מי לא שמע על פומפיי, אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם? אבל פומפיי איננה העיר היחידה שנחרבה בהתפרצות המחרידה של הר הגעש וזוב. לא רחוק ממנה שוכנת הרקולנאום – יעד מפתיע שמרתק חובבי היסטוריה. הביקור בהרקולנאום, ובמוזיאון הארכיאולוגי (המדהים!) שבנאפולי הסמוכה, מציע למטיילים יום מרתק. מוכנים לצאת למסע בזמן? בואו נצא לדרך
אם קראתם את הכתבה המוקדשת לפומפיי, העיר שנקברה בעקבות התפרצותו האלימה של הר הגעש וזוב, ומאז ממשיכה להסעיר את דמיונם של חוקרים ומבקרים, בוודאי שמתם לב לכך שהתייחסתי בה לעיר נוספת שנחרבה באותה התפרצות: הרקולנאום.
לא כולם יודעים זאת, אך פומפיי איננה היעד היחיד שבו אפשר לבקר באזור. והרקולנאום, ששכנה (ועדיין שוכנת) ממש למרגלותיו של הר הגעש, היא יעד פופולרי ומעניין מאד.
הדרך המומלצת ביותר להבין באמת את האתר היא לשלב את הביקור בפארק הארכיאולוגי עם ביקור במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי, שנמצא במרחק כחצי שעה בלבד מהרקולנאום.
המוזיאון בנאפולי הוא אחד החשובים באיטליה, ואחד המרשימים ביותר שראיתי (שני ביופיו למוזיאון המצרי בטורינו, ומעניין יותר מהמוזיאון ברומא, לדעתי). מכיוון שרבים מהאוצרות שנחפרו בפומפיי והרקולנאום הועברו למוזיאון בנאפולי, הגיוני לשלב את שני האתרים האלה ולזכות בביקור שלם ומלא יותר.
סיפורה של הרקולנאום
לפי האגדה, היה זה הרקולס שייסד את העיר (ומכאן שמה). בפועל, כנראה שהיו אלה השבטים האוסקנים מאזור לאציו וקמפניה שהקימו את עיר הנמל במאה ה-7 או ה-6 לפנה"ס. בהמשך הגיעו לאזור האטרוסקים, ואחריהם היוונים, אך העיר הגיעה לשיא פארה בתקופה הרומית, אז היוותה בית לכ-5000 רומאים עשירים.
העיר בנויה באופן קלאסי, עם רחובות הנמתחים מצפון לדרום (דקומן) וממזרח למערב (קרדו) שחוצים אותה שתי וערב. בנקודות המפגש ישנם בניינים, אינסולה, ובמהלך הסיור במתחם ניתן לראות את הבתים הפרטיים (דומוס) של עשירי העיר, כמו גם חנויות, מרחצאות, בתי מזון (קלים לזיהוי בזכות מיכלי הטרקוטה הגדולים ששימשו לאחסון מזון), ועוד. חלק מהבתים מעוטרים עדיין בפסיפסים מרשימים, וחלקם בפרסקאות, אך חלקים רבים אחרים עדיין קבורים מתחת לפני האדמה. בניגוד לפומפיי, בהרקולנאום הפורום והמקדשים עדיין נסתרים.
בזמן הביקור באתר מומלץ להיכנס גם למוזיאון הקטן שבמתחם, ובו חלק מהפריטים שנחשפו במקום (כולל תכשיטים מרהיבים ממש, שמדהים לראות עד כמה הם מזכירים תכשיטים בעיצוב מודרני).
התפרצות הר הגעש שהחריבה את הרקולנאום
מפאת מחסור במקום לא אחזור כאן שוב על סיפור התפרצותו של הר הגעש וזוב, אני מזמינה אתכם לקרוא את הכתבה על פומפיי על מנת להבין את ההקשר, ואת עוצמת ההרס והחורבן.
אציין רק שהתפרצות הווזוב קברה את הרקולנאום תחת עשרות מטרים של אפר וולקני וסלעים. ההתפרצות הייתה כה חזקה עד כי קו החוף עצמו השתנה, וזז קדימה. חלק גדול מהתושבים הספיקו להתפנות (הרקולנאום נפגעה אחרי פומפיי), אך אחרים נלכדו בזרם הפירוקסלטי שנע במהירות של 160 קילומטרים לשעה. כמה עשרות שלדים ניצבים בנקודה שבה היה פעם החוף, ומי שנהרגו בזמן שחיכו לחילוץ עם סירה מהים נהרגו כנראה מיידית, מהחום הרותח (כ-500 מעלות צלזיוס) של הזרמים הפירוקלסטיים. סך הכל כ-340 שלדים אותרו במתחם.
כיום, רוב העיר נמצאת עדיין מתחת לפני האדמה (חלק נחפר גם בתקופה הפשיסטית אך הרוב נותר נסתר), ומעליה שוכנת העיר ארקולנו (Ercolano) המודרנית, ממש למרגלות הווזוב, אדישה לאסון שהיה ושיכול בקלות לחזור על עצמו.
בניגוד לפומפיי, שבה אפשר לראות רק את יציקות הגבס המפורסמות (החוקרים שפכו גבס נוזלי לחלל שהותירו הגופות, וכך שחזרו את גופותיהם של תושבי פומפיי) בהרקולנאום ניתן לראות את השלדים (האמיתיים) של חלק מהקורבנות. לא ניתן לגשת אל השלדים, אך ניתן לראות אותם ממרחק ויש לציין שלראות את השלדים, מתוך ידיעה של טיבו של האסון שקרה כאן, זו חוויה מצמררת. בעיקר משום שבמרחק מטרים ספורים בלבד מהפארק הארכיאולוגי ניצבים בתים מודרניים, מאוכלסים, שבהם חיות משפחות בדיוק כמו המשפחות שנהרגו בפיצוץ, והן אדישות לחלוטין לסכנה שמיתמרת מעליהן (וזוב נחשב גם היום לאחד מהרי הגעש הפעילים המסוכנים בעולם. לא ידוע מתי יתפרץ שוב). לפרטים נוספים על הפארק הארכיאולוגי, מומלץ לבדוק את האתר הרשמי.
גילויה של הרקולנאום העתיקה
בעקבות ההתפרצות המפורסמת בשנת 79 הרקולנאום נותרה קבורה תחת ההריסות עד שיום אחד, בשנת 1709, איכר בשם אמברוג'ו לוצ'ריני חפר בחצר ביתו בור וחשף במקרה עמודי שיש יקרים (בדיעבד התברר שהוא גילה את שרידיו של תיאטרון רומאי עתיק). האיכר דיווח על הממצא לבעליו של השטח, דוכס אלבוף (Elbeuf) ששלט באזור מטעם קיסר האימפריה הרומית הקדושה. התגלית הייתה מקרית, אך מפתיעה באופן חלקי למדיי: הדוכס, חובב ארכיאולוגיה והיסטוריה עתיקה, מלכתחילה רכש את השטח בתקווה למצוא בו חפצים עתיקים (מזה שנים רבות שתושבי האזור סיפרו סיפורים על פריטים עתיקים שהתגלו מידי פעם, והדוכס קיווה שגם הוא יצליח למצוא במוקדם או במאוחר עתיקות מעניינות. מה שבפועל התגלה, עלה כמובן על כל דמיון…)
הדוכס התלהב מהממצא של האיכר, והחל לקיים באזור חפירות ראשוניות ושיטתיות. את הממצאים שמצא (ספורים, בשלב זה) הוא שלח לבתי מלוכה ברחבי אירופה. כך החל להתעורר עניין ראשוני בעיר האבודה בקרב חצרות המלכות של אירופה.
כ-30 שנה מאוחר יותר, החלו במקום חפירות מאורגנות בהוראתו של מלך נאפולי שארל השלישי לבית בורבון. היה זה מבצע החפירות החשוב והגדול ביותר באותם הימים (ואחד הגדולים בהיסטוריה), והוא נערך תחת ניהולו של מהנדס צבאי ספרדי בשם רוק דה אלקוביירה (Roque Joaquín de Alcubierre), שבהמשך ניהל גם חלק מהחפירות בפומפיי השכנה.
באותם הימים מקצוע הארכיאולוג עדיין לא היה קיים, ומי שניהלו את מבצעי החפירות היו מהנדסים מטעם המלך. הבעיה היא שלמהנדסים יש אמנם את הידע הטכני לארגן חפירה, אבל אין להם את הידע לחפור באופן שיגן על הממצאים ולא יגרום נזקים לאתר. ואכן, הנזקים שגרמו החפירות השגויות היו משמעותיים. בנוסף, המהנדסים ששלח המלך לא היו מנוסים בחפירה באבן וולקנית, מה שרק החמיר את הנזקים.
בהמשך, כאשר הגיע לשטח האדריכל והמהנדס השוויצרי קרל וובר (Karl Weber) השתנה המצב לטובה. הגישה של וובר הייתה שונה מזו של המהנדס הספרדי, שנכנס לשטח בשיטות דומות לשיטות שבהן נוקטים שודדי קברים, והצליח אמנם למצוא ממצאים יפהפיים, אך גם פגע באתר עצמו.
במהלך עבודתו שרטט וובר את ממצאיו, ושרטוטיו וחריטותיו, שכונסו לספר בן שמונה כרכים בשם "עתיקות הרקולנאום נחשפות" (Le antichità di Ercolano esposte) עורר הדים ברחבי אירופה.
לו הייתה הרקולנאום עיר ענייה, סביר להניח שהממצאים היו מרשימים הרבה פחות. אבל מכיוון שהרקולנאום הייתה דווקא עיר עשירה, והתגוררו בה סוחרים אמידים רבים, הממצאים היו מרשימים במיוחד – רצפות משיש במגוון צבעים, פרסקאות מפוארים על קירות רבים, ופלסי ברונזה נהדרים. כך, התגליות ריתקו והדהימו את בתי האצולה ברחבי אירופה. למעשה קשה להפריז באפקט שהיה לחפירות האלה על הציבור: הן הפכו את איטליה ליעד נחשק ומעניין, העלו את העניין הציבורי בעברה העתיק של המדינה, ותרמו רבות ליצירת הזרם הנאו-קלאסי באומנות. פומפיי והרקולנאום היו ליעד נחשק שהסעיר את דמיונם של רבים והפכו לחלק בלתי נפרד מהגרנד טור (Grand Tour), הסיור הקבוע של אצילים צעירים באירופה, כחלק מהשכלתם הכללית.
וילה דה פאפירי
הווילה הייתה אחת מהתגליות החשובות ביותר של קרל וובר בהרקולנאום, ולמעשה אחת החשובות במאה ה-18: וילה מפוארת, מעוטרת בפרסקאות מרהיבים, ובה פסלי ברונזה יקרים ואוסף של ספרים ומגילות פפירוס שהשתמרו באופן מדהים (ומכאן שמה של הווילה – וילת הפפירוסים). למרבה התדהמה, דווקא אסון ההתפרצות היה מה ששימר את המגילות – התערובת של אפר וולקני פירוקלסטי יצרה מעין מכסה בטון קשיח, שהגן על הפפירוסים וסייע לשמר אותם במשך כ-1700 שנה. המגילות הפכו לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים הקלאסית של כל מלומד שכבד את עצמו, וסיפקו לחוקרים שפע של מידע על העולם העתיק.
הפפירוסים הם אחת התגליות המעניינות ביותר מהווילה, ומלאכת השחזור שלהם היא משימה קשה שעדיין נמשכת. הפפירוסים מכילים טקסטים יווניים, ומהווים למעשה ספרייה עתיקה, היחידה שהשתמרה בשלמותה. הבעיה היא שיש למצוא דרך לקרוא אותם מבלי להרוס אותם, וזהו אתגר טכנולוגי שממשיך להקשות על החוקרים גם היום.
למרבה הצער, כאשר התגלו הפפירוסים לראשונה חלקם הושלכו לפח בידי החוקרים המוקדמים שלא ראו ערך בפפירוסים המפוחמים, ולא דמיינו לעצמם שיום יבוא ובני האדם יפתחו טכנולוגיה שתאפשר לקרוא את תכנן של המגילות.
אחרים נהרסו בניסיון לפתוח אותם ולקרוא את תוכנם. אחרים נפתחו באמצעות שיטה קצת פחות הרסנית שהמציא כומר בשם אנטוניו פיאג'ו (Antonio Piaggio), שנעזר בחוט משי כדי לערוך סביבו את המגילות. לפי ההערות, מתוך כ-1800 פפירוסים, 340 נותרו במצב שלם ואילו האחרים נפגעו באופן חלקי או מלא.
מה זה כל העירום הזה?
לצד העניין וההתלהבות, הממצאים עוררו גם הלם. הדגש המשמעותי שניתן באומנות הרומית (גם בהרקולנאום וגם בפומפיי) על עירום גברי ולעירום בכלל, לא עלה בקנה אחד עם אמות המוסר האירופאיות של המאה ה-18. הפרסקאות שתיארו סצנות מין מפורטות זעזעו אנשים, ולמעשה אפילו העובדה שהתגלו במקום פריטים לשימוש יומיומי, ולא רק פריטי מלחמה ופולחן, הפתיעה אנשים. הפריטים היומיומיים לא התיישבו עם התדמית הדרמטית של רומא העתיקה, כמקום נשגב שבו אלים ולוחמים העבירו את ימיהם בתפילה וקרבות ואף פעם לא אכלו, או שתו, או הלכו לזונות, או טחנו קמח, או התרחצו במרחצאות. כך, הצנזורה נכנסה לפעולה. חלקים שלמים בחפירות כוסו מחדש משום שנחשבו לבלתי צנועים, ואילו את הפסלים והיצירות ה"בוטים" ביותר לקחו מהאתר והחביאו בארונות סגורים בארמון המלכותי שבעיר פורטיצ'י (Portici) שמחוץ לנאפולי.
המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי
חלק בלתי נפרד מהייחוד של הרוקלנאום הוא אוסף הפסלים המרהיבים שהתגלו במקום, פסלי ברונזה באיכות בלתי רגילה שקשה להפריז בהשראה שהעניקו לאמני המאה ה-18 ואילך. מסיבה זו, ביקור בהרקולנאום לא יכול להיות שלם מבלי שתבקרו במוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי, שם מוצגים רבים מהפסלים. הגיע הזמן להיכנס בחזרה לרכב, ולנסוע לתחנה הבאה…
מכיוון שהמוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי הוא כה גדול, ועשיר מאד במוצגים, כדאי לתכנן את הביקור מראש, ולסמן מוצגים וחדרים שמעניינים אתכם במיוחד. זמן הביקור המינימלי במוזיאון הוא כשעתיים, אך בפועל כדאי להקדיש למקום לפחות שלוש שעות, כדי לראות את הדברים בנחת.
על דבר קיומו של המוזיאון הזה יש להודות למלך צ'רלס השלישי לבית בורבון, חוקר עתיקות נלהב שקידם את החפירות בפומפיי והרקולנאום, הקים את המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי, ואף העביר אליו חלק מאוסף פארנזינה שירש מאמו, אליזבת' פארנזה. בתחילה שכן המוזיאון במיקום שונה אך בהמשך הוא עבר למיקומו הנוכחי (החלל שימש בעבר את חיל הפרשים המלכותי). עם השנים, ובעיקר לאחר איחוד איטליה, הורחב האוסף בצורה משמעותית.
מה כדאי לראות?
לצד המוצגים מפומפיי והרקולנאום ישנם כמה חלקים מרתקים נוספים שכדאי לגלות. ראשית, האוסף המצרי. זהו אחד האוספים המצריים העשירים במדינה. שנית, אוסף פארנזה. מדובר על אוצר בלום של מוצגים שנאספו בידי משפחת פארנזה (משפחת אצולה רומאית רבת ממון וכוח) לאורך הרנסנס. אלסנדרו פארנזה (בהמשך אפיפיור פאולוס השלישי) החל את האוסף, שכולל בין היתר שפע של מוצגים מרהיבים מרומא (פסלי שיש ממקדשים, מוצגים ממרחצאות קרקלה, ועוד). בין היצירות הידועות ביותר: Ercole Farnese (הרקולס מאוסף פארנזה), פסיפסים מהכניסה למרחצאות בפומפיי, פסיפס של המשוררת סאפו, חפצי יום יום מאזור פומפיי, והחדר הסודי, בו נשמרו אותם מוצגים שנחשבו "פורנוגרפיים" ולא ראויים לקהל הרחב. בנוסף ניתן למצוא כאן גם את המוצגים מוילה פאפירי, כולל פסלי ברונזה יפהפיים.
חלק נוסף, שרבים מדלגים עליו ואילו אני בהחלט ממליצה לבקר בו, הוא האגף שבו שוחזר באופן מלא מקדש איזיס, כולל הפרסקאות. המקדש נחפר בשנת 1764 והיה למקדש הראשון שנחפר במלואו בפומפיי. הציורים במקדש השתמרו בצורה מופלאה, וכמעט בלתי יאמן שמדובר ביצירות בנות 2000 שנה – הן בשל האיכות והן בשל הסגנון, שנראה מודרני להדהים, לעיתים. לפרטים נוספים על המוזיאון ועל התערוכות המתקיימות בו, כדאי לבדוק את האתר הרשמי.
מה אוכלים?
כמנהגי בקודש, אסיים בהמלצה לנשנוש, משום שאם כבר הגעתם לנאפולי הרי שבלתי אפשרי שלא לעצור לקפה ומשהו מתוק. במרחק שתי דקות הליכה מהמוזיאון יושב בית קפה ומאפיה מעולה ממש, בשם Pasticceria Poppella. חובה בעיני לעצור כאן לכוס קפה (אין כמו הקפה של נאפולי!) ולמאפה מתוק, כמו למשל ספוליאטלה ריצ'ה, או באבה ספוגה ברום, או מאפה ממולא בריקוטה רכה. טעים, טעים, טעים. ובזכות מנת הקפאין והסוכר לווריד, בוודאי יהיה לכם כוח לבקר באתר הבא…
