בליבה של מילאנו הסואנת, בשכונת בררה האופנתית, מתחבא אחד המוזיאונים החשובים באיטליה. בחלל קטן יחסית ניצבות זו לצד זו יצירות ידועות של מנטנייה, בליני, קרוואג'ו ודלה פרנצ'סקה. אבל האם ידעתם שתחילתה של הגלריה המפוארת הזו ביוזמה מעוררת מחלוקת של נפוליאון?
העיר מילאנו עשירה באנדרטאות ומבנים שנבנו על ידי אישים דגולים, ולמרבה השמחה נמצאים עדיין בשימוש. המרקם העירוני הצפוף והגוון האפרורי הטיפוסי המכסה את הערים שבעמק הפו מסתירים במבט ראשון את יופייה של מילאנו, והיא לא מותירה את המבקר בעיר נדהם מול הפלאות הנחשפים לנגד עיניו כפי שקורה בוונציה, לדוגמה. אך מילאנו הייתה ועודנה, מאז ומתמיד, צומת מסעירה של רעיונות חדשים ואנרגיות, ואבן שואבת לאומנים ויוצרים (וביניהם גם לאונרדו דה וינצ'י, כמובן). העיר מעניקה למבקרים בה הרבה יותר מכפי שרבים מסוגלים לדמיין, וכדאי להתעכב בה מספר ימים ולגלות את אוצרותיה, גם אם הם נחבאים.
גם נפוליאון, אחד המייסדים של אירופה המודרנית, מצא שמילאנו שימושית בהחלט עבור תוכניותיו לאימפריה המתהווה שלו, ושהדואומו המרהיב של העיר עשוי לשמש כתפאורה המושלמת לטקס ההכתרה שלו. כך, החל נפוליאון בונפרטה בשנת 1805 בעבודות ההשלמה של חזית הקתדרלה של מילאנו.
בימינו קל יותר לזכור את נפוליאון – הכובש הזר, אחד מבין הרבים שהשתלטו על העיר במשך השנים – בזכות עבודות המודרניזציה הגדולות והחשובות שיזם ביבשת אירופה. במידה רבה השכיח הזמן את נזקי הדיקטטורה שלו, שכבר אינם מוחשיים במרחק מאות השנים שחלפו, בדיוק כפי שהנזקים שגרמו קיסרים רומאים ופרעונים מצריים נשכחו עם הזמן, וכיום אנחנו בעיקר אסירי תודה על היצירות המופלאות שהם השאירו לאנושות.
למרבה המזל, נפוליאון לא רק לקח אלא גם העניק, והעשיר את העיר ביוזמות החדשניות ביותר של תקופת הנאורות. בין היתר, ייסד נפוליאון את האקדמיה לאומנות (Accademia di Belle Arti ) ואת הפינקוטקה די בררה (Pinacoteca di Brera), הגלריה שמתחרה בקלות במוזיאונים ידועים ברחבי האיטליה, ובהם גם האופיצי שבפירנצה.
הפינקוטקה די בררה והאקדמיה לאומנות ממוקמות במרחק קילומטר אחד בלבד מהדואומו, ובאמצע הדרך בין שתי נקודות הציון החשובות האלה נמצא גם תיאטרון לה סקאלה הידוע.
מזה מאות שנים שגלריית האופיצי והפינקוטקה די בררה נמצאות שתיהן ברשימת אתרי החובה עבור מטיילים חובבי תרבות ואומנות, בין אם מדובר בצעירים בני המאה ה-18 שיצאו לגרנד טור (Grand Tour) בעקבות שכיות החמדה של התרבות האיטלקית, או תיירים בני ימינו אנו. אך ההבדל בין שני האתרים הוא מהותי, הן בסגנון והן באופי היצירות המוצגות בהם. שכן גם מוזיאונים השואפים לספר סיפור אוניברסלי אינם מצליחים להסתיר את שורשיהם ולבגוד בהשראה המקומית שעיצבה אותם. כך, מייצג האופיצי את הרנסנס הטוסקני במלוא קסמו, ואילו גלריית הפינקוטקה בררה הוא ביתו של הרנסנס הצפון אירופאי, הנבדל ממנו באספקטים רבים.
עם זאת, יש לציין כי משימתה של הפינקוטקה די בררה, מרגע שנוסדה, הייתה חינוכית. ואף שהציורים העתיקים ביותר בגלריה עוסקים הן בדמויות דתיות והן בתעמולה פוליטית קלאסית, כמקובל בציורים מהתקופה, כאשר נבחן האוסף כולו כמקשה אחת ברור כי הרעיון העומד בבסיס תהליך האוצרות הוא תיעוד תהליך האבולוציה של האומנות באיטליה, והשוואתה לאומנות בשאר יבשת אירופה.
הפינקוטקה די בררה תוכננה על ידי נפוליאון לפי עקרונות מנחים דומים לאלה שעמדו בבסיס מוזיאון הלובר: מיכל עצום ובו שפע של יצירות אומנות שנקרעו על ידי השליט החילוני מקירותיהן של הכנסיות בצפון איטליה ורוכזו במקום אחד וחדש. היו אלה עקרונות החשיבה של המהפכה הצרפתית: להשיב לציבור הרחב את האומנות האזורית, שעד לאותו רגע לא נוצלה ולא נחשפה אלא בפני מעטים ספורים. בניגוד לפינקוטקות אחרות שנבנו באותה התקופה, הפינקוטקה די בררה נועדה להיות מקום שבו אוחדה כל האומנות המגוונת של ארץ המגף כולה.
הרפרטואר האמנותי האיטלקי שנחשף במקום היה נגיש במיוחד עבור הסטודנטים שנרשמו לאקדמיה לאומנות בבניין הסמוך, מוסד שנוסד בשנת 1776 בהוראתה של מריה תרזה מלכת אוסטריה, בזמן הכיבוש האוסטרי של העיר (זמן קצר לפני שכבשו את מילאנו כוחותיו של נפוליאון). מקור השם בררה, למעשה, נובע משמו העתיק של הרובע שבו הוקם המבנה (ששימש בעבר כמנזר) – רובע "בראיידה" (braida). את עיצובה הנוכחי של הגלריה יש לזקוף לזכותו של האדריכל ג'וזפה פיירמאריני (Giuseppe Piermarini), שתכנן גם את תיאטרון לה סקאלה, תיאטרון האופרה עם האקוסטיקה המושלמת ביותר בעולם (גם היום).
מימין הפינקוטקה די בררה (1800) משמאל תאטרון לה סקאלה (1789)
על מנת להיכנס לאולמות הפינקוטקה שבנה נפוליאון יש לחצות קודם את האקדמיה לאומנויות, שפעילה עד היום בקומת הקרקע של המבנה, וידועה בזכות החצר המפוארת והמעודנת שלה, השוקקת חיים בכל שעות היממה. המוזיאון עצמו מתפרש על פני הקומה השנייה, והפסל הראשון המקדם את פני המבקרים הוא של נפוליאון עצמו, בדמותו של האל מרס משכין השלום, שפיסל אנטוניו קנובה (Canova). זהו רק עותק; באופן אירוני למדיי, הפסל המקורי, שלא מצא חן בעיני נפוליאון, התגלגל לידיו של הדוכס מוולינגטון, אותו גנרל ידוע שהביס את נפוליאון בקרב ווטרלו המפורסם.
אל האוסף המקורי והראשוני של העבודות שהובאו הנה במצוותו של נפוליאון, התווספו בשנת 1855 ציורים רבים מעיזבונו הפרטי של פייטרו אוג'וני (Oggioni), ובשנות ה-20 של המאה העשרים נולדה גם אגודת ידידי פינקטוקת בררה, שמזה כמאה שנה עוסקת ברכישות חדשות. בזכותם, לדוגמה, התווסף לאוסף הציור "ארוחת ערב באמאוס" (גרסת מילאנו), של קרוואג'ו.
בדומה ללובר, או לאופיצי, גם בפינקוטקה די בררה ניתן לראות יצירות מופת החרוטות במוחו של כל איטלקי, עוד מימי בית הספר. אלה ציורים שהתוו את הדרך במשך מאות שנים לציירים בכל רחבי אירופה וארצות הברית, וממשיכים להשפיע על דורות של ציירים גם היום.
אחת היצירות הידועות ביותר בפינקוטקה היא "ישו המת" של אנדראה מנטניה (Cristo Morto, Andrea Mantegna), כמובן, המתוארכת לשנות ה-70 של המאה ה-15. בעבודתו של מנטנייה מופיע ישו בפרספקטיבה מעוכה ומעוותת ביד אומן, שנועדה ליצור תחושה של מבט שנע קדימה ואחורה, מתקרב ומתרחק. מבקרים רבים מגיעים לגלריה ולו על מנת לראות את הציור המופלא הזה.
יצירת מופת נוספת היא ה"פייטה" של ג'ובאני בליני (la Pietà, Giovanni Bellini), בה המבט הקרוב על כאבה של מריה, אימו של ישו המת, שופע אור יקרות וצבע.
"מדונת בררה" של פיירו דלה פרנצ'סקה (la Pala di Brera) ציור בו מזמין היצירה כורע ברך בפני המדונה, המוקפת בקדושים הוא יצירה מרתקת נוספת. מסביבה של מריה ייצוג מורכב של ארכיטקטורה קלאסית ומעליה קונכיית שיש, שממנה משתלשל באופן מסתורי חוט הנושא ביצת יען. ההתכנסות הדוממת הזאת של קדושים, וביצת היען כמובן, מעניקים נופך מסתורי לציור שהזמין פרשנויות רבות, אך אין ספק שהיצירה עצמה מותירה את הצופה נפעם.
לצד המדונה די בררה ניצבת עבודתו הידועה של רפאל, בן עירו של דלה פרנצ'סקה – "נישואי הבתולה", ובו מתוארת חתונתם של מריה ויוסף, הוריו של ישו. בציור זה, החיפוש אחר הפרספקטיבה המושלמת (כפי שניתן לראות בעיצוב בית המקדש שבחלקו האחורי של הציור) מהווה את תחילתו של מסע בעל השראה דתית, והדמויות הממלאות את היצירה מעוצבות בחומרה אך בה בעת גם בעידון רב.
יצירה נוספת שאי אפשר להישאר אדישים מולה היא "ישו הקשור לעמוד" (Cristo alla Colonna), או "הלקאתו של ישו", שצייר דונאטו בראמאנטה (Donato Bramante). זו יצירה המדהימה את הצופה לא רק בזכות באופן שבו הצליח בראמאנטה ללכוד את ייסורי העינויים במבטו של ישו, אלא גם בזכות המוצקות של הגוף המצוייר, שנדמה כמעט כעשוי אבן ממש.
מימין "ישו הקשור לעמוד" שצייר דונאטו בראמאנטה לצד ציירו של רפאל, משמאל תקריב הציור
ולבסוף, אין כמעט אדם שלא מכיר את הציור הידוע "הנשיקה" של פרנצ'סקו אייץ (Francesco Hayez), ובו הטכניקה האקדמית בסגנונה של המאה ה-19, מעודנת ועשירה בצבעים בהשארת עבודתו של טיציאן, מצליחה ללכוד רגע אינטנסיבי של אהבה מתפרצת שנדמה כאילו נלקח מתוך סיפור אגדה.
לצד היצירות הידועות הללו, ניתן לגלות בפינקוטקה די בררה אומנים רבים נוספים, שאוחדו יחדיו בגלריה בזכות תוכניתו של נפוליאון להציג בפני הציבור אומנות שאלמלא הייתה מגיעה לכאן הייתה נשארת נסתרת בארמונות פרטיים ובכנסיות נעולות על בריח. דוגמה בולטת לכך היא ציוריו העצומים ומלאי הדמיון של קרלו קריוולי (Carlo Crivelli), צייר שפעל בתקופת הרנסנס במחוזות לומברדיה ואמיליה רומניה, והחליט להעשיר ולעטר את עבודותיו באיורים מדוקדקים של פירות וירקות, תוך שימוש במשחקי גוונים ועיטורים מוזהבים.
ניתן לראות בנוסף ציורים אינטנסיביים בכוחם של רובנס, כמו לדוגמה "הסעודה האחרונה", התלויים לצד יצירות ששימשו כהשראה עבור הצייר הידוע, כמו לדוגמה עבודותיו של פדריקו בארוצ'י (Federico Barocci), המאופיינות בדמויות אווריריות כמעט, המצוירות בצבע שקוף למחצה ומתגלמות מתוך הברקים שבסצנה.
מימין לשמאל: רובנס, קרלו קריוולי, פדריקו בארוצ'י, - צילומים: Public Domain
רשימת היצירות שראוי להתעכב עליהן ארוכה ביותר, שכן בפינקוטקה די בררה אפשר למצוא כיום ייצוג נאמן ומקיף של כל האומנות האיטלקית (ובמיוחד מצפון איטליה).
אוסף הפינקוטקה במילאנו נולד במידה רבה כעדות למודרניות שבסגנון הציור הצפון איטלקי – ריאליסטי וחדשני, ומושפע מעבודתו של לאונרדו דה וינצ'י. הודות לפטרונים רבי כוח וממון כמו משפחת ספורצה (Sforza), הצליח לאונרדו דה וינצ'י לעבוד במילאנו במשך כמה עשורים, ולהשיג תוצאות מופלאות בכל התחומים שבהם עסק ושאותם חקר.
עבודתו המבריקה של דה וינצ'י הותירה לדורות שבאו בעקבותיו טכניקות חדשות וכלים חדשים לאמנות הציור. תשומת הלב המדוקדקת שהעניק דה וינצ'י לאופן שבו פעל הטבע הביאה את הצייר לרמה חדשה של ריאליזם בייצוג, וזו שימשה כהשראה לאומנים שהגיעו מיד אחריו והחלו את המהפכה השנייה באומנות האיטלקית. כך, לאחר שהומצאו הפרספקטיבה בטוסקנה והטונליזם בוונציה, התפתח הנטורליזם הלומברדי.
מילאנו – כר פורה לחדשנות
מילאנו היא גם העיר שבה אפשר למצוא את כנסיית סן סאטירו (San Satiro), בה יצר הצייר והאדריכל דונאטו בראמאנטה (Bramante) את אחת הגרסאות המוקדמות ביותר באירופה של הטרומפ-לויל (Tromp l’oeuil), וזוהי גם העיר בה ניצבת הסעודה האחרונה של דה וינצ'י. זוהי עיר שבה מבנים בעלי חזות ימי-ביניימית מסתירים בקרבם ציורים רנסנסיים ובארוקיים, עיר בעל רקע דתי, כמו כל איטליה, אך רחוקה מספיק מרומא – המרכז הפוליטי של הכנסייה – על מנת לבסס ולטפח גם קשרים עצמאיים עם שאר יבשת אירופה.
טכניקת טרומפ-לויל בכנסיית סן סאטירו, אשלייה אופטית המדמה 3 מיימדים
גם מסיבות אלה התפתח במילאנו הריאליזם בציור, שבה לידי ביטוי ברבות מהעבודות בפינקוקטה. שיאו של התהליך הזה מופיע בעבודתו של קרוואג'ו, כמובן, ותוך זמן קצר להפליא נפוצה הבשורה מכאן לכל רחבי איטליה. מכיוון שכבר בגיל צעיר ביותר הדרים קרוואג'ו לעבר רומא, והמשיך עוד דרומה לכיוון נאפולי, סיציליה, ומלטה, הגיעו עבודותיו של הצייר החשוב בחזרה צפונה רק בשלב מאוחר ביותר. רק בשנת 1937 הצליחו נציגי הפינקוטקה די בררה לרכוש את הציור ארוחת ערב באמאוס, ולהציג אותו לצד עבודותיהם של מעריציו וממשיכי דרכו של קרוואג'ו כמו קאראצ'ולו (Caracciolo), ריברה (Ribera), ואורציו ג'נטילסקי (Orazio Gentileschi).
כדאי לציין שבמרחק קצר מהפינקוטקה די בררה, בפינקוטקה אמברוזיאנה (הספרייה האמברוזיאנית), מוצגת יצירה נוספת של קרוואג'ו – "סלסלת הפירות" משנת 1599 לערך, הנחשבת לאחד מרגעי השיא, מבחינה טכנית, בעבודתו של הצייר.
מרתק לנצל את הביקור בפינקטוטקה די בררה על מנת להשוות את הטון הריאליסטי של קרוואג'ו עם עבודותיהם של אמנים חשובים שקדמו לו וביניהם מוראצונה סאבולדו (Morazzone Savoldo), פטרזאנו (Simone Peterzano), ורומאנינו (Romanino).
אמנים אלה היו הראשונים ששילבו ריאליזם גס, או פופולרי, בסגנון נורדי, רחוק עדיין מהמשימה האינטלקטואלית שלקח על עצמו הרנסנס, עם העושר והיופי המעודן שטופחו בחצרות האצולה ברחבי איטליה על ידי משפחות כמו מדיצ'י, אסטה, ספורצה, גונזגה, והאפיפיורים, כמובן.
לצידם של אותם ציירים לומברדיים ניצבות עבודותיהם החושניות והמרהיבות של הציירים הוונציאנים, וביניהן יצירות בלתי נשכחות כמו "מציאת גופתו של מרקו הקדוש", מאת טינטורטו, המציג את הרגע הניסי שבו נמצאה גופת הקדוש בתאטרליות מוחלטת, על רקע מנהרה אפלה שתקרתה עשויה קמרונות. ובאותו אולם, במרחק מטרים ספורים משם, יצירתו הבשלה של טיציאן, העוסקת בג'ירולאמו הקדוש, ולצידה יצירה נוספת של ורונזה.
בשל חילופי האומנות הכפויים עם הלובר במצוותו של נפוליאון, ציורים אלה, המייצגים את היצירה המקומית, ניצבים לצד עבודות של רובנס ורמברנדט, שהגיעו לפינקטוקה די בררה מאוספים הבסבורגיים.
מאז שנת 2002 משתתפת הפינקוטקה די בררה בתוכנית השחזור המתנהל בשקיפות מלאה: יצירת נודעות הזקוקות לטיפול או לעבודת שחזור מוצגות בפני הקהל, המגלה כך שמדובר לא רק בתמונה, אלא בחפץ חי, המתמודד עם אתגרי הזמן. אומני השחזור עובדים על התמונה באולם התצוגה עצמו, מול הקהל, ורק לוח זכוכית מפריד בינם ובין המבקרים.
המוזיאון עצמו הוא חלק מההיסטוריה המודרנית – הפינקוטקה די בררה נבנתה מחדש כמעט לגמרי בעקבות הפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (האוסף עצמו פונה מהמבנה, על מנת להציל אותו). זהו המוזיאון הראשון באיטליה שמינה מנהלת אישה לעמוד בראשה (פרננדה ויטגנס – Fernanda Wittgens), וגם היום הפינקוטקה די בררה לא קופאת על שמריה וממשיכה לחדש את האוסף שלה עם יצירות מודרניות, כמו לדוגמה "קטטה בגלריה", של אומברטו בוצ'וני (Umberto Boccioni).
מאז שנות ה-70 מנסה הפינקוטקה לקדם פרוייקט התרחבות משמעותי, שיאפשר לה להשתלט גם על המבנה הסמוך (פאלאצו צ'יטריו) ולהציג יצירות נוספות מהאוסף על מנת שתוכל, כפי שהכריזה ההנהלה מבלי למצמץ, להתחרות בזירה הבינלאומית ולאתגר גם מוזיאונים כמו מוזיאון המומה בניו יורק.
זוהי הפינקוטקה די בררה – מוזיאון מלא חיים ועשיר באופן מופלא, הממוקם בליבה של מילאנו. אין ספק כי אף ביקור במילאנו לא יוכל להיות שלם ללא עצירה, ולו קצרה, בחלל המיוחד הזה.
