואוזלת יד כללית הן מאפייניה. תסמיני מחלתו נסתרים מעיניו ומעיני הרופאים, וזאת משום שחמקמקותה של המחלה היא עצם מהותה. בניגוד לגואידו האימפולסיבי, זנו נתון לשיתוק מתמיד המונע ממנו לבצע פעולות בסיסיות למדי. האירוניה היא שהדבר עובד פעמים רבות לטובתו, ומונע ממנו אסונות כאלה ואחרים. למזלו, על העסקים שירש מאביו הופקד רואה חשבון אפור ושמרן בשם אוליבי, שמנהיג את בית המסחר שלו בבטחה. לעיתים נתקף זנו בתשוקה עזה לבצע החלטה עסקית נמהרת, אלא שרואה חשבון הזקן ולמוד הניסיון מרוקן באנחה של צער אבהי את רוח ההתלהבות ממפרשיו המזועזעים.

לקראת סוף הרומן זנו מעלה על הכתב את הפרק "פסיכואנליזה" לאחר שנמלט מן הטיפול. הוא שולח את הפרק לאותו ד"ר ס' כדי ש"כאשר יקבל את החלק האחרון הזה של כתב ידי, יחזיר לי הכול...", ובה בעת מתכחש לסיפורו שלו ומודיע כי למעשה "בכל מילה טוסקנית היוצאת מפינו אנו משקרים", וש"אין טיפול אלא אשליה אווילית, תחבולה שנועדה לרגש איזו זקנה היסטרית," וכי מחלתו אינה אלא ההנחה הטריוויאלית ולפיה זו "אותה מחלה שסופוקלס המנוח אבחן בנפשו של אדיפוס המסכן: אהבתי את אמי וברצון רב הייתי קוטל את אבי", ושבעצם "ההוכחה הברורה ביותר לכך שלא סבלתי ממחלה זו, היא העובדה שמעולם לא הבראתי ממנה". המתוודה מפרק את רצף טענותיו שלו ומרכיבן מחדש בווידויו באופן שמבליט סתירות. באופן מוזר, סתירות אלה מייצרות דווקא ריאליזם תודעתי חריף.

הווידוי כטקסט שחב את קיומו לאלימות אחרת, פרשנית, אינו רעיון חדש (וב"חדש", במקרה זה, כוונתי לזמן פרסומו, לעשורים הראשונים של המאה ה־20). אולם, בהינתן הקול החולני הנכון ועולם הסופג אותו כאלמנט פתולגי אך לא זר, כפי שעולה מן המקרה שלפנינו, בכוחו להיות מרענן בהחלט. קריאה בספרו של זבבו מעלה בדעת המעיין בו גם דוגמאות מרהיבות, מאוחרות ומוכרות יותר, של פרצופים וטיפוסים דוגמת הומברט, פורטנוי והרצוג (שההבדלים ביניהם רבים ומובנים), כלומר מסַפּרים שעבורם הווידוי הוא אמצעי לבניית בדיה שאמיתותה עומדת הודות לעודפיה הרטוריים שלה עצמה.

---