הכותרת שהוצמדה לציור הזה – "אהבה קדושה ואהבת חולין" שצייר ג'ובאני בליונה (Giovanni Baglione) בשנת 1602 – היא שגויה. הכותרת הייתה צריכה להיות "המידה הטובה חוצצת בין החטא לאהבה": הנער המכונף, המופל לקרקע, הוא "אמור", האהבה. השד האדום שלשמאלו של הצופה הוא החטא.
כשאנחנו מתבוננים מקרוב בפניו של השד האדום, כפי שאני עושה בתמונה המצורפת, אנחנו מגלים שלפנינו דיוקן השמן היחיד (שאינו דיוקן עצמי) של קאראווג'ו!
ובאמת, הציור הזה נראה קאראווג'יסטי למדי במבט ראשון: משחקי האור-צל, הקומפוזיציה האלכסונית והראליזם. אבל במבט שני מיד מתגלה שהציור הזה רחוק מאד מהקראווג'יזם האמיתי: אין פה דוגמנים מהרחוב, אין פה את חיתוך הדמויות או את נקודת המבט הקאראווג'יסטית האופיינית, ואין פה הבנה מודרנית של הציור. מדובר בשימוש בכמה מבעים סגנוניים של קאראווג'ו לטובת ציור שהוא כמעט ימי-ביניימי באיקונוגרפיה שלו.
עכשיו בואו ניקח כמה צעדים אחורה. ג'ובאני בליונה היה צייר של המנייריזם המאוחר וראשית הבארוק. הוא נולד ב-1566 ומת ב-1643. יחסיו עם קאראווג'ו היו רצף של סכסוכים, לא פעם אלימים, לעיתים משפטיים (קאראווג'ו הפיץ שירים וגרפיטי בגנותו של בליונה) אבל בה בעת היו אלה גם יחסים של השפעה סגנונית והערצה. למעשה אחת הסיבות המרכזיות שבזכותן זכור בליונה היום היא שהוא כתב את הביוגרפיה הראשונה על קאראווג'ו, מעט לאחר מותו של הצייר ב-1610.
ב-1602 צייר קאראווג'ו את "ניצחון האהבה" שלו המוצג כעת בגמאלדה גאלרי בברלין (מאמר שכתבתי על הציור מופיע בספרי "לדעת ציור"). הציור הזה של בליונה, הוא במידה מסוימת תגובתו ל"ניצחון האהבה".
ראשית, נראה כי בליונה מוסרי יותר מקאראווג'ו. האמור של קאראווג'ו הוא בכלל לא אמור, אלא נער שכנפיו הודבקו בסטודיו וסביבו אביזרי-במה מציורים אחרים. הציור של קאראווג'ו רווי ברמיזות הומוסקסואליות (לאן הולכת יד שמאל של אמור למען השם?) ואילו ציורו של בליונה מחזיק בעמדה האפלטונית העתיקה, שישנם שני סוגי "אמור", תאווה מינית ואהבה קדושה, והמידה הטובה חוצצת ביניהם. הו! כמה מוסרי!
מימין: "אהבה קדושה ואהבת חולין" ג'ובאני בליונה - משמאל: "ניצחון האהבה" קאראווג'ו
צורת הציור הזו, שבה דמויות מסמלות מהויות: "המידה הטובה" או "החטא", רחוקה מאד מהציור הקאראווג'יסטי שבו האלמנטים השונים (כינור, עלי דפנה כתר) אינם מסמלים דבר והם רק אביזרי במה, ואפילו אמור הוא לא באמת אמור אלא דוגמן בסטודיו. נדמה שבין שני הציורים האלו, שצוירו בתווך של שנה, מפרידות 400 שנה מבחינה פילוסופית. ציור אחד שייך לעולם שבו הכל סמלים: מהכוכבים שבשמים ועד לצמחים שבגינה, העולם כולו הוא קודקס של סימנים שאומרים משהו. הציור השני שייך לעולם המודרני שבו אין אמור, יש רק נער בתחפושת ושום דבר לא "אומר" משהו. העולם, הוא, ובכן, סתם העולם.
האופן שבו בני תקופתו של קאראווג'ו ראו אותו (כשד אדום המסמל את חטא התאווה) מחדד עבורנו את החידוש הגדול של קאראווג'ו. מעבר לחידושיו האמנותיים, הסגנוניים והפילוסופיים, החידוש הוא דמותו של האמן עצמו. כח פראי המתקיים מעבר למוסר, מעין אלביס פרסלי של שנות ה- 50, או ג'ים מוריסון של שנות ה-60. האמן כשד של יצרים.
