אי אפשר לכתוב מאמר על אהבה לכדורגל ולהתחמק מקלישאות, אבל אני נשבע לכם (ותעיד אשתי שהתעוררה על הספה לצידי מהצעקות) שכשגתה כתב ״לראות את נאפולי ולמות״ (1787) הוא התכוון אלי אחרי השער של הבלם הסנגלי של נאפולי ביום ראשון. רציתי למות. לא פחות . ולפני שכל המצקצקות ששמעו לראשונה על נאפולי כשקראו את ״החברה הגאונה״ של אלנה פרנטה לפני שנתיים יברחו מהמאמר - אתנצל ואסביר שזה בכלל לא טור על כדורגל, זה הסיפור הכי אקטואלי על איטליה של היום.
מאת: כרמל לוצאטי
כנער בקיבוץ בכלל שיחקתי כדורסל, תמיד הייתי גמלוני מכדי לשחק כדורגל, אבל כשדייגו ארמנדו מראדונה הגיע לנאפולי ולימד כל נער דרומי שכדורגל משחקים באהבה או שלא משחקים בכלל התחלתי לאהוד את הקבוצה התכולה מדרום איטליה, ובמשך שנים ניסיתי להקפיץ את הכדור על הרגל כמוהו. כמובן שהשיא שלי היה שלוש הקפצות אבל התאהבתי בכדורגל מהספה. ״אני רוצה שהילדים הרעבים של נאפולי יאהבו כדורגל כמוני״ אמר דייגיטו כשהגיע לנאפולי ב 1984. אני לא הייתי רעב בקיבוץ, ואהבה למארדונה מיתגה אותי מצוין כאיטלקי (זה לא עזר עם הבנות אבל הסביר למה אני לא הולך יחף ולא שזוף כמו גולן ותמיר שדילגו מטרקטור למלגזה בביטחון של בני קיבוץ) ועכשיו תתחילו להבין למה רציתי למות אחרי שבלם סנגלי צעיר נגח לרשת של האליל של הכדורגל האיטלקי בעשרים השנה האחרונות, השוער ג׳יאנלואיג׳י בופון.
רציתי למות כי הפעם האחרונה שזכינו באליפות היתה כשהייתי בצבא לפני שלושים שנה ומאז רק אכזבות, וספק רב אם בכלל נזכה השנה באליפות - ובכל מקרה בסוף השנה הקבוצות העשירות מהצפון יקנו בהרבה כסף את הבלם הסנגלי קוליבאלי (שנגח לשער כשהוא מתרומם לגובה של שני מטרים וארבעים ושמונה סנטימטרים - לאלו שבאמת מתעניינים בפרטים) ואת כל השחקנים האחרים ואנחנו נחזור למרכז הטבלה לעוד שלושים שנה. כי בדיוק כמו ב״החברה הגאונה״ טורינו היא העיר העשירה, האירופית, הנוצצת ונאפולי הרומנטית, הענייה, האלימה.
יציע האוהדים של נאפולי ברגע הניצחון
יותר משלוש מאות אלף ישראלים הגיעו לטייל באיטליה בשנה האחרונה. אתם מוקסמים מהיופי, התרבות האוכל והטבע. כמה מכם שמו לב שזאת מדינה שמחולקת לשניים? הצפון הנקי והדרום המוזנח, העשירים מול העניים, האירופים מול המזרח תיכוניים, מצביעי ״חמשת הכוכבים״ האנרכיסטית למצביעי ״הברית הצפונית״ הימנית - בדלנית שרוצה לחלק את המגף לשניים. רומא ודרומה - טוסקנה וצפונה. והטורינזים בכלל - הם עוד בטוחים שהם הנעלים מכולם. שטורינו היא עדיין בירת איטליה. שטורינו היא העיר המפותחת מכל ערי הצפון. לזכותם אודה שמדובר בעיר יפיפייה, מלאת שיק, מוקפת בפסגות לבנות ובליבה מפגש שלוש הנהרות שהם המקורות של נהר הפו שחוצה את המגף לרוחבו. ״הגברת הזקנה״ - יובנטוס היא הסמל לעושרה של העיר: הגדולה והעשירה בקבוצות הכדורגל האיטלקיות, ה״מכבי תל אביב״ בכדורסל - זאת שתמיד מנצחת בזכות ״מתנה״ של השופטים…
״קבוצת הגמדים״ (כך מכנים באיטליה את נאפולי בגלל השחקנים הנמוכים בהתקפה שלה) הגיעה לטורינו למשחק נגד מוליכת הטבלה יובנטוס אחרי שכל העונה השתיים צמודות אחת לשנייה. אני חייב להודות שמעולם לא חוויתי כאוהד-פסיבי עונה כזאת - הייתי ממש עם פרפורי בטן לפני כל סופש - אסור היה להפסיד נקודה. והכדורגל של ״הגמדים״ פשוט מרהיב: מלא תשוקה, סוחף, מסירות קצרות, עיוורות, משחקן לשחקן, בקצב מסחרר. קבוצה בלי כוכבים, מאומנת בידי מאמן שהוא אלמוני מחוץ לאיטליה, בלי כוכבים גדולים. בשבועות האחרונים אשר יגורתי בא: איבדנו נקודות. יובנטוס העשירה ברחה לנו, והמשחק בטורינו היה משחק ההזדמנות האחרונה.
והמשחק היה משל לכל סיפורי הדרום-צפון או מעולם הכדורגל משחקי ברזיל-איטליה במונדיאל: דקה אחרי דקה הלחץ ההתקפי של נאפולי על השער של בופון גדל ומתנפץ מול הגנת ברזל איטלקית. במחצית השניה יובנטוס כבר לא עברה את החצי ושום דבר לא עזר, קלחון מימין, אינסינייה משמאל, מיריק מהאמצע - הכל נגמר בהרחקות של המגינים המגודלים או בהדיפות של השוער הטוב בעולם. ולי לא היה אפילו גרעין שחור לפוגג עליו את העצבים כמו ב״טדי״. ואז התרומם הבלם הסנגלי לגובה של 248, אותו בלם שבכל יציעי צפון איטליה אוהבים להעליב בחיקויים של קוף. התרומם ונגח לשער של בופון. הדרום ניצח, לפחות ביום ראשון שעבר. אמנם לא אליפות אבל נאפולי חגגה בזיקוקים כל הלילה.
כמו שאמר אוהד נפולטני בסרט הדוקו maradonapoli לפני חצי הגמר במונדיאל ארגנטינה - איטליה ב-1990: ״אנחנו לא איטלקים במשחק הזה - אנחנו בני אלוהים״ ולאלוהים במערכה הזאת קוראים קאלידו קוליבלי והוא מסנגל.
