- אריאלה בנקיר | עיתונאית, סופרת, סומלייה
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 9 דקות
עודכן: לפני 4 ימים
אם כבר ביקרתם בקתדרלה המדהימה של פלרמו ואכלתם בשווקים, הגיע הזמן לגלות כמה פנינים נסתרות בעיר הבירה של סיציליה: כנסיות מעוטרות בעבודות אומנות עוצרות נשימה, מוזיאון יוצא דופן, ומנזר שמפורסם בזכות הקנולי המדהימים שמכינים בו. נכון, פלרמו איננה עיר שחושפת את כל סודותיה במבט ראשון. אבל מי שיקדיש לה מעט זמן נוסף, ירוויח, ובגדול...
בכתבות הקודמות בסדרה הזו סקרנו אתרים מרכזיים בפלרמו, את השווקים ואת המתוקים. והפעם? הפעם נדבר על פנינים נסתרות, אטרקציות בפלרמו שרוב המבקרים מפספסים לגמרי (ופלרמו משופעת בהן).
קייזה די ג'זו (Chiesa di Gesù)
התחנה הראשונה, שבאמת אי אפשר להחמיץ, היא כנסיית Chiesa di Gesù, המכונה גם "קאזה פרופסה" (Casa Professa). קרוב לוודאי שזו אחת הכנסיות המרשימות ביותר שראיתי באיטליה (ואפשר לומר שראיתי כנסיה או שתיים בשני העשורים שאני חיה במדינה...)
בנייתה של הכנסייה הישועית הזו החלה בשנת 1590 (על גבי כנסייה עתיקה בהרבה), וכינויה ניתן לה בשל המבנה הצמוד למתחם – ה-Casa professa היה ביתם של הנזירים הישועיים שהתפללו בכנסיה וחיו בסמוך אליה, בעוני מכוון.
כיום נחשב המבנה המרשים (אורכו של הבניין כ-72 מטרים!) לדוגמה החשובה ביותר של אדריכלות הבארוק בפלרמו, ואחת החשובות בסיציליה כולה. אם רק תעיפו מבט בחזית המבנה לא תוכלו להבין מה מצפה לכם בפנים, ולכן ההמלצה החד משמעית שלי היא: להיכנס, ומהר! זה מקום מרהיב.
לא פחות מעשר קפלות מפארות את הכנסייה, אך גולת הכותרת היא עיטורי השיש והפסלים שמכסים כל פינה אפשרית ובונים תמונה אקספרסיבית להדהים. לא מפתיע לגלות שהעבודה עליהם נמשכה ברצף משנת 1658 ועד סוף המאה ה-18. שיטת העבודה שבה השתמשו כאן מכונה "a marmi mischi", כלומר שיטה בה משבצים האומנים פיסות שיש צבעוני בתוך מטריצה משיש לבן, על מנת ליצור תמונת פסיפס ססגונית ומפוארת, המבוססת על ניגוד כרומטי. השיש הצבעוני הגיע מכל רחבי סיציליה, ולעיתים גם מיעדים אחרים באירופה: שיש אפור מהרי ביליימי (Billiemi), שיש צהוב מקאסטרונובו (Castronovo), שיש אגום מפיאנה דיי גרצ'י (Piana dei Greci), ושיש שחור ממחוז פלנדריה (בלגיה). כנסיית chiesa di Gesù נחשבת לאחת הדוגמאות החשובות והנרחבות באיטליה לשימוש בטכניקה זו.
בשנת 1703 נכנס לתמונה אמן הסטוקו פרוקופיו סרפוטה (ראו בהמשך) והוא שאחרי על עבודת הסטוקו האלגנטית. על הפרסקאות לעומת זאת הופקד הצייר אנטוניו גראנו (Antonio Grano). מעבר לכך מעטרים את הכנסייה אוצרות נוספים וביניהם פסלים סימבוליים (המייצגים למשל את ארבעת האלמנטים השולטים ביקום – אדמה, אש, מים ואוויר) פריטי קודש יקרי ערך, ריהוט מעץ וכסף, והרשימה עוד ארוכה. אופן עיצוב הכנסייה מבהיר היטב כיצד בחר המנזר הישועי להשתמש בחלל הדתי כבימת תיאטרון לכל דבר, באופן שידהים את המבקרים וילכוד את תשומת ליבם, ויאפשר לנזירים ואנשי הכמורה לקדם חינוך דתי ורוחני באופן הרצוי להם.
ג'אקומו סרפוטה – גאון הסטוקו של פלרמו
משפחת סרפוטה (Serpotta) היא אחת הידועות בסיציליה – ארבעה דורות של פסלים מוכשרים, בעיקר בתחום הסטוקו, שפעלו בסיציליה במאות ה-17 וה-18. אמני השושלת היו גספרה (Gaspare), בניו ג'וזפה וג'אקומו (Giuseppe, Giaccomo) ובנו של ג'אקומו – פרוקופיו (Procopio). כל הארבעה פעלו במרץ, אולם אין ספק שהגאון הבלתי מעורער של המשפחה היה ג'אקומו, ששכלל את עבודת הסטוקו לדרגה חדשה של אומנות, ואף פיתח טכניקה מתוחכמת בשם אלוסטרטורה (allustratura), שהעניקה לסטוקו את המראה היוקרתי והחלק הטיפוסי לשיש.
ג'אקומו סרפוטה (1656 - 1732) פעל כל חייו בסיציליה, ועיטר מבני דת רבים בפלרמו וגם מחוצה לה – בעיקר כנסיות וחללי תפילה פרטיים. בין עבודותיו הידועות ביותר: האורטוריום של סן לורנצו, האורטוריום של סנטה צ'יטה, האורטוריום של סנטה קתרינה (ראו בהמשך התייחסות לכל השלושה), והקפלה של בית החולים של פלרמו. פסליו של סרפוטה ידועים בכך שהם יוצרים דיורמות מלאות חיים, וסצנות כה עשירות בפרטים וחיות עד כי הן הופכות להצגת חיה. לא פלא שעבודתו כונתה "תאטריני" (teatrini) – רצף סצנות מפוסלות המתארות סיפור, שאפשר לקרוא כמעט כמו מחזה.
חלק מעבודות הסטוקו מעשה ידיו של ג'אקומו סרפוטה
האורטוריום של סן לורנצו Oratorio di San Lorenzo
אם תרצו לראות דוגמה חשובה לעבודתו של סרפוטה, אל תחמיצו את האורטוריום של סן לורנצו. חלל התפילה הפרטי למחצה הזה נבנה במאה ה-16, והוא עשיר במיוחד בפסלי סטוקו שהושלמו בין השנים 1699 ו-1706. מצד אחד של החלל מתוארות סצנות מחייו של פרנציסקוס הקדוש, ואילו על הקיר הנגדי מככבות אפיזודות מחייו של לורנס הקדוש (סן לורנצו) ובין לבין דמויות אלגוריות המבטאות את המידות הראויות לאדם (כמו למשל צדקה).
בעבר, ניצב פה גם ציור ידוע של קאראווג'ו (הלידה, משנת 1609) אך הציור נגנב בשנת 1969 ומאז נעלמו עקבותיו. הציור המככב באורטוריום כיום הוא העתק נאמן במיוחד למקור, שנוצר בטכניקת היי טק מיוחדת. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי.
האורטוריום של סנטה צ'יטה Oratorio di Santa Cita
גם חלל תפילה פרטי זה, שנבנה על ידי ה-compania del rosario (אגודה דתית פרטית), מעוטר להפליא בעבודותיו של סרפוטה. העוצמה של העיטורים המפוסלים מכה במבקרים מיד כשנכנסים אל החלל הראשי והמלבני: וילונות, מגילות, אלמנטים נטורליסטיים, מלאכים (אינסוף מלאכים, כמקובל בבארוק הסיציליאני), צמחיה, דמויות אלגוריות ואף סצנת קרב שלמה: דיורמה של קרב לפאנטו, אחד הקרבות הימיים החשובים ביותר בהיסטוריה (היה זה הקרב שבו הביסה הקואליציה הנוצרית את ספינותיו של הסולטן העותומאני). כאן מגיעה עבודתו של סרפוטה לשיאה. לפרטים נוספים לחצו כאן.
סנטיסימו סלבטורה – כנסיית המושיע הקדוש (Chiesa di Santissimo Salvatore)
כנסיית מדהימה נוספת, שאסור להחמיץ, היא כנסיית סנטיסימו סלבטורה, כלומר כנסיית המושיע הקדוש. גם במקרה הזה, פלרמו שומרת את הסודות שלה לעצמה. החזית הפשוטה למראה לא חושפת דבר ממה שמתחולל בפנים...
חלקה המוקדם ביותר של הכנסייה נבנה במאה ה-11, בתקופה הנורמנית, עבור מנזר הנזירות הבזיליאניות (המנזר נחרב בהפצצות מלחמת העולם השנייה, הכנסייה שרדה). אחת מאותן נזירות הייתה קונסטנס מהוטוויל, לימים אשתו של הנרי השישי מלך שוואביה ואמו של הקיסר פרידריך השני. מסיבות פוליטיות, החליטה קונסטנס (או בשמה האיטלקי – קוסטנצה) לוותר על נדריה כנזירה ולהינשא. הכנסייה הורחבה ושופצה במאה ה-16 כאשר סיציליה הייתה נתונה לשליטת הספרדים, אך הגרסה הנוכחית של המבנה מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-17, ונבנתה מחדש בסגנון הבארוק בידי האדריכל פאולו אמאטו (Paolo Amato). העבודה על עיטורי הסטוקו האינסופיים שמעטרים את החלל נמשכה 100 שנים נוספות (!) וכשתבקרו במקום, תבינו מדוע העבודה נמשכה זמן רב כל כך...
אחד המאפיינים המעניינים כאן הוא שהכנסייה כלל לא נראית ככנסייה – היא בנויה כמצולע משוכלל בעל 12 פאות (דודקגון), ודומה למעין תיאטרון מפואר ואליפטי (למשך תקופה קצרה הכנסייה אכן שימשה כתיאטרון, וגם היום הכניסה למקום היא דרך וילונות קטיפה עבים). שתי קפלות ושתי כיפות משלימות את המראה המכשף.
אימקולטה קונצ'ציונה Immacolata Concezione
כנסיית האימקולטה קונצ'יונה (מילולית: התעברות ללא רבב, ללא חטא) נבנתה בין השנים 1604 ו-1740, לפי תוכנית של האדריכל הסיציליאני אנטוניו מוטונה (Antonio Muttone), שתכנן מבני בארוק רבים באי. האימקולטה קונצ'ציונה אמנם קטנה יותר משאר כנסיות הבארוק שתיארתי עד כה, אך גם היא מכוסה לחלוטין בשיש צבעוני ובעבודות סטוקו עדינות ומרהיבות, במיוחד סביב המזבח. הכנסייה יושבת בלב רובע קאפו (Capo) הידוע, ובדומה לכנסיות רבות אחרות גם בה מתקיים פער משונה למדיי בין החזית החיצונית והרגועה, לפאר שמתחבא בפנים – עיטורים אינסופיים שבלתי אפשרי לקלוט במבט אחד, ציורים מפוארים ועמודים מפוסלים. גם במקרה זה המנזר שעמד פעם בצמוד לכנסייה נחרב עם השנים. אחד הפרטים המעניינים כאן הוא המזבח, המעוטר בציור מאת פייטרו נובלי (Pietro Novelli), שנחשב לגדול הציירים הסיציליאנים בתקופת הבארוק.
לפרטים נוספים בקרו באתר התיירות של פלרמו.
כנסיית סן ג'וזפה טאטיני (San Giuseppe Tatini)
צומת הרחובות שבלב פלרמו מכונה על ידי כולם "אי קוואטרו קאנטי" (I quattro canti), וכפי שהסבירה מרטינה סקיירה בכתבת המבוא שלה, זו נקודה שבה תחלפו לפחות פעם ביום בזמן ביקורכם בעיר. כמעט כולם נוטים לחצות את הרחובות במהירות ולהמשיך הלאה, אבל האם ידעתם שאחד מהמבנים הוא למעשה כנסייה, וכדאי מאד לבקר בה? זוהי כנסיית סן ג'וזפה טאטיני (San Giuseppe Tatini), ולמרות שבמקרה הזה החזית דווקא כן מרשימה, החלל הפנימי מרשים אף יותר, ועושה שימוש נרחב בכל סוגי השיש האפשריים על מנת לסחוט אנחת התפעלות מהמבקרים. את הקירות מעטרות גם יצירות של פייטרו נובלי, ג'וזפה ולסקו, פרוקופיו סרפוטה, ואחרים. את התקרה עיטר פיליפו טנקרדי. לפרטים נוספים לחצו כאן.
מוזיאון פאלאצו אבטליס Palazzo Abatellis
עבור חובבי אומנות, אין ספק שתחנת חובה נוספת בעיר היא מוזיאון אבטליס, ובשמו המלא: Galleria Regionale della Sicilia "Palazzo Abatellis"
בעבר היה זה בית מגוריו המפואר של פרנצ'סקו אבטליס, ששימש בשלל תפקידים בחצרו של פרדיננדו השני, וביניהם גם כפורטולאן – פקיד ציבור האחראי על נעילת שערי חומות העיר ופיקוח על דרכי הגישה אליה. לאחר שנפטר אבטליס ולא הותיר אחריו יורשים, עבר הפאלאצו לידי הכנסייה והפך למנזר (למעשה עד היום ניתן לראות את החללים שחולקו מחדש והפכו לתאי נזירות, כמו גם את הכנסיות שנבנו במקום).
בתום מלחמת העולם השנייה הוסב המבנה ממנזר למוזיאון. אחד מגדולי האדריכלים באיטליה – קרלו סקרפה (Carlo Scarpa) – השתתף במשימת הבנייה מחדש של החללים במקום וזכה לשבחים רבים על עבודתו. אל המוזיאון הועברו יצירות אומנות מימי הביניים ואוספים מהמוזיאון הארכיאולוגי בעיר, ובהמשך התווספו גם יצירות אומנות ממנזרים שנסגרו, ועבודות מאוספים פרטיים של אצילי העיר.
בין היצירות המפורסמות ביותר במקום אפשר למצוא את ציור הקיר המפואר "ניצחון המוות" (il trionfo della morte) מאת אמן לא ידוע, ואת ה"אנונציאטה" של אנטונלו דה מסינה (1473) יצירה הנחשבת לאחת מיצירות המפתח של הרנסנס האיטלקי. למעשה, שווה לבקר כאן ולו בשל האפשרות לראות את שתי היצירות החשובות האלה: ניצחון המוות היא יצירה מקברית וגרוטסקית אבל גם מרתקת מבחינה מבנית ואומנותית, ויש האומרים שהיא שימשה כהשראה לפיקאסו בזמן שהוא תכנן את הגרניקה.
כאשר מתבוננים בעבודה הזו, אי אפשר שלא להתרשם מאכזריותו של המוות שפורץ לזירה על גבי סוסי רפאים ומטיל חיצים באצילים הרוקדים, ומהמסרים האפלים על דינו וסבלו של האדם. האנונציאטה של דה מסינה, יצירה רבת עוצמה, מתארת את "הבשורה למרים" – הרגע שבו המלאך מודיע למריה שבעוד תשעה חודשים היא תלד את בנו של האל. אנטונלו דה מסינה, כפי שניתן להבין משמו, נולד (ונפטר) במסינה (Messina) שבסיציליה ונחשב לצייר הסיציליאני החשוב ביותר המאה ה-15.
כנסיית סנטה קתרינה La chiesa di Santa Caterina d’Alessandria
ואם כבר בבארוק מפואר עסקינן, אל תפספסו את כנסיית סנטה קתרינה מאלכסנדריה (Chiesa di Santa Caterina d’Alessandria). המתחם המקורי (כולל המנזר) נבנה בשנת 1311, והכנסייה הנוכחית נבנתה בין השנים 1566-1596 במצוותה של ראשת המנזר, מריה דל קאר רטו (Maria del Car Retto) ומושכת גם היום מבקרים רבים מאד.
על מנת להבין את חשיבות המנזר הזה ואחרים, יש לחזור אחורה בזמן לתקופתו של הקיסר פרידריך השני, אז הגיעו לאי מסדרים מטיפים שונים, וביניהם גם נציגים מהמנזר הדומניקני. מנזר סנטה קתרינה נבנה ופעל בזכות תרומות כספיות נכבדות מפאלמה ובנוונוטה מסטראנג'לו (Palma and Benvenuta Masterangelo), אשתו ובתו (בהתאמה) של רוג'רו (Ruggero) השני, מלך סיציליה.
ואכן, החלל הפנימי בנוי כאולם יחיד ומעוטר בעושר רב, ועיצוב המקום מעיד בעיקר על מעמדן החברתי הגבוה של הנזירות שגרו במקום – רבות מהן באו ממשפחות אצולה. אם תרימו את המבט כלפי מעלה תוכלו לראות את הנקודה שבה ניצבה עזרת הנשים – הכנסייה הייתה פתוחה אמנם לקהל הרחב, אך בזמן המיסה המאמינים לא יכלו לראות את הנזירות, שעמדו מאחורי הפרגוד או בעזרת הנשים והתפללו הרחק מעיניים בוחנות. כיום שייך המנזר לשעבר לקוריה (curia) של פלרמו, ומנוהל על ידי הקרן למבני דת.
יצירות האומנות המעטרות את כנסיית סנטה קתרינה משקפות הן את התקופה שבה הכנסייה נבנתה (תקופת הקונטרו-רפורמציה) והן את העובדה שמדובר בכנסיה דומניקנית (חלק נכבד מהעבודות כאן קשורות בצורה זו או אחרת למסדר הדומניקני). ואכן, הכנסייה מרהיבה ממש, בזכות השימוש המסיבי בעיטורי שיש וסטוקו, הטיפוסיים לתקופה, וגם בזכות עבודותיהם של אמנים רבים שהוזמנו לעטר את החלל: פיליפו רנדצו ( Filippo Randazzo) וויטו ד'אנה (Vito d’Anna), שנחשב לאחד הטובים שבציירי הרוקוקו בסיציליה, הפסל ג'ובאני בטיסטה רגוזה (Giovanni Battista Ragusa), ופסל הסטוקו פרוקופיו סרפוטה (ממשפחת סרפוטה הידועה, שכבר הזכרנו מספר פעמים במאמר זה).
לאחר שנסגר המנזר עבר המתחם שיפוץ מקיף, ואז נפתח מחדש למבקרים. היום מגיעים לכאן תיירים רבים משתי סיבות: על מנת לבקר בכנסייה, ועל מנת לטעום את הקנולי המפורסמים ביותר בפלרמו, המוגשים במאפייה שפועלת בתוך המתחם ממש. לצד הקנולי אפשר למצוא כאן גם עוגיות סיציליאניות נוספות, בעיקר מבצק שקדים, המיוצרות לפני מתכונים עתיקים. כמובן שחובה לעצור כאן, ולטעום הכל (רצוי פעמיים). הקנולי ענקיים, מכינים אותם במקום, והטעם בלתי נשכח.
חלק בלתי נפרד מהביקור במקום הוא העלייה למרפסות (הטרסות – terrazze). פעם, זו היתה הנקודה היחידה שממנה יכלו הנזירות (שחיו בבידוד) להשקיף על העולם החיצוני. היום, זו נקודה חביבה על תיירים, שזוכים לראות תצפית פנורמית מרשימה של העיר. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי.
רחובות הגטו העתיק (לשעבר)
פלרמו הייתה עיר קוסמופוליטית, והתגוררו וחלפו בה נוצרים, מוסלמים ויהודים. עד היום, אם תשימו לב, האות P באתר התיירות הרשמי של פלרמו כתובה בשלוש שפות: איטלקית, ערבית ועברית...
פלרמו היום, בדיוק כמו בעבר, היא פסיפס של תרבויות, והקהילה היהודית הפלרמיטנית חיה בעבר בשכונה שכונתה "הג'ודקה" (Giudecca). היהודים הראשונים הגיעו לפלרמו כבר במאה ה-6, בתקופתו של האפיפיור גרגוריוס הגדול, וחיה באי כחלק בלתי נפרד מהקהילה עד שגורשה בשנת 1492. זו הייתה הקהילה הגדולה באי, וכאשר עבר כאן בנימין מטודלה במהלך מסעו המפורסם (1170-1173), הוא כתב בספרו כי פלרמו מהווה בית לכשלושת אלפים יהודים, המטפחים מספר בתי כנסת, בתי חולים ועסקים רבים. למרות האפליה שנבעה מאנטישמיות דתית (היהודים הוכרחו ללבוש סימנים מזהים, למשל), זכו יהודי פלרמו לתנאי חיים טובים לרוב, וחיו בהרמוניה יחסית לצד שכניהם הנוצריים. הם נהנו מיחסים קרובים עם המלך רוג'רו השני, עסקו במסחר ובארגיה, ואף הוענק להם מונופול על תעשיית המשי בעיר.
האזור שבו התפרש הרוב היהודי עובר בסמוך לוויה מקוודה (Maqueda), ויה קלדראי (via Calderai), ופיאצה קוורנטה מרטירי (piazza Quaranta martiri). רובע מסקיטה (meschita) היה הרובע היהודי.
בית הכנסת ניצב במקום שבו היום עומדת כנסיית סן ניקולו (San Nicolò da Tolentino), ואילו בית הקברות היהודי ניצב בעבר ברחוב שהיום נקרא ויה לינקולן. כיום אין בפלרמו גטו, ולא נשאר כמעט דבר מהתרבות היהודית הסוערת ומלאת החיים שמילאה את האי במשך מאות שנים. עם זאת, פה ושם מתחבאים רמזים לעברה היהודי של העיר, ושמותיהם של כמה מהרחובות כתובים גם בעברית. בנוסף, בשנת 2017, העבירה הכנסייה את זכויות השימוש באורטוריום סנטה מריה דלה גרציה (שבתוך כנסיית סן ניקולו) בחזרה לידי הקהילה היהודית, על מנת שישמש כמקום למפגש ולימוד.
מוזיאון האריחים
אי אפשר לחתום את רשימת ההמלצות על מקומות ייחודיים בפלרמו מבלי להתייחס גם לפנינה קטנה ומיוחדת: מוזיאון האריחים, Museo delle maioliche Stanze al Genio
מוזיאון המיוליקה "Stanze al Genio" פועל בתוך פאלאצו פרטי שהוסב למוזיאון – פאלאצו טורה פיראיינו (Palazzo Torre Pirajno, מהמאה ה-16). בעקבות עבודת שחזור מדוקדקת נפתח הפאלאצו למבקרים, לאחר שנחשפו מחדש העיטורים המקוריים והרצפה המרהיבה המקורית. לב התצוגה הוא אוסף של כ-4900 דוגמאות של אריחי מיוליקה איטלקיים, שנוצרו בין המאה ה-15 למאה ה-19. המוזיאון אמנם קטן, אבל מקסים בהחלט. שימו לב שיש לתאם את הביקור מראש – אתר האינטרנט שלהם עובד רק כשמתחשק לו, כדאי לשלוח מייל לכתובת הרשמית: stanzealgenio@gmail.com.
Comments