הביאנלה בונציה נחשבת לגולת הכותרת של אירועי האומנות הבינלאומיים: תערוכה המתקיימת מזה 120 שנה, פעם בשנתיים, שרק שתי מלחמות עולם ומגיפת הקורונה הצליחו לשבש. למבקרים בביאנלה של ונציה מחכות מאות יצירות מרתקות, ובמאמר שלפניכם נסקור את התערוכות והמתחמים המרכזיים שכדאי להכיר
איך בנויה הביאנלה של ונציה?
את הביאנלה אפשר לחלק ל-3 חלקים: התערוכה המרכזית, הביתנים הלאומיים, ותערוכות הלוויין.
התערוכה המרכזית
כאשר אנשים מדברים על "הביאנלה של ונציה", הם מתכוונים בעיקר לתערוכה המרכזית. מדובר על תערוכה תמטית מונומנטלית, הכוללת עשרות ואף מאות אמנים מכל העולם ומתפרסת על פני חללים עצומים. מידי שנתיים נבחרים אוצר או אוצרת שמביעים את תפיסת עולמם ואת הרעיונות האוצרותיים שלהם באמצעות עבודות האומנות שנבחרות.
ב-2019 היה זה רלף רוגוף עם התערוכה May You Live in Interesting Times והפעם (2022) זו צ'צ'יליה אלמני עם The Milk of Dreams. הכותרות האלה מגדירות במידה רבה את מה שנראה בתערוכה, וכמעט כל עבודה יכולה להיות מיוחסת אליהן. אלמני, שעבדה על התערוכה במשך שלוש שנים, לרוב באמצעים וירטואליים וללא אפשרות לבקר את האמנים פיזית בסטודיו שלהם, חוקרת לעומק ומגלה מימד נשי משמעותי בתולדות האומנות ב-100 שנים האחרונות, מימד שלא ניתנה לו במה. היא לוקחת שורה מכתביה של האמנית הסוריאליסטית לאונורה קרינגטון, The Milk of Dreams, ומציעה היסטוריה אלטרנטיבית נשית, לאורה של זו. התוצאה היא תערוכה שכ-90% ממשתתפיה הם נשים או אמנים שאינם מגדירים את עצמם באופן בינארי.
אלמני נעה קדימה ואחורה בהיסטוריה של האומנות, מגלה כיסים של עשייה נשית משמעותית, ומציגה לצידה עשייה עכשווית של יוצרים מכל העולם, חלקם צעירים מאוד. הסמיכות בין הישן לחדש יוצרת עניין וזאת בנוסף לתוכן עצמו. התנועה הסוריאליסטית מקבלת כאן את מרכז הבמה, וכפועל יוצא יש עיסוק משמעותי ביצירה היברידית, בחשיבה עתידנית, ביחסי הכוחות בין האדם לסביבתו, ועוד. הכיסים הללו, אותם מכנה אלמני "קפסולות", פזורים בין שלושה שערים מרכזיים שנושאים את הכותרות
ייצוג הגוף והמטמורפוזות שלו, היחס בין בני האנוש לטכנולוגיה, והקשר בין הגוף לאדמה.
אולי המאפיין המרכזי של התערוכה הזו הוא ניסיון ליצור תיקון: תיקון בייצוג של נשים, תיקון בייצוג מגדר לא-בינארי, תיקון בייצוג של מיעוטים ופריפריות. ובמובן זה, האוצרת בהחלט מצליחה.
הביאנלה 2022, כ-90% ממשתתפיה הם נשים או אמנים שאינם מגדירים את עצמם באופן בינארי.
הביתנים הלאומיים
הביתנים הלאומיים הם סוג של אולימפיאדה אומנותית, והרעיון העומד בבסיס התערוכה הוא שכל מדינה שולחת את הנציגים שלה שיציגו באופן מיטבי את האומנות ואת הלך הרוח במדינה. בפועל ניתן לראות שהמימד הייצוגי נוכח פחות, ויש גם מי שחותר תחתיו. בנוסף, בביאנלה הנוכחית ניכר המאמץ להציג דווקא את המיעוטים בביתנים.
בביתן הפולני מציגה מאגורזטה מירגה-טאס, אמנית ממוצא רומי (אחד מהעמים הצוענים), עבודות טלאים עצומות שמכסות את כל קירות הביתן. היא מספרת בהן את המיתולוגיה ואת המציאות היומיומית של העם שלה תוך חיבור עם סממנים אוניברסליים כמו גלגל המזלות. התוצאה מהממת ביופיה והעין אינה יודעת שובע.
בביתן האמריקאי, בפעם השניה ברציפות, ניתנת הבמה לאמנים אפרו-אמריקאים. הפעם זוהי סימון לי, האפרו-אמריקאית הראשונה שמייצגת את ארה"ב, ואמנית בעלת שם בינלאומי. היא הופכת את הביתן בעל החזות הקולוניאליסטית (בדומה לבית הלבן) לבקתה אפריקאית, בקתת עבדים. בכניסה מקבל את פנינו פסל עצום הנושא את השם 'בית'. למעשה זוהי דמות נקבית אפריקאית סטריאוטיפית, מעין אלת פריון רבת כח. בפנים פסלים של כובסת, ספינקס, או בת דמותן של ה'לאס מנינאס', וכולם מתייחסים למקומה של האישה השחורה בחברה – אז והיום.
גם הביתן הנורדי לובש הפעם פנים אחרות, ונקרא הביתן הסאמי על שם המיעוט הילידי שחי באזור. חמישה אמנים סאמים מתייחסים בעבודותיהם לסוגיית מקומה של האוכלוסיה הסאמית בקרב המדינות הנחשבות לכמה מהמתקדמות בעולם. שווה להיכנס ולו בזכות הארכיטקטורה היפהפיה של הביתן.
היצירה שגרמה לליבי להחסיר פעימה מוצגת דווקא בביתן הדני: עבודת פיסול היפר-ריאליסטית ועצומה של קנטאורים, מעין זכר לתרבות עתיקה/עתידנית, הממוקמת בין מיתולוגיה למציאות. תחילה אנו פוגשים את הקנטאור הזכר תלוי. במבט ראשון נראה שהוא התאבד, אולם הספקות מחלחלים. בחלל השני קנטאורית הכורעת ללדת. אנו רואים את הרגליים הדקיקות מבעד לשילייה השקופה. עיניה של היולדת פקוחות לרווחה וניכר מתח בחוסר הודאות – האם היא חיה או מתה?
תערוכות הלוויין
תערוכות הלוויין הן מסורת שהתהוותה בעשורים האחרונים – גלריות ואמנים מבקשים לנצל את התקבצות צמרת עולם האומנות בונציה על מנת להציג בפני הקהל ערב רב של יצירות. כיום אפשר לומר שהביקור בתערוכות האלה הוא חלק כמעט בלתי נפרד מהחוויה של הביאנלה. העיר משופעת בתערוכות לוויין, וכמה מהמרכזיות והחשובות הן:
תערוכת הסוריאליזם הנשי במוזיאון פגי גוגנהיים: התערוכה מהווה סוג של הקדמה לתערוכה המרכזית בביאנלה, והיא עושה זאת באופן נפלא. אם יש לכם אפשרות, הייתי ממליצה לבקר בה קודם. תפגשו כאן את האמניות הסוריאליסטיות הגדולות כמו לאונורה קרינגטון, לאונור פיני ואחרות, לצד הגווארדיה הגברית המוכרת יותר – מקס ארנסט, מגריט, ודאלי. מעניין לראות את הקשרים ביניהם.
התערוכה בפאלאצו דוקאלה: בארמון הדוג'ה (פאלאצו דוקאלה) מוקדש חלל אחד עצום ליצירתו של אנסלם קיפר. בתוך כל הבארוקיות המוזהבת והמהוקצעת של הארמון זורק אותנו קיפר לעולם אחר ואנו נשאבים אליו לגמרי. קיפר כיסה את כל קירות אולם ההכתרה בעבודות מונומנטליות שמשלבות חפצי יומיום שונים. הפלטה שלו נעה בין לבן לחום ושחור, עם נגיעות זהב כהומאז' לעיר ונציה. זו מסוג התערוכות שחייבים לראות בפועל, משום שאף תמונה או סרטון ברשת לא יצליחו להעביר את התחושה המתעוררת בצופה שנכנס פנימה.
התערוכה של קהינדה וויילי: קהינדה וויילי הוא אמן אפרו-אמריקאי שהתפרסם בעולם בזכות כך שנבחר לצייר את הדיוקן של נשיא ארה"ב ברק אובמה, אף שבפועל הוא היה אומן פעיל במשך שנים רבות לפני כן. ביצירה שלו מבקש וויילי להנכיח את האדם השחור והוא מצייר או מפסל אותו בקונטקסטים הירואים לרוב, בדרך כלל על בסיס יצירות מוכרות מתולדות האומנות (בהן מככבים גברים לבנים כמובן). בתערוכה הנוכחית, לה קרא 'גיבורים נופלים', הוא מציג את הצד השני – את היומיומי, את זה שנכשל ונפל, ואולי אפילו מת. ועדיין, אצל וויילי הכל מהוקצע ואסתטי ומרהיב כמו תמיד.
התערוכה של מרלן דומא: התערוכה של דומא היא במידה רבה אנטי-תזה לזו של וויילי – הציור בה הוא פרום, על גבול הרישומי, צבעים מדוללים, פיגורטיביות עם נטייה להפשטה. והרבה פשטות. אין כאן את הפומפוזיות של וויילי וגם לא של קיפר. יש כאן הזדמנות להתבוננות אינטימית בציור, שהאוצרות השכילה לתת לו חופש רב ומרחב נשימה.
לסיכום, הביאנלה בונציה היא אחד מאירועי האומנות העשירים העולם, והסקירה במאמר זה נועדה לתת לכם טעימה על קצה המזלג. הביאנלה בונציה פתוחה עד חודש נובמבר 2022, וכדאי מאד להיערך מראש ואף לרכוש כרטיסים לתערוכות המרכזיות (בעיקר אם אתם מגיעים לעיר בתקופות עמוסות).
שלומית אורן, כותבת את הבלוג SO-ART, ומרצה על אמנות.
מנהלת את Art Collectors IL - קהילת האספנים של ישראל.
