לקראת ביקורו הקרוב בקיץ בארצו שבטוסקנה, יונתן הירשפלד כותב בעדינות וביראה על מחזור הפרסקאות של פיירו דלה פרנצ'סקה – מן האבות המכוננים של הציור הרנסנסי, שציוריו עומדים על הסף שבין ימי הביניים לאור הגדול של ההומניזם

מחשבות אחדות על מחזור פרסקאות "אגדת הצלב האמתי" של פיירו דלה פרנצ'סקה בכנסיית פרנציסקוס הקדוש בארצו.

טקסט זה הוא מעט מזעיר, פתיח, רמז, לחומרים וקווי המחשבה שמובילים אותי בכתיבה על החלל הזה. הוא מתייחס כמובן לטורים שנכתבו על הציורים ב"תרבות וספרות" הארץ, וישמש ביחד אתם, תשתית לספר שעתיד להיכתב הקיץ על מחזור הפרסקאות הזה. בתאבון.

---

הירשפלד בארצו מול ציוריו של פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: באדיבות יונתן הירשפלד

הירשפלד בארצו מול ציוריו של פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: באדיבות יונתן הירשפלד

במחזור הפרסקאות בארצו, מסופר לנו כבסרט קולנוע, סיפור אפי, המתפרש על פני מרחבים ועידנים, ואשר גיבורו הוא לא אדם ולא אל, אלא חפץ. חפץ העובר גלגולים שונים ומשחק תפקידים שונים ומפעיל את בני האדם סביבו כמריונטות בהצגת הבובות המכונה ההיסטוריה של האנושות. חפץ זה הוא בהתחלה העץ ולבסוף הצלב עליו נצלב ישו.

הפרסקאות פרושות בקפלה על פני שני אגפיה. כששני הקירות הגדולים עומדים זה מול זה ומסתיימים בפנייה פנימה אל עבר האפסיס, בדומה לקו הסוגר של כ"ף סופית. הסצנות מסודרות על הקיר הימני באופן, פחות או יותר כרונולוגי ועל הקיר השמאלי, בדומה להפטרה מספרי הנביאים המוצמדת לכל אחת מפרשות השבוע – כסדרה של ציורים המתייחסים למקביל שלהם בקיר שממול, בשורה של זיקות תמטיות סגנוניות ופילוסופיות.

לשם הדגמה התמונה הראשונה בקיר הימני "מותו של אדם הראשון", היא הקדומה ביותר מבחינה כרונולוגית והיא מספרת על מקורו של העץ שמימנו יכינו את הקורות שמהן יבנה הצלב. הסצנה המקבילה לה בקיר שממול, "השבת הצלב" מציגה את הקיסר הביזנטי הרקליוס מחזיר את הצלב המקורי לירושלים. מה שיצא מהמרחב המקודש בסצנה האחת שב למרחב המקודש בסצנה האחרת שמקיימת עמה שורה של זיקות צורניות.

הסצנה שנמצאת מול "חלומו של קונסטנטין" היא "הבשורה למריה". אנחנו מקבלים פה הצצה לתפישת עולם היסטורית תיאולוגית הרואה בעולם מעין כרובית שכל שבר שלה מכיל את צורת הכרובית השלמה: כל האירועים לפני אירועי הברית החדשה הם פרה-פיגורציות של הדרמה הנוצרית (המלאך מבשר לאשת מנוח זו הבשורה למריה, עקדת יצחק היא הצליבה וכך הלאה) וכל האירועים שקרו אחרי הברית החדשה הם הדהודים וחזרות על המקור. הדוגמא המובהקת לכך היא שחלומו של קונסטנטינוס הוא חזרה על הבשורה: שוב מגיע מלאך האלוהים לבשר על עידן חדש.

פיירו תיכנן שהצופה יזהה הדהודים וקריצות, תאומים ומראות בתוך המכלול. החל מסצנות המלחמה המועמדות זו כנגד זו ועד לשימוש באותו דוגמן לאלוהים ולמלך הפרסי. בשני הקירות של המחזור, כל משבצת היא תאומה למשבצת המקבילה לה וצוברת תוכן מתוך ההקשר. זוהי מכונת יצירת משמעות משוכללת מאין כמותה. והיא פותחת מרחב חשיבה ומעצימה את העומק הפרשני שהיצירה מזמינה. היהודי שקובר את הצלב בסצנה אחת חוזר כיהודי מעונה בסצנה המראה שלו, ונעשה לדמות נצחית. הבשורה חוזרת כחלום. מה שיוצא מהקדושה שב וחוזר אליה. זהו אם כן לא ציור, כי אם אינסטליישן, הכתוב כהיפר-טקסט ומתקיים במבוך מראות בורחסיאני. כשחושבים עליו בכללותו, מתבהרת הרדיקליות של האינסטליישן, שהיא כפירה בהיגיון של התמונה בשלהי ימי הביניים ובראשית הרנסנס; התמונה כיחידת משמעות אוטונומית, "תנ"ך לעניים", טקסט מאויר השואב את משמעותו מהטקסט הקדוש.

---