"אני נוסע/ נסיעות הן הנפש של העולם הזה/ נסיעות נשארות לעד", כתב יהודה עמיחי וצדק, בעיקר אם מדובר ברכבת אינטר-סיטי איטלקית ריקה כמעט לגמרי העושה את דרכה מבארי לרֶגְ’וֹ קַלַבְּרִיָּה. הנסיעה אטית ומהורהרת, והנופים - הנופים לא מאפשרים לי לצלול ולו לרגע בספר הפתוח מולי- " חצות בסיציליה"- ספר שלקחתי כדי להתכונן ליעד שלי: מסינה, השער לסיציליה.

גשם שוטף מקבל אותי בתחנת הרכבת ברֶגְ’וֹ קַלַבְּרִיָּה (Reggio Calabria), ממשיך בדרך למעבורת, במעבורת, ובירידה אל האי. יש מקומות שמסמנים לך כבר מהצעד הראשון שהם אינם רוצים בך, שזה לא המקום עבורך. מולי עומדים רחובות שוממים של יום ראשון גשום, ובדרכי אל החדר שהזמנתי אני עובר דרך הפגנה קולנית שאינה מחבבת באופן יוצא דופן את אזרחי המדינה המזרח-תיכונית ממנה הגעתי.

בחדר אני זוכה לסימפוניה של מקדחים העמלים לשפץ את אחד הבתים ברחוב, אך דבר, כך אני מנסה לשכנע את עצמי, לא יעמוד ביני לבין סיציליה. אלא שניסיון הרואי להגיע אל הקתדרלה נשטף במטר עצבני וארוך, המלווה בשילוח של המטריה שלי אל-על, כעוד נקודה שחורה על פני היום. אני ממהר לחזור, רטוב ומדוכדך מההפגנות, ממזג האוויר ומהניקוז העירוני, ומוצא את עצמי בקרבת כנסייה קטנה שדלתה הפתוחה מגלמת, בהדגמה ממשית של מהותה, את אפשרות ההגנה מפני קור הקיום.

קבלת הפנים ברג'ו קלבריה, הפגנה בעד פלסטין - צילום: יונתן ברג

ליד המזבח בכנסייה אני מגלה להפתעתי חלקת אדמה קטנה ועליה כמה פרחים נובלים. על הגן המוזר הזה חולשות פניו של ילד הניבטות מפוסטר גדול ממדים. זה בעצם נער שעל גבו תיק גב אדום ופניו תמימות ומחויכות, והוא זוכה לעיצוב המעניק לפניו ולגופו הילה. הגשם נחלש מעט ואני מזנק החוצה. תמונת הנער ניבטת לעברי גם מהחומה שלפני הכנסייה, ואותן פנים שבות בפינת הרחוב, חולשות על אחד הקירות.

בחדר, בעזרת התרופה האיטלקית הידועה לימיי גשם -  קרטון פיצה ובקבוק יין - אני נאבק, מאבק איטלקי מזוקק, בין המראות על מסך הטלוויזיה לבין מסך הסלולארי בו אני חוקר את זהותו של הנער הצעיר שזכה להגיע עד למרכז הכנסייה האיטלקית, לעמוד שם מתחת לדמותו של הנביא הגלילי. מתברר כי הנער הוא קרלו אקוטיס, (Carlo Acutis) בריטי ממוצא איטלקי שגדל להורים לא דתיים, אבל חש משיכה לנצרות מגיל צעיר. כבר בגיל 12 החל ללמד את עיקרי האמונה בכנסייה במילאנו.

קרלו אקוטיס הקדוש המודרני - צילום: יונתן ברג

הקולות ממסך הטלוויזיה הסיטו את תשומת לבי. באחד הערוצים התחילה תכנית על סילביו ברלוסקוני. אני אולי לא מבין איטלקית, אבל מבין קצת בעריכה ובמוזיקה. התכנית הייתה ביקורתית, אבל עם איזו הנאה גלויה מהאיש, מהעצרות הגדולות שלו, ההערות חסרות הבושה לדיפלומטים ומנהיגים, העושר שלו, הכדורגל, החיבה למנעמי החיים. הנה, חשבתי לעצמי בעוד הגשם הולך ומתחזק בחוץ, מציף את רחובות מסינה, הנה המתח שבלב הנפש האיטלקית: מצד אחד הנער הצעיר, ההתמסרות הדתית שלו, הרומנטיקה הרוחנית, הצד המופנם, המיוסר במידה, השמרני, ומנגד הצד האחר, הנאות החיים והחושים, הצד המוחצן והקולני.

קרלו גבר על סילביו ושקעתי בקריאה על חייו. קרלו היה נער חובב מחשבים שהקים אתר שכינס ניסים שביצעו קדושים וקדושות ברחבי העולם, בתקווה שבעזרתו יוכל לגייס את רשת האינטרנט לטובת הפצת אמונה. בעת שהיה עסוק בכך חלה. תחילה הרופאים חשבו שהוא התייבש, אבל אז התגלה כי הוא חולה בלוקמיה. המחלה התפשטה במהירות, וקרלו הלך לעולמו בגיל צעיר, הוא היה רק בן חמש עשרה. לאחר מותו התגייסה הקהילה באסיזי (Assisi), שם נקבר, להכריז עליו כקדוש: קדוש של העידן הנוכחי, עידן האינטרנט.

שוב סילביו צעק על המרקע, הפעם על רקע הערוץ שהקים, ערוץ חמש ששינה את הטלוויזיה האיטלקית וממילא את התרבות האיטלקית. אני משוטט לכמה דקות בטלוויזיה של אחרי עידן הנשיא חובב המסיבות. בערוץ אחד יש מעין תכנית שידוכים שעיקרה ויכוחים בין הזוגות והתערבות תמידית של המנחה והקהל, באחר אני מוצא תכנית אירוח, בשלישי תכנית אירוח, הכל צעקני, מאופר, יפה להפליא. רק בערוץ של סרטים איטלקיים ישנים אני נעצר מול מחזה איטי יותר. שם, בשדה תעופה, גבר ממתין לכלה שאמורה להגיע מהצפון. לא רק הוא, אלא סדרה שלמה של גברים דרומיים ממתינים לכלות מהצפון. צמד נזירות חולפות מול הגברים ואני נזכר שוב בקרלו.

מתברר כי קרלו הוכרז רק לאחרונה כקדוש, לאחר שאושר צמד נסים שהתרחשו בעזרתו, צמד ניסים שהוא אחד התנאים להכרזה של אדם כקדוש. במקרה אחד ילד קטן שחלה במחלה קשה נגע בפריט לבוש של קרלו והחלים, ובמקרה אחר אם מקוסטה ריקה התפללה על קברו של קרלו באסיזי (שם הוא קבור עם נעלי הנייקי שלו והאימונית הממותגת, כיאה לקדוש מודרני) כדי שיעזור לבתה שנפצעה באופן קשה בתאונת אופניים, והבת החלימה באורח פלא. לאחר שהוכרז כקדוש אלפי מאמינים עלו לרגל לקברו של קרלו. לאחרונה חלק מקרום הלב (!) של הקדוש קרלו יצא למסע הופעות ברחבי צפון אמריקה.

הקתדרלה של מסינה לאחר הסערה - צילום: יונתן ברג

בבוקר השמיים מתבהרים ואני מתעורר מוקדם בכדי לזכות למנה ראשונה של ארכיטקטורה סיציליאנית בסביבות הקתדרלה של מֶסִּינָה (Messina), עיר שכנראה לא אשוב אליה. ובכל זאת מסינה הועילה למסע בדבר אחד: היא המקום שבו החלה ההתמכרות הראשונה שלי בסיציליה, ההתמכרות לארצ'יני, כדור אורז מטוגן בפירורי לחם ובתוכו ראגו. זה קרה בחנות קטנה בשם: Rosticceria Famulari בקרבת העירייה. הכדורים בצבע הזהב נראו לי בהתחלה מאובקים ומשעממים, אבל הרעב גבר ולפי נגלה הפלא הסיציליאני: ארוחה שלמה ומשביעה הנכנסת בקלות לכף יד אחת. המסע בסיציליה התחיל לצבור תאוצה והתחנה הבאה, קַטַּנְיָה (Catania), תתייחס אלי, אני מקווה, הרבה יותר יפה.

---

להמשך