- יונתן הירשפלד | צייר, אוצר וכותב
- 8 באוג׳
- זמן קריאה 6 דקות
מן העץ שניטע בפיו של אדם הגוסס ועד קרב החרב והאמונה בבגדד של המאה השביעית – זהו סיפורו המיתי של הצלב האמיתי: עץ החיים שנלקח מגן העדן, הגיע לידי שלמה המלך, נטמן, נשכח, נתגלה על ידי הלנה הקדושה, נגנב בידי ח׳וסרו מלך פרס, והושב לבסוף לירושלים בידי הקיסר הרקליוס. מחזור הפרסקאות של פיירו דלה פרנצ׳סקה בכנסיית סן פרנצ׳סקו בעיר ארצו פורש את הסיפור הזה כנבואה חזותית, חידתית, נשגבת. את הדברים שלפניכם כתב יונתן הירשפלד בעת שהותו בארצו, כשהוא שוקד על ספרו החדש המוקדש כולו למחזור הזה – לחזונו, למסתורין שבו, ולשאלת האדם שנע בתוכו
על פי סדר הקריאה שאני מציע, זהו הציור האחרון במחזור הפרסקאות "אגדת הצלב האמיתי" של פיירו דלה פרנצ'סקה בכנסיית פרנציסקוס הקדוש בארצו שבאיטליה. זה למעשה הצמד האחרון, כי חילקתי את הציורים לצמדים, ולציור הזה מוצמד "הבשורה למריה". ובעצם זאת השלישיה האחרונה, כי הציור עצמו מחולק לשני חלקים: הקרב, והוצאתו להורג של ח'וסרו השני.
בשנת 628 לספירה, מספרת האגדה, ח'וסרו השני, שליט האימפריה הפרסית הסאסאנית, גנב את הצלב האמיתי מירושלים. הוא הציג אותו בבירתו בגדד, לצד כס המלכות, כדי שיאדיר אותו כאל שהוא חלק משילוש.
שלהי המאה השישית וראשית המאה השביעית היו תקופה של אסונות באימפריה הביזנטית. אבל מתוך האפלה עלה והפציע קיסר נבון, מסור ואמיץ. הרקליוס היה גנרל שמרד בקיסר שלפניו, זכה בנאמנותם של החיילים וכבש את קונסטנטינופול ללא מאמץ. הוא ארגן מחדש את השלטון, את הצבא, את המיסוי, את המטבע, את השפה ואת האצולה בבירה. הוא האמין שהפתרון לכל בעיותיה של האימפריה טמון בניצחון על הפרסים. אחרי כמה שנים של מלחמה הרקליוס ביצע מהלך גאוני, ותקף בחורף 627. בעולם העתיק לא היה נהוג לתקוף בחורף, אז הימים קצרים, קשה להילחם בגשם וכמעט בלתי אפשרי למתוח קווי אספקה. הרקליוס תקף עם צבאו מצפון, מאזור אזרבייג'ן של היום. ההפתעה הכריעה את המערכה.
עוד נחזור לדון בניצחון הזה בסוף הדברים, אבל קודם נפנה לציור המתאר את הקרב של הרקליוס בפרסים.
זהו ציור דחוס, אינטנסיבי, רועש, כאוטי, פרוע, קצבי, ויש בו תחושה עזה של חוסר פשר. למרות ריבוי הסמלים, שנועדו כביכול לעזור בפענוח המשמעות, שנדע לפחות מי הם הטובים ומי הרעים, התחושה היא של מציאות ללא צדדים.
הדבר בולט במיוחד בהשוואה לציור-התאום על הקיר שממול - מלחמת קונסטנטין במקסנטיוס - שבו ערוכים שני הצבאות זה מול זה, מנצחים מול מפסידים. כאן, לעומת זאת, הכול שרוי בערבוביה. הצופה בציור נמצא בעיצומו של הקרב, רואה הכול בגובה העיניים, ונוצר הרושם שבעומק התמונה יש עוד הרבה אקשן שמוסתר ממנו.
49 דמויות נלחמות בקרב. ובצד, 11 דמויות ממחיזות את עריפת ראשו של ח'וסרו השני. ההשראה לקומפוזיציה הדחוסה, קומפוזיציית ההורור וואקווי (horror vacui) הזו- נשאבה מתיאורי קרבות על סרקופגים רומיים. הפרטים בציור מהממים. כל פרט הוא קומפוזיציה אוטונומית נפרדת. אפשר לגזור ריבוע בתוך נייר ולהביט דרכו בציור, וכל נקודה שבה יתמקד המבט, כל פרט ממוסגר בריבוע, יהיה מדהים. האיש העירום למשל ואויבו הכתום עם שלושת הכדורים הקשורים במוט. הדמות שכורעת על ברכיה עם המגן מעל הראש, דמות שמופיעה גם בעמוד טריאנוס. בצד שמאל למטה, ראש כרות מציץ מבין רגליו שלו. זוהי דמות מראה של פרש שנפל מסוס בקרב קונסטנטין שבציור ממול.
בתחתית הקומפוזיציה, בדיוק באמצע הפריים, סצנה ובה שני נרצחים: האחד ( שדמותו לקוחה מעמוד טריאנוס) מתמרד נגד הרגע, בוכה וצועק. מישהו אולי, אולי הזמן, או הכימיה, גירד את עיניו (יתכן שהן צוירו בשמן ודהו כמו העלים על העצים שנשרו עם הזמן), ומנגד זה שהשלים עם המוות, והוא מרכין ראשו בתפילה חרישית. אלה שני מופעים של התמודדות עם המוות, נושא שלא זר כלל למחזור הזה, שנפתח כאמור באי יכולתו של שת לשאת את מותו של אדם הראשון, ולמעשה, אם חושבים על זה, זהו המוטיב המרכזי של הנצרות. אני מביט בשני העומדים למות וחושב, למה רק בקרב? הרי בכל מצבי החיים ניתן לבחור: מרד או קבלת הדין. טרגדיה היא לא מאבק נגד הגורל; הגורל ידוע, הנביא הזקן מפרט זאת בפתח המחזה. טרגדיה היא מאבק חרף העובדה שהגורל כבר הוכרע. קבלת הדין - זו לא סטואיות! זו הדת, זו פרישות והתנזרות. בעולמו של פיירו כולנו פיונים במשחק שמיימי, ובכל זאת עלינו להתנהג כאנשים חופשיים. הכל כתוב - אך הרשות נתונה.
תיאור הקרב הזה אינו דומה לשום דבר, לא מזמנו של פיירו, לא מזמנו של הרקליוס ולא מזמנם של הרומאים העתיקים. הערבוב המכוון בין שלוש התקופות מוליד קרב בדיוני לחלוטין, מתמטי, מוזיקלי, סמלי.
רצף האירועים נע בקצב מטורף. מגוון אדיר של שריונות, קסדות וכלי נשק מופיע בערבוביה חסרת כל היגיון פנימי. רבים מהשריונות מצועצעים. רבים מהם מופרכים. חלקם בני התקופה ואחרים לקוחים מתקופות קודמות ועתיקות. מעשי רצח שונים ומשונים מופיעים זה לצד זה על רקע שמי תכלת שלווים. חצים שעודם באוויר, מרמזים שהיורים נמצאים בקפלה, בצדם של הצופים. כך גם השתקפות האור על השריונות הנוצצים מזכירה את חלונות הקפלה של הבזיליקה. רומחים שאינם שייכים לשדה קרב, אלא לטורנירים של ספורט, משרטטים קווים אנכיים, אלכסוניים ואופקיים בציור המערכה.
הצופה המחפש להתמצא מביט בדגלים. משמאל, בצבא הביזנטי, מופיעים בדגלים האריה והנשר האימפריאליים. בדגל השמאלי ביותר מצוירת ציפור. חוקרת האמנות יזראליס מזהה את הציפור כאווז קפיטוליני: אווזים מיתולוגיים שהצילו על פי האגדה את רומא מהגאלים בשנת 390 לפני הספירה כשהתריעו על התקפה לילית. לדעתי אין זה אווז אלא שקנאי, דימוי נוצרי שהיה חזק מאוד בשלהי ימי הביניים, אז האמינו שהשלדגה דוקרת את עצמה במקורה ומזינה את גוזליה מדמה. האפשרות הזאת מתאימה יותר לרוח הכללית של מחזור הציורים. בצד השני מניפים הפרסים את דגליהם הקרועים: דגל העקרב, והדגל עם הראש האפריקני, המסמל בעיני הקהל של פיירו את האחרות המוחלטת.
בשיעורי תולדות האמנות למדתי שזהו "כושי עיוור", שפיסת הבד המכסה את עיניו מקבילה לזו שמכסה את עיניה של הסינגוגה באיקונוגרפיה הימיביניימית - כלומר סמל למי שאינם רואים את הגאולה דרך ישו. אחד הדברים הראשונים שראיתי כשעמדתי מול הציור, זה שפיסת הבד לא מכסה את עיניה של הדמות. הראש האפריקאי, המורי, המונף גם בצד שני, בציור המראה, אצל חייליו של מקסנטיוס, אינו אלא סמל שפירושו "אנחנו לא". אתם טובים? אתם נוצרים? אתם אירופה? אתם לבנים? אתם תרבות? אתם בחסד האל? - אנחנו לא. מדוע שמישהו יניף דגל כזה? התשובה שעולה בדעתי, לאור הלך הרוח הכללי של כל מחזור הפרסקאות, היא שבעיניהם התכונות האלה אינן טובות או רצויות. דגל כזה עשוי היה למשל להניף יוליאן הכופר.
מאחורי דגל הראש האפריקני מתמוטט דגל הירח והכוכבים העותומאני (העותומאנים לא היו קיימים בזמנו של הרקליוס), ומתחתיו נראה הרקליוס דוקר את הגנרל הפרסי רזאטס בגרון. שניהם שלווים, כמעט כמו פסלים אטרוסקיים (ארצו היא מן הערים העתיקות באיטליה, והיתה יישוב אטרוסקי טרם הגעת הרומאים הלטינים). בריג'יט לסקווסקי כותבת שפניהם חסרי הבעה כי הם הורגים ונהרגים מתוך הבנה שזה תפקידם במחזה ההיסטורי שבו נגזר עליהם להשתתף. היא משתמשת בביטוי הגרמני HEILSGESCICHTE
(תרגום אפשרי: היסטוריה קדושה). אני מסכים איתה, וגם זה מתיישב עם הרוח הכללית של מחזור הפרסקאות כולו. כמו השרוולים הריקים, הגרביים השמוטות, החזרות וההשתקפויות, אף דמות לא מתפקדת כסובייקט. כולן מריונטות הנשלטות על ידי החוטים השקופים של תכנית אלוהית. הסכין של הרקליוס דמויית צלב. הדקירה מתרחשת בסמוך לצלב האמיתי. אפשר כמעט שלא לשים לב לקיומו. ובצד, התרנגול השחור משלים עם חוס'רו והצלב שילוש קדוש פרסי. כמו בציור התאום שממול, גם מהציור הזה עלה תחושה עזה של ביקורת נגד עצם מושג המלחמה.
בציור הימני שבתוך הציור הגדול, כלומר בסצנת עריפת הראש, האנשים סביב ח'וסרו הם דמויות אמיתיות מהעילית הכלכלית של טוסקנה בימיו של פיירו. ניתן להניח שאלו הם האנשים שמימנו את המחזור כולו. זאת אמנם קונבנציה ברנסנס אבל כאן איכשהו זה מתקבל אחרת, כשבירת הקיר רביעי.
בין המומחים ניטש ויכוח על משמעות האמצעי הרטורי הפרוע בו משתמש פיירו בפינה זו של האינסטליישן: השימוש באותו דוגמן, באותו לבוש ובאותה תספורת – גם לאל האב וגם למלך הפרסי. יזראליס סבורה שפיירו מדגיש בכך את חילול הקודש שלו, אבל זה לא מתיישב עם השקפת העולם הפילוסופית הנפרשת במחזור כולו. למעשה זהו בדיוק המקום בו פיירו מנסח את תורתו בצורה המובהקת והטהורה ביותר: כולם בובות, כולם מונהגים על ידי כוח בלתי נראה, כולם שרוולים ריקים. מנהיג הכופרים – הוא עצמו אלוהים. אלוהים הרי משחק את כל התפקידים בהצגה הזאת, והוא גם המחזאי, הבמאי והקהל שלה.
ובשולי הדברים נחזור לדון כמו שהבטחתי בניצחון של הרקליוס על הפרסים.
הניצחון הזה של הרקליוס, כך התברר לימים, היה הרה אסון. עם התמוטטותה של האימפריה הפרסית-סאסאנית, ב-629 לספירה, עלה כוח חדש במדבר הערבי. תחת מוחמד נכבשו כבר שטחים אדירים בחצי האי ערב. ב-632 נפלה פרס לידי חאליפות הראשידון. קשה שלא לחשוב, שאם הביזנטיים לא היו מחלישים את הפרסים באופן שיטתי לאורך חצי מאה, ולבסוף מחסלים אותם, ניתן היה לאימפריה הזו לכבות את השריפה המכונה איסלאם.
תגובות