top of page

התיאטרון האיטלקי הוא כדורגל

+ באיטליה
Friday, June 5, 2020

4 דקות

חיפוש

עודכן: 20 במרץ 2022

הקורונה, לצד הנזקים הברורים שהיא גרמה להם, פתחה את ארכיון האינטרנט העצום. גופי שידור, ארגונים וליגות ספורט משחררים כעת את העבר לתוך ההווה.

צילום: Bertrand Gabioud

הקורונה, לצד הנזקים הברורים שהיא גרמה להם, פתחה את ארכיון האינטרנט העצום. גופי שידור, ארגונים וליגות ספורט משחררים כעת את העבר לתוך ההווה. הרי אם ההווה אינו קיים, כולנו אוכלים את הזיכרונות ואת הרגעים שהיו כאילו הם חסכונות בבנק. אחד הגופים הללו הוא התאחדות הכדורגל העולמית, שבכל כמה ימים מעלה ליוטיוב את אחד ממשחקי העבר של גביע העולם בכדורגל – המונדיאל. אחד המשחקים המפורסמים שבהם הוא גמר מונדיאל 2006, איטליה נגד צרפת. צרפת של זינדין זידאן מול איטליה של פאביו קנבארו. וזה אומר הכול. זיזו הוא הכדורגל היפה, הריקוד, סיבוב במקום משחרר אותו באחת משחקני הגנה רבים. קנבארו הוא כוח, נחישות, הקרבה, הכדור אצל החלוץ, הגלישה הרכה על הדשא, הכדור שחולץ יוצא לחוץ והבלם כבר בדרכו למרכז ההגנה בתנועה איטית ושקטה. הקטבים השונים של המשחק. זה מול זה עמדו על הדשא האפשרויות השונות, ואולי גם מאבק פנים אירופאי. הצרפתים אולי אינם הגרמנים, אבל הם בוודאי לא עם דרומי. האתוס שלהם אנין ושחצן, מעט עצלן, אבל קרוב יותר לעמי הצפון מאשר האיטלקים, שאולי הכסף שלהם נמצא בטורינו, אבל הלב בנאפולי.

גמר המונדיאל 2006 איטליה נגד צרפת
גמר המונדיאל 2006 איטליה נגד צרפת צילום: David Ruddell

הנה לכם ספוילר

האיטלקים ניצחו, בזכות קנבארו, בזכות הרוח האיטלקית, זו שבה הטמפרמנט מחפה על הטכניקה. לקחת הכול ללב זו פעולה משתלמת לעיתים, בעיקר במאבק. אני מגלה לכם את התוצאה כדי לסלק את המתח ולהתרכז בסיפור. נכון יותר – להתרכז בדמויות שבסיפור. המטרה שלנו הפעם היא לא הכדורגל לבדו, אלא הכדורגל – האיטלקי במקרה הזה – כקבוצה של דמויות, צבר של מונולוגים מעל במת התיאטרון הגדול – הקולוסאום המודרני. אולי נתחיל עם הצמד במרכז המגרש, היין והיאנג של הרוח האיטלקית, הצפון והדרום במלוא אופיים. הראשון הוא אנדרה פירלו. שיער שחור חלק שיורד על העיניים, תנועות גוף עדינות ואיטיות, הכול מדוד, הרגשות נתחבים מתחת לעור הפנים. בעיטת העונשין שלו היא בית ספר לדיוק, העדר רגש, סטריליות. חשבו על בתי ספר פרטיים: אנגלית ברמה גבוהה, חופשות סקי, סלון בצבעי קרם, מגזינים לאומנות ועיצוב על שולחן זכוכית המשקיף לגן ובו בריכה, חולצות מכופתרות, מכנסיים בגזרה מחויטת ומוקסינים מעור. כבן למשפחה שבבעלותה אימפריה תעשייתית בצפון הוא הקדים ללמוד שהאיפוק הכרחי, שמשא ומתן הוא תמיד קר, ושהדיוק, בעיצוב הסלון כמו בנפש, הוא ערך מרכזי. ומולו, משלים אותו, אולי מאפשר אותו, כפי שנאפולי מאפשרת את טורינו, ג'נארו גטוסו. הטכניקה הייתה של פירלו, אבל ההתמסרות והטוטאליות של גטוסו. חשבו על הסמטאות של נאפולי, על ישו שמרחף כל הזמן מעל, על קתוליות הרחוקה מהרהב של רומא או על הקתדרלה של מילאנו. פינה קטנה ליד הבית עם מריה מתחת לקימור שיש זעיר הרטוב מבכי ומנשיקות. חשבו על הילדים בנמל רובצים על הסלעים בנמל לאורך כל היום וצוללים למים, על האל הנוסף, מראדונה, על הר הווזוב המאיים תמיד. חשבו על עוני שהמוצא ממנו הוא תמיד בציפורניים, על מי שאין לו וחייב ללכת בגלל זה כמה קילומטרים נוספים בשמש או בקור, לחרוק שיניים כדי לעשות את הדרך לנקודת הפתיחה של התאום מהצפון. גטוסו רץ כל הזמן, כל המשחק. הוא יורד לתיקול בכל כמה דקות. הוא מסיים את המשחק עם בוץ ודם וזיעה. בלי גטוסו כזה במרכז המגרש אין סיכוי לקבוצת הכדורגל.


אנדראה פירלו - צילום: Илья Хохлов
ג'נארו גטוסו - צילום: Рыбакова Елена
אבל הדמות המרתקת ביותר במשחק הזה ובזה שלפניו היא זו של פאביו גרוסו. חשבו על דמות בספר שהמאפיין העיקרי שלה הוא בינוניות. אותו כל־אדם שהספרות מחבבת. חשבו עליה, על הדמות הזו, החיה את חייה בצל כמו מרבית האנושות. חשבו על עבודה שנקלעת אליה סתם כך, בית ובו ערמה הולכת וגדלה של חפצים, משפחה והטקסים האחרים שהולכים וחוזרים על עצמם. ולפתע אור נופל מלמעלה ונוגע בידיים וברגליים. משהו נוסק, מנתר מהאדם.
פאביו גרוסו - צילום: David Ruddell

הוא מגייס כוחות שלא ידע על קיומם. חולפת בו רוח חזקה בדיוק ברגע שבו המציאות מציבה מולו במה ומאפשרת לו להיחרט באותו ספר דק שעל הכריכה שלו מוטבעת המילה 'נצח'. זהו גרוסו באותה אליפות עולם. הפועל האפור מהאגף, שכלל לא היה אמור לפתוח אבל מצא את עצמו מניף את הרגל בדקה ה־119 של המשחק נגד גרמניה אחרי מסירת אומן של פירלו מיודעינו, ומצא את הפינה. ואז, במשחק הגמר, הוא בעט את בעיטת העונשין המכריעה והביא את גביע העולם למולדתו. האור נגע בו באותו ערב, נגע כפי שלא ייגע בו שוב. לפני כן הוא לא זרח וגם לא אחר כך, אבל שמו התווסף לאותם הדפים הספורים של התהילה.


ואיך אפשר שלא להתעכב על הסצנה הבלתי נשכחת בדקה ה־107 של המשחק. מרקו מטראצי הוא הגסות האיטלקית, העדר הסנטימנט, המניפולציה והערמומיות. קשה לכתוב את התיאורים הללו ולהשאיר אותם רק באדמת המגף. אלו תכונות שבהם משתמש החלש פעמים רבות ובמקומות רבים. כן, מטראצי היה החלש מול האלגנטיות, הרוך והיופי של זידאן. הוא השתמש בכל מה שהיה לו, מכוער ככל שיהיה. הוא משך את זידאן, עקץ אותו, נכנס מתחת לעורו עד שאינו היה יכול עוד.


המראה של זידאן יורד מן הדשא אחרי שנגח בחזה של מטראצי וקיבל כרטיס אדום הוא רגע טרגי, אסון ספורטיבי. אי אפשר בשום פנים ובשום אופן לקבל את המעשים של מטראצי, אבל תהיה זו עצימת עיניים שלא להביט על המגרש גם דרך עיניו.
סצנת הנגיחה של זידאן במטראצי - צילום מסך you tube

אבל לא נסיים עם איטליה הזו, אלא עם הדמות שזכתה בתואר השחקן הטוב ביותר באותו טורניר, ומי שעשה את הדרך מנאפולי לטורינו, לא רק גיאוגרפית, מסע שאכן עשה, אלא גם בשחקן ובאדם שהיה. מי שהוא מהילה מאוזנת של אותה קשיחות ותשוקה יחד עם אלגנטיות ודיוק.

פאביו קנבארו, הקפטן האיטלקי, החל את דרכו כילד בנאפולי. כששיחק שם בילדותו היה זה תור הזהב של נאפולי. מראדונה הוא הכדורגלן הגדול ביותר אי פעם בגלל שבתוכו התחולל המאבק הגדול בין פירלו לגטוסו, בין נאפולי לטורינו. הטכניקה יוצאת הדופן, האלגנטיות והדיוק יחד עם תשוקה חסרת מנוח, מעורבות רגשית עזה, אמונה ופראות. מראדונה בחר בנאפולי כשכל מועדון ביקש את שירותיו. הוא הלך לשם כי מקור הכדורגל הוא בדרום; מקור הכדורגל הוא בחום; מקור הכדורגל הוא בקשיי החיים ובצורך באלים, בגיבורים, בפנטזיה, בשעה וחצי של התמסרות מוחלטת ומחוות ילדותיות. קנבארו ראה את אלוהים, שיחק בנאפולי ואז עזב את הפסל בסמטה ועבר לשחק באינטר, ביובנטוס ובריאל מדריד: הקבוצות של הצפון בה"א הידיעה, קתדרלות בעלות ממון. הקבוצות של העושר, של הכוח, של ההגמוניה. הוא רכש שם את הביטחון העצמי שצומח עם עושר. הקפטן של הנבחרת האיטלקית באותו גביע עולם הרואי היה, בגופו, איטליה המאוחדת.

"שואלים אותי הרבה איך זכינו בגביע העולמי, ואני תמיד משיב שהיינו הנבחרת החזקה ביותר כי הייתה לנו אמונה. עכשיו איטליה זקוקה לאותה רוח ולאותה אחדות. נכון, אף אחד הוא לא סופרמן, אבל כשאנחנו ביחד, אנחנו מסוגלים לעשות הכול. איטלקים, בואו נעמוד בזה".

זה חלק ממכתב שכתב קנבארו לאיטלקים בימי הקורונה. הכדורגל הוא הדוגמה המובהקת ביותר לרוח האיטלקית. אחד התשדירים בימים הקשים ביותר של קטל הקורונה באיטליה היה סרטון שבו נראו תמונות רופאים, רופאות, אחיות ואחים וברקע נשמע קולו של שדרן כדורגל שצעק על האופי האיטלקי שאינו מוכן להפסיד, שיקום שוב ושוב כדי להיאבק. כך היה אז ב־2006, כך היום. הדשא אחר, הקרב אחר, אבל הרוח, במרפסות ועל הדשא, דומה.

תקציר משחק גמר מונדיאל 2006 - איטליה / צרפת

140 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

Comentários


פפראצי, היכן הכל התחיל?
Tuesday, August 23, 2022
מעמד הטבח ותרבות הבישול
Sunday, May 29, 2022
ביזת נפוליאון מאיטליה
Sunday, April 17, 2022
מי היו קאבור, מאציני, ואליגיירי? הסיפורים מאחורי שמות הרחובות הנפוצים ביותר ‏באיטליה ‏
Saturday, March 5, 2022
ערוץ האומנות והקולנוע
Sunday, November 21, 2021
התיאטרון האיטלקי הוא כדורגל
Friday, June 5, 2020
החייאה תמידית של העבר בהווה
Saturday, April 4, 2020
סיכום עשור באיטליה 2010 - 2020
Monday, December 30, 2019
לראות את נאפולי (מנצחת את יובה) ולמות
Friday, April 27, 2018
"להכנע או למות" מה אני אמור להגיד ?
Monday, April 23, 2018
סאן ולנטינו באיטליה
Wednesday, February 14, 2018
צהוב עולה או אדום עולה? זאת השאלה
Friday, January 26, 2018
במצב טוב - סיציליה
Tuesday, March 29, 2016
לא תטביעו את הסירה הטבועה
Sunday, February 22, 2015
על גמישות הזהות והקרנבל בונציה
Monday, January 26, 2015
על פוליטיקה איטלקית
Sunday, January 11, 2015
ארוחות חברה - המקבילה האיטלקית ל"יום כיף"
Wednesday, December 24, 2014

עשוי לעניין אותך

יונתן ברג | סופר ומשורר

1

מתעניינים

עליך להתחבר על מנת לצפות בתוכן זה

ההרשמה לאתר בחינם.

התחברות | הרשמה
bottom of page