לאונרדו דה וינצ'י, הגאון, מוכר ברחבי העולם בזכות יצירותיו והמצאותיו המפורסמות. אין אדם בעולם שלא ידע לקשר בין המונה ליזה ליוצרה. גם אם יבטא את שמו אחרת, או יעדיף את התמונות על פני ציורי הקיר. דברי הגות ותיאוריה רבים נכתבו עליו, על האופן שבו ראה את העולם, את החיות ואת בני האדם. אבל מי היה לאונרדו דה וינצ'י בעצמו? מי הסתתר מאחורי דמות הגאון? במאמר זה ננסה לחשוף את האדם, להרכיב את דמותו מתוך פרטים שיסייעו לנו להבין את אישיותו הרב-גונית כאדם קוסמופוליטי ואוניברסלי, הקשור לעולם כולו ולא לעיר מסוימת
לאונרדו על פי "חיי הציירים" מאת ג'ורג'ו וזארי
בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" מתייחס חוקר אמני הרנסנס, ג'ורג'יו וזארי, אל לאונרדו כאל ישות אלוהית: "ואכן, השמיים שולחים לנו מדי פעם מעטים שאינם מיצגים את האנושות בלבד, אלא את האלוהות עצמה." במילים אלה בחר וזארי לבטא את דעתו על הגאון האוניברסלי. והוא מוסיף ואומר: "הוא היה איש שיחה נעים להפליא, אשר לב העם נהה אחריו." כך הצליח לתפוס את אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר באישיותו של לאונרדו: הרבגוניות של הגאונות. למעשה, הוא שלח את ידו בתחומי דעת מגוונים ביותר, ומעל הכול, חיפש את האדם המושלם. מחקר תזזיתי אחר מופת לשלמות, שאילץ אותו להתמודד עם מגבלותיו שלו ולהתחשב בהן.
לאונרדו הבן הבלתי חוקי: מה אנו יודעים?
כדי לקבל מושג על לידתו, בהמשך גם ילדותו, של לאונרדו, עלינו להיעזר בשפע המידע, מלא הסתירות, המגיע מספרים ומהיסטוריונים.
ההיסטוריה מספרת לנו על סר פיירו דה וינצ'י, הנוטריון המפורסם מפירנצה, שהוליד בן עם אישה מפשוטי העם בשם קתרינה, שמוצאה אינו ברור. הוא לא נשא את אותה אישה, שכן היה מאורס לאחרת. כנראה שקתרינה ילדה במנזר, ושם גדל בנה בשנים הראשונות לחייו. אך בסתירה למידע זה, יש בידינו ספר נוטריוני שבו מציין אביו של פיירו את לידת נכדו בחווה המשפחתית באנקיאנו. מחקר שנערך לאחרונה על טביעת אצבע של לאונרדו, שנמצאה על אחת מיצירותיו, העלה שאמו קתרינה עשויה להיות ממוצא מזרחי, ערבי בפרט, אולי שפחה שהובאה לטוסקנה במאה החמש עשרה. אף שנהרות דיו נשפכו על הסוגייה, מדובר עדיין בהשערות בלבד.
עם זאת, סביר להניח שילדותו לא הייתה קלה, וחוסר הוודאות ביחסיו עם הוריו דחף אותו להסוות את דמותו. לעתים קרובות לא השלים את עבודותיו. כפי שהרגיש לגבי עצמו, לא מושלם, פגום.
האגדות של לאונרדו
בקודקסים (מחברות כתבי היד) של הגאון מפירנצה מצויות גם אגדות רבות פרי דמיונו שכתב בשפת העם בין השנים 1490 - 1494. האם סיפורי אגדות התקבלו בשמחה בחצרות הרנסנס? או שאולי לאונרדו, ברוך כישרונות כפי שהיה, רצה להמציא דרך נוספת לקרב את האדם לטבע. נושאי סיפורי האגדות שלו, כמו גם גיבוריהם, הם בראש ובראשונה צמחים ועצים, ואחריהם בעלי חיים שונים ומשונים: מהעכביש עד הסרטן, מהנשר עד הפרפר. העצמים זוכים לאפיון אנושי המייחד אותם. המראה, למשל, הופכת לסמל הגאווה הריקה. האגדות, שלכולן מוסר השכל מוגדר, מתמקדות במערכת היחסים בין האדם לטבע, שלאונרדו לא העז לערער עליה. בחנויות הספרים באיטליה ניתן למצוא מהדורות שונות של האגדות, הן למבוגרים והן בעיבוד לקטנטנים.
לאונרדו הליצן: מוזרויות של אמן רב-פנים
וזארי מתאר בספרו באיזו מידה של ליצנות נהג לאונרדו לעיתים. תכונה שלא שוללת את גאונותו הבלתי מעורערת, אלא מקרבת אותו יותר לדמות האדם השלם בעל אלף הפנים, שבין מהתלה למהתלה ידע גם לצחוק ולארח חברים. הוא כייר משעווה דביקה בעלי חיים חלולים והפיל אותם על ראשי הסועדים. הוא החזיק לטאה ירוקה בקופסה (לפעמים נשא אותה על כתפו), הדביק לה כנפי שפירית, כרבולת וקרניים מלאכותיות, וברגע הבלתי צפוי ביותר מבחינת האורחים, הוציא אותה מהקופסה והודיע שיש לו גור של דרקון. ולא זאת בלבד, הוא סיפר מעשיות ובדיחות, הצחיק את השומעים, ואז צייר קריקטורות שלהם. הייתה זאת עוד דרך לחקור את האנטומיה של הפנים ואת תנועות שרירי הפנים.
שוב, דמותו של לאונרדו הנשקפת אלינו היא דמות של אדם סקרן ותאב דעת.
בין מוזרויותיו המפורסמות ביותר הייתה השוטטות בעיר במטרה לעקוב אחר נכים, להבין את תנועותיהם, ולהשתמש בכך כדי להוסיף אמינות לדמויות שצייר. במשך יותר משנה חיפש בסמטאות של פרברי מילאנו מישהו שיעניק לו השראה לדמותו של יהודה איש קריות בציור "הסעודה האחרונה". הוא חיפש תווי פנים מסוימים שייצגו את תלמידו הנבזי ביותר של ישו.
הדיוקנאות שצייר לא היו דמיוניים או אקראיים, הוא התעמק בהם לפרטי פרטים. הרישומים הגרוטסקיים שלו מוכרים פחות מיצירותיו האחרות, אבל הגאונות של לאונרדו נמצאת בהם לא פחות.
לאונרדו ובעלי החיים
הלטאה בכסות הדרקון אינה ההסבר היחיד לקשר האמיץ של לאונרדו לבעלי חיים. ספר משלי החיות (בסטיאריו) מכיל אוסף של אנקדוטות וציורים מתוך הקודקסים המפורסמים של דה וינצ'י, ובו רשימה מסודרת והמשכית של בעלי החיים שהכיר, בהשראת "תולדות הטבע" מאת פליניוס הזקן, ופתגמים מהמסורת שבעל פה. יש בו חיות רגישות להפליא, עד שניתן לעיתים להשוות אותן לבני אדם. ברבים מציוריו נמצאים, גלויים יותר או פחות, בעלי חיים ממינים שונים, ובמקרים רבים יש להם משמעות נסתרת. כמו מסר הטוהר המוחלט שמעביר הסמור המפורסם ביותר בעולם.
לאונרדו היה פעיל למען זכויות בעלי חיים והסביבה, סביר להניח שאילו חי בתקופתנו היה פונה למחקר על אנרגיה מתחדשת ועל הדרכים היצירתיות ביותר להצלת הסביבה המקיפה אותנו. כפעיל בתקופתו היה צמחוני, סברה שיש לה תימוכין בכמה מהצהרותיו, וספר המתכונים המיוחס לו מכיל מתכונים המבוססים על פירות וירקות בלבד. הוא קנה ציפורים בכלובים בשוק, במטרה האצילית היחידה לשחרר אותן. הציפורים, בין היתר, היו נקודת המוצא לניסוייו במכונות מעופפות. האדם והטבע. איחוד קדוש בעיני לאונרדו.
האשמות: "העתקות", העלאת רוחות באוב וכישלונות.
כידוע לכל, גאונים צריכים להתמודד גם עם האשמות, שמועות ורכילות זדונית. לאונרדו, במסלולו כאדם ואמן, צבר גם כמה כישלונות בלתי נמנעים. הם נגרמו בעיקר בגלל שאיפתו המתמדת להתנסויות חדשות ולבחינה עצמית. למעשה, עבד קודם כל למען עצמו, הוא לא רדף אחר פרסום ולא התעקש לזכות בתהילה. בכל ניסיונותיו הנחה אותו בראש ובראשונה העניין האישי שלו בנושא.
וכך, הציור האגדי "קרב אנגיארי", שנועד ל"אולם החמש מאות" בארמון הישן (פאלאצו וקיו) של פירנצה, התבצע בטכניקה חדשה שמוססה את צבעי היצירה עצמה. למעשה, רצה לצייר בטכניקה של שעווה חמה (אנקאוסטיק) במקום בתַּמְשִׁיחַ (פרסקו), בחירה כה מסוכנת עד שדה וינצ'י ויתר, אפילו בלי לכסות או למחוק את הציור בעזרת יצירה חדשה. הוא פשוט השאיר אותו בלתי גמור.
כעבור שנים כוסה הציור ביצירה של וזארי, שהסתיר גם את מיקומו, והותיר את הציור של לאונרדו מתנדנד בין היסטוריה למיתוס. גם מפני שיש מקום לספקות: האם לאונרדו באמת התחיל לצייר אותו או שנעצר בשלב רישומי ההכנה, בידיעה שבחר בטכניקה שלא תצלח?
הוא הואשם בהעתקת המצאות מאחרים, נטען שלא היה אביהם האמיתי של ניסויו המדעיים, שלא הייתה להמצאותיו שום השפעה. נוכל אולי לומר שהיו לו כישורים הנדסיים שלא הובילו אותו לחידושים אמיתיים, הוא בעיקר לקח רעיונות, ניסה אותם שוב ושוב, ובנה אבות-טיפוס שהוא עצמו לא ציפה מהם להיות מהפכניים. אך העובדה שמישהו אחר העניק לו השראה, שהתמודד מולו, אין פירושה שלא היה גאון. הייתה לו פשוט מידה הגונה של טירוף שדחפה אותו ליישם את הידע שלו.
הוא הואשם גם בהעלאת רוחות באוב. כנראה שבלילות ניתח גוויות של החיות, במה שהיה נתיחות הגופות הראשונות, שיכלו להתבצע הודות לשימוש במכשירים שבנה בעצמו. המשמעות מבחינתו הייתה עבירה על כלל מוסרי, שבוודאי נגרמה בגלל נחישותו שנבעה מתאוות הדעת שלו.
אף שהאפיפיור אסר עליו לבצע נתיחות, הצליח לאונרדו לשכנע את הרשויות להתיר לו אותן בשעות הלילה, תוך שהוא מסכן את בריאותו, וחושף את עצמו לסכנת זיהומים מתמדת.
לאונרדו בחצר מלך צרפת
אחרון חביב, אך לא פחות חשוב: מיתוס שיש לנפץ. הצרפתים לא גנבו את המונה ליזה. לאונרדו הביא אותה לצרפת, ומכר אותה תמורת 4,000 מטבעות סקודו זהב, שהיו שקולים למשכורת עבור שנתיים של עבודה. וכך הפך לאונרדו לצייר הראשון של מלך צרפת, פרנסואה הראשון. המלך העניק לו קצבה, את הכבוד לשהות בחצר הצרפתית, ומגורים באחוזת קלו לוסה. הוא בילה בה את שנותיו האחרונות (מסופר שהוא מת ממש בזרועות המלך). הוא תכנן את הארמון המלכותי עבור אמו של פרנסואה, השתתף בנישואיו של לורנצו דה מדיצ'י, וסייע בהפקת הקומדיה "לה מנדראגולה" מאת מקיאוולי. בשנת 1518 השלים את הקודקסים שלו, כולל קודקס אטלנטיקוס (אוסף הציורים והכתבים הגדול ביותר שלו שנשמר בספרייה האמברוזיאנית במילאנו) ואת אוסף וינדזור, הנמצא בטירת וינדזור באנגליה. אפילו בכתביו הצליח להפגין מוזרויות שנעשו מפורסמות, כמו כתיבה מימין לשמאל (ניתן היה לקרוא אותם רק דרך מראה), כתיבה מהעמוד האחרון לראשון, ושימוש באנגרמות (שיכול אותיות) כדי שרק מעטים יוכלו להבין אותם. אין צורך להכביר מילים על גדולתו של לאונרדו. כדי להבין אותה עלינו לנסות לדמיין את האדם שהיה, את הגאונות מאחורי הפנים הנאים, הזקן הארוך והגוף החטוב.
