25 באפריל הוא יום חג חשוב באיטליה. אם תשאלו את האיטלקי הממוצע מה קרה ב 25 באפריל? באיזו שנה זה קרה? מה המשמעות של החג? או מה ההבדל בין ה- 25 באפריל ל 2 - ביוני (יום הרפובליקה) תקבלו תשובות שונות, לא מאוד החלטיות וכמה ״בוווו״ ("לא יודע" בסלנג איטלקי). אז הנה שיעור היסטוריה בפסקה קצרה:
מאמר דעה מאת: עמית מורבצ'יק
25 באפריל הוא ״יום השנה לשחרור איטליה״ או ״חג השחרור״ או ״יום השנה של ההתנגדות״ או כפי שהוא מכונה בפי כל ״25 באפריל״. ב - 25 באפריל 1945, הועד לשחרור לאומי של איטליה (CLNAI), הכריז על התקוממות כללית בכל השטחים שעדיין היו בשליטה נאצי-פשיסטית, הועד שלח את כל כוחות הפרטיזנים לתקוף מאחזים נאצים ופשיסטים ולכפות כניעה יום לפני כניסת כוחות הברית. במקביל, כשהוא לוקח לעצמו השלטון, גזר הועד באמצעות צווי חקיקה, עונש מוות על ראשי המפלגה הפאשיסטית כולל בניטו מוסולינו שהוצא להורג מול כיתת יורים כעבור שלושה ימים. ״Arrendersi o perire!״ ״להיכנע או למות!״ הייתה סיסמת הפרטיזנים באותם ימים. השיחרור הסתיים רשמית ב-3 במאי 1945 ואתו גם שלטון הפשיסטים ברפובליקה הסוציאליסטית של איטליה. כשנה לאחר מכן, במהלך ה-2 וה-3 ביוני 1946, החליטו אזרחי איטליה באמצעות משאל עם על סיום המונרכיה. (לכבוד החלטתם חוגגים כיום את "יום הרפובליקה") המלך ומשפחתו גורשו והרפובליקה האיטלקית המוכרת לנו כיום, נולדה. חוקתה נחתמה ב-1 בינואר 1948.
ומה איכפת לי ? למה 25 באפריל חשוב לי? כי הערכים של ההתנגדות וההתקוממות נגד שלטון מסוכן הם ערכים נעלים שאני רוצה לחיות על פיהם וללמד את גם את ילדי לחיות על פיהם. אז במשך שנים צעדתי, עם הילדים, עם חברים, עם זרים, עם דגלים שלא את כולם אני מכיר. ככה פעם בשנה, נפגשים ליד המוזאון לטבע וצועדים עד לדואומו. שרים, חוגגים ומרגישים חלק ממשהו חשוב וגדול יותר.
כבר 3 שנים שאני לא צועד ב-25 באפריל במילאנו. יום חשוב בשבילי, חשוב בהיסטוריה של איטליה, של אירופה, של האנושות. סיפור של התנגדות, חוסן ועמידות, ערכים והקרבה. הצד האנושי של העם, בעצם של עמים, שאומר ״לא עוד!״ שנלחם לשינוי.
אני מרגיש שהחג נחטף לי, אני לא יכול לחגוג אותו יותר, לקחו לי אותו וניצלו לי אותו. כולם! ככל שאני קורא מאמרים ודעות אני מתרחק יותר ויותר. כאמור לפני 3 שנים השתתפתי בגאווה במצעד. אבל אז כשהגענו לרחובות סאן בבילה בסמוך לדואומו נתקלנו בהפגנת נגד של פרו-פלסטינים עם כיתובים ותמונות מזעזעות שהיו לדעתי לחלוטין מחוץ להקשר. למה מחוץ להקשר? כי הפגנת הנגד מחתה על ההשתתפות של הבריגדה היהודית במצעד, כי ״ציוני״ = ״נאצי״ = ״רוצח ילדים״.
מה אני אמור להגיד? אני שאני יהודי וישראלי; אני שתומך בזכויות האדם באשר הוא, כולל פלסטינים; אני שמדבר נגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות; שאני גאה בסבתא שלי שבמלחמת העולם השנייה הייתה פרטיזנית. מה אני אמור להגיד? במהלך אחר הצהרים של ה-25 באפריל 2015 למדתי שיעור חשוב. למדתי שאין שחור או לבן. רבים ניסו ללמד אותי את זה גם לפני כן, אבל יש משהו מאוד נוח בלבחור צד וללכת איתו את כל הדרך. הקיצוניות היא בחירה קלה: קח לך דגל, שנן את הסלוגנים וזהו. לאחר אותו זמן, אותו אחר הצהרים של ה- 25 באפריל 2015 לא היה לי עוד דגל ושוב לא חזרתי לשם.
בעיתונים אני קורא האשמות נגד הפרו-פלסטינים כי ברגוטי כאן וברגוטי שם, כי המופטי של ירושלים, כי הבי.די.אס. מצד שני נאמרים גם דברים נגד התוקפנות הציונית מול הפלסטינים, הדיכוי וכו׳. ולעצמי אני חושב שאף אחד לא מבין שהבריגדה היהודית של 1945 לא קשורה ל"צוק איתן". מה, אף אחד לא הבין כלום? 25 באפריל הוא חג השחרור של איטליה משלטון הנאצי-פשיסטים. נקודה. לא יום שבו נזכרים בעמים שעדיין לא משוחררים, כמו הפלסטינים למשל. סלחו לי חוטפי חגים לאומים, אני זוכר את העמים הלא משוחררים כל יום. מבלי לציין עם אחד לדוגמא.
ממורמר אני חולף ליד המרכזים של התנועות הסוציאליות ורואה כרזות המזמינות להפגנת הנגד מטעם החזית לשחרור פלסטין, אני מבין שבשבילי ה-25 באפריל הפך ליום אבל על מותו של חג השחרור.
