אם יש סטריאוטיפ מעוות שמרטינה סקיירה היתה רוצה למחוק מהלקסיקון, זה הסטריאוטיפ שכל הסיציליאנים הם מאפיונרים. במכתב קצר ואישי היא מתארת את המצב מנקודת מבטה, ומספרת כיצד חווים צעירי האי את המאבק המתמשך במאפיה
היי כולם, זו שוב אני, מרטינה מסיציליה.
במאמרים הקודמים דיברנו על כמה מהאתרים היפים ביותר באי שלי, אבל הפעם הייתי רוצה לדבר איתכם על נושא קצת אחר, שקרוב מאד לליבי. נושא רגיש וקשה עבור כל הסיציליאנים. חשוב לי להפריך מיתוס, מיתוס נורא שכבר עשרות שנים פוגע בנו ומפלה אותנו לרעה: מיתוס המאפיה.
אין לכם מושג כמה פעמים יצא לי להציג את עצמי בפני אנשים, וברגע ששואלים אותי מאיפה אני ואני עונה: "פלרמו" הם מיד מחייכים ואומרים "Minchia Mafiosa Sei" (כלומר "אההה, אז את מאפיונרית", בניב סיצילאני). חשוב לי להפריך אחת ולתמיד את המיתוס המעוות הזה שכל הסיציליאנים הם מאפיונרים. זה בכלל לא ככה, והנזק שגרמה המאפיה נגרם בראש ובראשונה לתושבי סיציליה.
אספר לכם אנקדוטה קטנה: יום אחד, בקיץ 1992, קצת אחרי שאחותי נולדה, אמי ישבה בבית הכפר שלנו (למשפחות רבות באיטליה יש בית נופש קטן באזור הכפרי, בנוסף לבית הראשי בעיר) עם אחותי התינוקת בין זרועותיה, וצפתה בטלוויזיה. לפתע היא שמעה רעש אדיר שהרעיד את הקירות. כמה רגעים לאחר מכן נקטעו התוכניות והחל משדר מיוחד, וכך אמי גילתה מה קרה – חודשיים בלבד אחרי שנרצח השופט פאלקונה (תיכף נדבר עליו) פיצוץ חדש הרעיד את מרכז העיר פלרמו. הפיצוץ הנוראי, שהיה כל כך עצום עד שההדים שלו הרעידו את בית הכפר שלנו שנמצא במרחק קילומטרים מהעיר עצמה, נודע בהמשך כ"פיגוע ברחוב ד'אמליו" – הטבח שבו נרצח השופט וחוקר המאפיה פאולו בורסלינו.
כבר בבית הספר היסודי, כשמלמדים אותנו על הדברים החשובים ביותר בסיציליה, המורים אומרים לנו שהרשימה הזאת כוללת לא רק ערים חשובות או אתרים היסטוריים אלא גם אנשים אמיצים כמו השופטים וחוקרי המאפיה ג'ובאני פאלקונה (Giovanni Falcone) ופאולו בורסלינו (Paolo Borselino), פעילים חברתיים כמו ג'וזפה (פפינו) אימפסטטו (Giuseppe Impastato), פוליטקאים כמו פיירסנטי מטארלה (Piersanti Mattarella), ואנשי דת כמו האב ג'וזפה פוליסי, המכונה "3P" (Padre Pino Puglisi). ציינתי כאן רק כמה מהשמות הידועים ביותר של המתנגדים למאפיה, אבל עליכם לדעת שהרשימה המלאה היא ארוכה מאד. אין לכם מושג כמה שמות נוספים הייתי יכולה להמשיך ולמנות בפניכם.
הקורבן שהאנשים האלה הקריבו הוא חלק בלתי נפרד מהזהות של האי, וכבר בבית הספר היסודי מלמדים אותנו בסיציליה על המאבקים שהאנשים האלה ניהלו, ועל המצבים הקשים, המכוערים, והבלתי אפשריים שמולם הם ניצבו. אני זוכרת את השיעורים האלה, אבל אני גם זוכרת שמכיוון שהייתי רק ילדה, מכיוון שכולנו היינו צעירים מאד, לא באמת הבנו את משמעות הדברים. התייחסנו להרצאות האלה כאל משחק. רק בהמשך הבנו.
אני עדיין זוכרת את אחד הסרטים הראשונים שלקחו אותנו לראות בקולנוע: I Cento Passi ("מאה הצעדים") סרט שיצא בשנת 2000 ועסק בפפינו אימפסטטו, בחור צעיר שהקדיש את חייו מלחמה במאפיה וייסד בשנת 1977 עם קבוצת חברים תחנת רדיו, Radio Aut. אני זוכרת עדיין את אחד המשפטים שהוא צעק באומץ: "אני רוצה לכתוב שהמאפיה היא הר של חרא!", וכמובן שהוא צדק. פפינו אימפסטטו נולד למשפחה עם קשרים למאפיה, והתנער ממנה ובעיקר מאביו שעבד בשירות הבוס המקומי. פפינו נרצח ב-9 במאי 1978 בהוראתו של הבוס גאטאנו באגלמנטי (Gaetano Badalmenti), שגר במרחק 100 צעדים בלבד ממנו (ומכאן גם שם הסרט). גם היום הסרט הזה מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש, ואם תצליחו למצוא עותק, אני ממליצה לכם לצפות בו.
המורים שלנו לא הסתפקו בלהקרין לנו סרטים – הם לקחו אותנו להשתתף בהפגנות ועצרות ואירועי מחאה לזכרם של אנשים דגולים, האמיצים ביותר, אלה שנרצחו על ידי המאפיה משום שלא הסכימו לשתוק ולהרכין ראש. רק כשגדלתי קצת, והגעתי לחטיבת הביניים, התחלתי להבין את משמעות האירועים האלה, את החשיבות שלהם.
מידי שנה ב-23.5 מציינים בסיציליה את "יום החוק", על מנת לזכור את הקורבן שהקריבו ג'ובאני פאלקונה ופאולו בורסלינו. לרגל היום הזה נערך מסע של ממש, מסע החוק: ספינה יוצאת מהנמל בצ'יוויטווקיה (Civitavecchia) שבמחוז לאציו, ושטה עד לפלרמו. הספינה מלאה עד אפס מקום בתלמידים שמשתתפים באירוע הזה, שמטרתו לזכור את קורבנות המאפיה.
התלמידים האלה, ביחד עם תושבי סיציליה, מארגנים שתי תהלוכות: אחת שיוצאת מוויה ד'אמליו (via d’Amelio), המקום שבו נרצח בורסלינו, ואחת מאולם בית המשפט הידוע בכינוי "אולם הבונקר" (aula Bunker), שבו נערך המשפט הענק (il maxiprocesso) שנערך נגד הקוזה נוסטרה (Cosa Nostra) – רגע השיא במאבק שניהלו פאלקונה ובורסלינו נגד המאפיה בפאלרמו, שבמהלכו הורשעו 365 מאפיונרים בשנת 1992.
הטבח בוויה ד'אמליו התרחש ב-19 ביולי 1992, וגבה את חייהם של שישה בני אדם – השופט פאולו בורסלינו וחמשת השוטרים שאיבטחו אותו: אגוסטינו קטאלאנו, עמנואלה לוי (האישה הראשונה שצורפה אי פעם למערך האבטחה של השופטים), וינצ'נצו לי מולי, ואלטר אדי קוזינה, וקלאודיו טראינה. בנוסף, 24 איש נפצעו.
שתי תהלוכות המחאה והזיכרון נפגשות ומתאחדות מתחת לעץ של בורסלינו, ושם נציגים שונים נושאים נאומים לזכרם של הגברים והנשים שאיבדו את חייהם בגלל המאפיה. בשעה 17:56, השעה שבה נרצח השופט, עומדים כולם בשקט לדקת דומייה.
אירוע חשוב נוסף הוא יום השנה לציון הטבח בקאפאצ'י (la strage di Capaci), שבו נרצח השופט ג'ובאני פאלקונה, אישתו פרנצ'סקה מורווילו (Francesca Morvillo, שופטת גם היא), והשוטרים ויטו סקיפאני, רוקו דיצ'ילו ואנטוניו מונטינארו. 23 אזרחים נוספים נפצעו כתוצאה מהפצצה שהפעילו שני מאפיונרים שהתמקמו על גבעה מול הכביש המהיר, וחיכו לרגע המדויק שבו יוכלו לפגוע בשופט שניסה לעצור את פעילותם.
הטבח בקאפאצ'י התרחש ב-23 במאי 1992, בעיירת החוף קאפאצ'י, לא רחוק משדה התעופה של פארלמו (שנקרא כיום על שם שני השופטים – פאלקונה ובורסלינו).
מדי שנה, ביום השנה למותם, נערך אירוע זיכרון על הכביש המהיר מתחת לאנדרטה שהוקמה לזכרם. כל מי שנוסע על הכביש הזה יכול לראות שעל הגבעה ניצב מבנה לבן שעליו כתבו באותיות ענקיות: NO MAFIA. שרידי המכוניות שהתפוצצו מוצגים כיום ברומא, בבית הספר לשוטרים שבעיר הבירה.
הפגישה בשופטים הסעירה את סיציליה. בעקבות מעשי הטבח האלה נולדו עמותות שונות שמטרתן להילחם בפשע המאורגן ולקדם תרבות חוקית, אנטי-מאפיונרית, ברחבי האי. אחת מהעמותות הידועות ביותר היא זו שהוקמה על ידי מריה פלקונה, אחותו של ג'ובאני פאלקונה. עמותות מפורסמות נוספות הן ליברה (Libera) שפועלת לשחרר שטחים חקלאיים מידי המאפייה, ואדיופיצו (Addiopizzo, כלומר – "להתראות שוחד", שמנסה להילחם בתופעת דמי החסות שסיציליאנים רבים נאלצים לשלם). סיציליאנים רבים לא מוכנים לשתוק יותר.
בימים אלה, בזמן שהתיישבתי לכתוב את המאמר הזה, שמעה איטליה כולה בשורה חשובה – לאחר שהעביר כשלושים שנים במנוסה, נעצר המבוקש מספר אחת באיטליה: המאפיונר מתאו מסינה דנארו (Matteo Messina Denaro), שרצח רבים ומילא תפקיד מרכזי גם ברציחתם של השופטים פאלקונה ובורסלינו.
המעצר של מתאו מסינה דנארו היה ניצחון עבורנו, האזרחים, והפסד עבורם, עבור המאפיה. אבל למרבה הצער המלחמה רחוקה מלהסתיים.
ביום שבו נתפס מסינה דנארו הניח נער צעיר פתק על קברו של ג'ובאני פאלקונה, ועליו נכתב "עשינו את זה, ג'ובאני... אחרי 30 שנה!" לא במקרה הבחור הזה בחר להשתמש במילה "עשינו", משום שגם אם אתה לא משתייך לכוחות הביטחון, גם אם את לא שופטת חוקרת שנאבקת במאפיה, אנחנו הסיציליאנים מרגישים שכולנו קצת פאלקונה ובורסלינו.
פאלקונה נהג לומר משפט, מעין מוטו שייצג אותו והיום משמש השראה לסיצילאנים רבים: "האנשים חולפים, הרעיונות נשארים. נשארים הערכים שלהם, שימשיכו להלך בעזרת רגליהם של אנשים אחרים".
ועם המשפט הזה הייתי רוצה לסיים, ולומר לכם שלמרות הסטריאוטיפים, סיציליה איננה רק מאפיה. המאפיה היא סרטן שבו אנחנו צריכים להמשיך להילחם, אבל סיציליה איננה המאפיה, ובוודאי שאי אפשר לצמצם את כל הזהות של האי המדהים הזה למילה עלובה אחת. סיציליה היא שמש, היא ים, היא אוכל, היא שמחת חיים ותרבות ואתרים יפהפיים, והיא גם פאלקונה ובורסלינו. סיציליה היא כל הנשים והגברים שנלחמו וממשיכים להילחם ללא הפסקה בפשע המאורגן. זו הסיציליה האמיתית.
