- יונתן ברג | סופר ומשורר
- 9 ביולי
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 11 ביולי
לקַטַּנְיָה (Catania), בניגוד למֶסִּינָה (Messina), אני מוכן לשוב בכל עת, למשל לשוק הפשפשים שנערך ביום בואי בגן המוזנח שמחוץ לשער המוביל לעיר העתיקה, מרחק של כעשרה צעדים מהקתדרלה. עשרות דוכנים עמדו במרחב המאובק והציגו עשרות שנות היסטוריה מקומית ואיטלקית. ספרים, משחקי ילדים, תכשיטים, תקליטים, כלי בית, הכול חד פעמי במראהו, הרוב עשוי ביד. השוק הזה גרם לי להתחיל לחוש את מה שציפיתי למצוא באי: שכבות על גבי שכבות של שפות ותרבויות
להפתעתי, גיליתי שמה שהיה שבעבר נכון גם היום, ושאני ניצב מול לב פועם של תרבות עכשווית. התחנה הראשונה במפגש עם התרבות הזאת הייתה העיר סירקוזה (Siracusa), וליתר דיוק האי הקטנטן אוֹרְטִיגְ'יָה (Ortigia) המצוי בקצה העיר, עירו של ארכימדס. טיול של אחר צוהריים באי הקטן עובר בין מבנים יפהפיים שהותירו אחריהם כובשי סיציליה במהלך השנים: מקדש לאל אפולו, מקדש יווני שהפך לכנסייה בארוקית, מבצר גרמני שכיום מארח את חיל הים האיטלקי.
אפילו מקווה יהודי קטן התגלה באחד מבתי המלון באי, והפך לעוד אפשרות תיירותית שבוודאי מקיימת כלכלית משפחה מקומית. המקווה הזה, יחד עם המוזיאון בלצ'ה והמוזיאון הקטן המוקדש ליהדות בטארני, גרם לי לתהות אם אתרי המורשת היהודית הפכו לאטרקציה תיירותית בגלל הזרם ההולך וגדל של תיירים מהמדינה המזרח-תיכונית ממנה אני בא ולא מגעגוע חריף לקיום היהודי שהיה ונעלם.
"פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד/ את שני הסלים הכבדים שמתי לידי/ עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון." כותב יהודה עמיחי בשירו "תיירים", וממשיך: 'אתם רואים את האיש הזה עם הסלים?/ קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית/ קצת ימינה מראשו'/ אבל הוא זז, הוא זז!/ אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם:/ אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?/ לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."
היכן אם כן האנשים המתגוררים פה? בדרך פלא אני שומע צלילים של מוזיקה חיה מסמטה צרה ההולכת ונמשכת מהמקווה לעבר לבו של האי. אלה כמה גיטרות המנגנות יחד צלילים שנשמעים בו זמנית מסורתיים ועכשוויים. אני עוקב אחרי המוזיקה ומגיע לבר-מסעדה שוקק. מתקיימת שם השקת אלבום חדש של זמרת בשם " לה נינה", שיוצרת מוזיקה צוענית- איטלקית ומלווה את עצמה בלהקה נמרצת.
אגב שיחה עם כמה מתושבי האי שנמצאים במקום אני מגלה כי אורטיג'ה הפכה זה מכבר לאבן שואבת למוזיקאים מרחבי איטליה. מדובר בשדרות של סיציליה, ואולי בעצם להפך, כי לא מדובר ביצירה מקומית שמשפיעה על המרכז אלא בדמות מהמרכז שמובילה ליצירה מקומית. נדמה שהרנסנס של אורטיג'ה החל כאשר מוזיקאי בשם ארלניג הו, המנהיג של להקה נורווגית בשם קינגס אוף קונביניינס, החליט לרכוש דירה במקום.
הלהקה, בעצם צמד, הייתה אחת המרוויחות הגדולות מרגע יוצא דופן בסוף שנות התשעים שהתאפיין בכמיהה לצלילים הרמוניים, שקטים ואיטיים בסגנון הצמד סיימון וגרפונקל. הלהקה הצליחה מאוד באיטליה, וארלינג מצא את עצמו מוקף במוזיקאים שהגיעו מרחבי איטליה, אולי כדי להכיר אותו, והם הקימו להקה בשם "לה קומוטיבה וארלינג הו", שאחד מחבריה הוא המפיק המוזיקלי של "לה נינה", והמעגל נסגר.
ומי מופיע לו להשקה ונעמד ליד המטייל ארוך התלתלים שמדבר אליכם כשהוא מטושטש מלימונצ'לו? הרלינג עצמו. עושה רושם שהוא אולי עבר לסיציליה אך סיציליה לא עברה אליו. הוא מופיע בחולצה מכופתרת ומעיל גשם אדום, לבוש המתאים בהחלט לכל מיני פיורדים מבודדים, אבל לא לסגנון הצבעוני בהשפעה ספרדית ברורה של שאר המוזיקאים, שממהרים ללעוג לכוכב הנורווגי על המראה המוקפד, ואז, בדגש על המין הנשי, לפלרטט עמו. אחרי הכל, כוכב בינלאומי.
ההופעה מתחילה ואני מגלה שאת הרוח הנורווגית של הצמד ההרמוני מחליף קצב מהיר המשלב פלמנקו, פולק ומוזיקה איטלקית מסורתית. מסביבי מתאספים מיטב בני ובנות האי, והמראה מרהיב. אין דומה לאיטלקים בענייני אופנה ולבוש, ובני האי הקטן הם בעלי טעם מעולה, מלבד כוכב המוזיקה הנורווגי שאולי התחיל את הרנסנס המוזיקאלי של אורטיג'ה.
למחרת אני ממשיך את המסע התרבותי שלי בטיול להר הגעש אֵטְנה, הר הגעש הפעיל ביותר באירופה. המסע מתחיל באוטובוס קטן של חברת נסיעות. אנחנו נכנסים כתלמידי בית ספר עם הכרזת שמנו על ידיי הנהג, ג'ובאני, שמנסה וימשיך לנסות בכל כוחו לסיים עם היום הזה כמה שיותר מהר. הוא ממהר לעלות על ההר ועוצר לדקות ספורות כדי שכולנו נצלם בית שרק קצהו נגלה מבעד ללבה הקפואה סביבו. במחנה הבסיס של ההר הוא מנסה לגרום לכולנו להתכנס לעדר צייתן ולבוא איתו אל חנות המזכרות של ההר. אני מסרב ופונה לבית הקפה בכדי להתגבר על הקור והשלג שיורד מסביב בעזרת שילוב של צמד ההתמכרויות שלי - ארנצ'יני ולימונצ'לו.
כעבור חצי שעה אני מחליט לחרף את נפשי ויוצא אל השלג. הרכבל ריק מנוסעים ואני מיטלטל לי לבדי בתוך סערת השלג, וטעם הלימונים בפי. למעלה כבר אי אפשר לראות כלום בגלל השלג, והרכבים שאמורים לסחוט ממני את עשרות היורו שלא סחט הרכבל ולהוביל אותי לנקודת ההתפרצות שובתים ממלאכה. לאחר הליכה קצרה על ההר המושלג אני נכנע ונכנס לבר כדי להמשיך בשתייה.
המוכר בבר הוא גבר מבוגר בעל פנים שהרוח גילפה, והוא מגיש לי את הכוס בידו הימנית. ידו השמאלית, כך אני מגלה, קטועת אצבעות. אני מתרגש ומתחיל לבלבל לו את המוח על אחד הגיבורים ברומן האחרון של פאולו קוניאטי, סופר איטלקי צעיר ומצליח, שספרו "שמונה הרים" זכה בפרס הסטרגה והיה לרב מכר בינלאומי.
אולי זה הרגע לעצור ולהגיד משהו על ספרות ומסעות, ועל הספרות האיטלקית והמסע הזה. הספרות היא כרטיס טיסה נוסף, חשוב לא פחות מהמקורי. היא מעניקה לך את שכבות העומק הנפשיות, התרבותיות והגיאוגרפיות של המקום. למסע הזה לקחתי צידה רצינית, ספרי שירה לשעות השקיעה וספרי פרוזה לשאר השעות. הכי טוב לחשוב על זה כך - אתה יושב לך בבית קפה, בבר או על ספסל ולצדך יושב אדם, והוא מספר לך את סודותיו, את סודות המקום והרחובות שגדל וחי בהם, באינטימיות ויופי לשוני.
לפני המסע קראתי ספרים רבים שנופם הוא נוף דובר איטלקית. אחד מהם הוא ספר נוסף של אותו קוניאטי, "לב של זאב", שראה אור לאחרונה בעברית. בספר הזה קוניאטי משוטט שוב באזורים האהובים עליו, הרי האלפים ואזור הדולומיטים. הוא מבקר בריפוּג'ים (מלונות דרכים), עולה לפסגות ומטייל ביערות. שם גם מופיע סנטורוסו, איש הרים שמאבד את אצבעותיו בזמן פינוי עצים שקרסו. הוא פוגש את הגיבור שמנסה לעודד אותו ולקשור עמו קשר בכדי לעזור לו להתמודד עם האבדן של מה שהיה מרכז חייו: העבודה הפיזית.
התיישבתי למול השלג והמפלסות הדוממות, הבטתי במוכר והפכתי אותו בקלות לאותו סנטורוסו, הגבר השתקן והבודד של פאולו קוניאטי. נזכרתי בשיחה שלי בפירנצה עם הפיקוד העליון דורון בביקור קודם. הוא סיפר לי אז על הירידה של אנשי ההרים לים והעלייה של אנשי הים להרים בימי החופשה באיטליה.
בסיציליה מין סנטורוסו כזה יכול להתחיל את היום מוקדם על החוף בקטניה, עירום, בשמש, עם לימונצ'לו כמובן, וכעבור שעתיים להיות בהר המושלג, מול סלעי בזלת ותייר שמנסה לשכנע אותו שהוא דמות מספר איטלקי על האלפים. בסיציליה אפשר להיות איש הרים וים בעת ובעונה אחת. גם אם לא מגיעים לפסגת האֵטְנה, שבאמת מתרוממת לה לגובה רב מאוד, גם סתם עלייה להרים, שנמצאים במרחק קצר מכל מקום באי, משנה כליל את הלך הרוח, אופי הבריות וקצב החיים.
Comments