טיציאן – הצייר הגאון שלכד את נשמתם של מושאי הציור שלו ומלכים ואפיפיורים אהבו לאהוב – שלט במשך כ-60 שנה בעולם האומנות הוונציאני. הוא קנה תהילת עולם כאחד מהציירים הגדולים באירופה והשפיע על דורות אחריו. ציוריו התאפיינו בעושר צבעים ובמראה כה חי עד שנדמה היה כי המצוירים יקומו עוד רגע מהבד. מהו סוד יצירתו?
טיציאנו וצ'ליו (Tiziano Vecellio, המוכר בעברית בשם טיציאן) נולד במחוז ונטו שבצפון איטליה, חי בוונציה בתקופת הרנסנס, ונחשב לאחד הציירים האהובים והמשפיעים על האומנות האירופאית. הוא פילס את הדרך להצלחתה של אומנות הבארוק של רמברנדט וולאסקס, היווה השראה לעושר הנשגב של צבעים בציורי הנוף של וויליאם טרנר ולאימפרסיוניזם של מאנה (Manet), והשפיע גם על אומנים מודרניים כמו בונרד (Bonnard), מאטיס (Matisse) ודה קונינג (De Kooning). אך מי היה האומן הוונציאני הידוע וכיצד הוא הצליח לכבוש את עולם האומנות?
ונציה – השער בין מזרח למערב
בתחילת המאה ה-16 הרפובליקה הימית של ונציה הייתה בשיא כוחה והשפעתה הפוליטית והכלכלית על אגן הים התיכון. העולם המודרני עדיין חיפש את דרכו, ובמציאות שבה העולם הנוצרי והעולם המוסלמי היו נתונים במאבק מתמיד, ונציה, עיר נמל משגשגת, הייתה השער העיקרי בין מזרח למערב, המקום שאליו התנקזו כל התרבויות, העמים והאינטרסים.
קליידוסקופ ההשפעות, המאכלים, והחומרים שפרחו בעיר הרחיב את דמיונם של המבקרים בה, ואיפשר להם לחלום על כל העולמות האפשריים. ברור מאליו שהאחרונים שיכלו להישאר אדישים מול עושר אינסופי שכזה של גירויים, היו האומנים.
באותם הימים עולם התרבות האיטלקי פרח ושגשג בזכות המשאבים הכלכליים הזמינים והתחרות האינסופית בין חצרות מלכות ודוכסיות יריבות. הזירה התרבותית הוגדרה במידה רבה באמצעות האומנות הוויזואלית (העולם עדיין חיכה למהפכה המוזיקלית הגדולה של חצרות המלכות). אך עיר אחת בלטה מעל כולן. יותר מכל שאר המקומות באיטליה הייתה זו ונציה – מרכז היבוא של חומרי גלם כמו צבעים נדירים, פיגמנטים יקרים ואבנים – שהפכה למעבדה של ניסויים אומנותיים וחדשנות מכל סוג שעולה על הדעת והדמיון.
ונציה – העיר שצפה על הלגונה, אוסף של בתים מרהיבים בסגנון ימי הביניים והרנסנס, פנינה המשלבת אדריכלות אירופאית ומזרחית, פסיפס של מבני שיש בכל צבע הניצבים על מדרכות אבן אלגנטיות וביניהם תעלות המחוברות במאות גשרים. ונציה – נס של יופי שנוצר על ידי האדם אך נותר במגע קבוע עם הטבע.
איך לוכדים את האור?
יופייה של העיר משך אליו אנשים מכל רחבי העולם במשך למעלה מאלף שנים, וציירים נותרו מולה בפה פעור – המים ומבני האבן של ונציה שיקפו והסיטו את אור השמש כך שהשתבר לאלפי רסיסים וצבע אותה בגוון מיוחד. אך במקום הזה, כל ניסיון לתעד או לשחזר את המציאות נתקל בקושי עצום: כיצד אפשר לתאר את האור הוונציאני הבל-יתואר? כיצד ללכוד את העיר על הבד?
בזכות המצאת צבעי השמן, שהגיעו לאיטליה בסוף המאה ה-15, ופיתוח אסטרטגיות אומנותיות חדשות, הצליחו הציירים הוונציאנים להתגבר על המכשול וליצור כמה מהציורים החשובים ויקרי הערך ביותר בעולם. טכניקת הציור בצבעי שמן, שהגיעה לעיר מצפון אירופה, אפשרה לאומנים להניח על גבי הבד שכבות שקופות של צבע, מועשר באינספור פיגמנטים שהגיעו מכל רחבי העולם. כך, הצליחו סוף כל סוף הציירים ללכוד, לכופף ולסנן את האור, ולחקות כל חומר – החל מבנייני האבן וכלה במתכות, בדים מפוארים, וגון עורם המדויק של בני האדם.
לאונרדו דה ויצ'י, שהמציא את הפרספקטיבה האווירית (טכניקה המאפשרת לצקת עומק בציורים באמצעות
ציור האובייקטים בחלקה האחורי של התמונה באופן מטושטש יותר, בגוונים הנוטים לתכלת), ירה את יריית הפתיחה. על מנת לתת נפח לאוויר בתמונותיו, גם הוא עשה שימוש בשכבות שקופות, פחות או יותר, של צבע. דה וינצ'י פילס את הדרך להצלחתם של ציירים כמו קרפצ'ו (Carpaccio) ובליני (Bellini), שהחלו לצייר בטכניקה המוכרת כיום כ"טונליזם". יצירות רבות של ציירים אלה ואחרים מוצגות כיום בכנסיות הוונציאניות החשובות ביותר, ובמוזיאון האקדמיה בעיר. אך זו הייתה רק ההתחלה.
בשנותיו האחרונות של בליני, שני ציירים צעירים תפסו את מקומם בזירה והתפרסמו בוונציה בזכות פרסקו שהוזמנו לצייר על גבי חזית ה"פונדקו דיי טדסקי" (Fondaco dei Tedeschi), המבנה הממוקם למרגלות גשר הריאלטו, על התעלה הראשית של העיר (כיום ניתן לראות רק שרידים קלושים של היצירה).
שני הצעירים האלה היו ג'ורג'ונה דה קסטלפרנקו (Giorgione da Castelfranco), וטיציאנו וצ'ליו (Tiziano Vecellio) כלומר טיציאן. הראשון, שמת בגיל צעיר, כונה ג'ורג'ונה (כלומר ג'ורג'ו הגדול) בשל מבנה גופו, ונודע בזכות הריאליזם שבעבודתו והאופן שבו שילב נופים מעוררי אי שקט, בעלי אווירה מסתורית. השני, טיציאן, הצעיר והמוכשר מבין השניים, היה מבריק כשם שהיה שאפתן ותחרותי. הוא ירש מבליני אלמנטים סגנוניים ואת הטכניקה, נאבק ללא הרף על מקומו בעולם האומנות, והצליח להביא את הטונליזם לפסגות של הצלחה מסחררת. תחת ידיו, הפך הטונליזם הוונציאני לאלמנט מעצב עבור האומנות האיטלקית והאירופאית במאות השנים הבאות.
מי היה טיציאן?
טיציאן וצ'ליו נולד בתאריך לא ודאי, לקראת סוף המאה ה-15, בעיירה פיייבה די קאדורה (Pieve di Cadore) שהשתייכה לרפובליקת ונציה – עיירה קטנה בהרים, המוקפת ביערות גדולים שהתפרשו עד להרי
הדולומיטים. העץ באותם הימים היה משאב חשוב, ושימש לבניית הספינות של הצי הוונציאני הגדול. משפחתו של טיציאן, וגם הוא עצמו, עסקה בהצלחה גדולה במסחר בעצים, מה שאיפשר להם לחיות חיים נוחים. במקביל, קבעו השלטונות הוונציאנים חוקים שהסדירו את כריתת העצים על מנת שלא להרוס את היערות (זוהי למעשה הדוגמה הראשונה באירופה למדיניות ממשלתית המגנה על משאבי הטבע; ממלכת ספרד לא הייתה זהירה באופן דומה, ובעקבות גילוי אמריקה קצב בניית הספינות הספרדיות גדל באופן משמעותי, מאות אלפי עצים נכרתו במהירות, והדבר הוביל לתהליכי מדבור במדינה).
היערות הבתוליים, הנחלים, השמיים הצלולים והנופים ההרריים נחרתו עמוק בנשמתו של טיציאן הצעיר, ונותרו מקור השראה אינסופי עבור הציורים שלו.
לאחר מותו בטרם עת של ג'ורג'ונה, ושל בליני הקשיש, זכתה הקריירה של טיציאן לתאוצה בלתי צפויה.
בשנת 1518 נחנכה עבודתו הגדולה הראשונה – "עלייתה של הבתולה השמיימה", הידועה גם בשם "אסונטה דיי פרארי" (Assunta dei Frari), המוצגת במרכז המזבח של בזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי (Santa Maria Gloriosa dei Frari), אחת הכנסיות הגדולות והמרשימות בוונציה.
ההלם והאכזבה הראשוניים שעורר בקרב תושבי הרובע הציור העצום והאינטנסיבי של מריה הבתולה העולה לשמיים התחלפו במהרה בהתפעלות וגאווה גדולה. בחלקו התחתון של הציור מופיע המון של בני תמותה, המצוירים באלגנטיות שאפיינה את עבודתו של רפאל ואילו הקהל המעריץ את מריה, העטופה בבגד אדום, מצויר בהנגדה בולטת לצבעי גן העדן המוזהב.
האינטנסיביות של הצבעים ועושר התנועה הפכו את הציור הזה לדוגמה בכל רחבי אירופה, בין היתר בזכות עדויותיהם של ציירים זרים שעברו בונציה, ראו את היצירה, וסיפרו עליה בהתפעלות בכל רחבי היבשת. היצירה הועתקה והודפסה פעמים רבות (בשחור לבן).
לאחר מותו של בליני, טיציאן מונה לצייר הרשמי של רפובליקת ונציה והוזמן לעטר את האולמות העצומים של ארמון הדוג'ה (שליט ונציה) עם ציורים היסטוריים שעסקו בקרבות הגדולים של הצי הוונציאני. למרבה הצער ציורים אלה אבדו בעקבות שריפה מחרידה שהשמידה חלקים שלמים מהארמון באמצע המאה ה-16.
תאוות הכוח מולידה אומנות מרהיבה
המצב הפוליטי בוונציה תרם גם הוא לשגשוגו של טיציאן. באותם ימים נשלטה ונציה על ידי מועצת אוליגרכים שנקראה "התשעה", ופעלה תחת הדוג'ה. המשפחות העשירות של ונציה נלחמו ביניהן על כוח ושררה, והמסדרים הדתיים חיו בקונפליקט פוליטי קבוע.
זו הייתה מלחמה שהתנהלה גם דרך דימויים ותמונות: המשפחות העשירות ביותר והמסדרים המבוססים ביותר התחרו ביניהם כדי לראות מי יקשט באופן המרהיב ביותר את הכנסיות, הקפלות והווילות שלו, ומי יצליח להשיג את היצירות המופלאות ביותר. כך, הפכו האומנים המבוקשים למבוקשים אף יותר, ויצירותיהם הפכו לסמל סטטוס שדוכסים, מלכים, ואפיפיורים רצו להשיג בכל מחיר.
מעמדו החברתי והפוליטי של טיציאן היה חזק ביותר, ובעזרת תמיכתו של ידיד וותיק – הסופר, הסטיריקן ומעורר השערוריות המקצועי פייטרו ארטינו (Pietro Aretino) – הצליח טיציאן לזכות בכל התחרויות והמכרזים כמעט בוונציה, מה שעורר את קנאתם וחמתם של ציירים אחרים, ובעיקר את כעסו של אחד מהציירים המוכשרים וחמי המזג של אותה התקופה – טינטורטו.
פורטרטים שקמו לחיים
הז'אנר הפופולרי והמבוקש באותם הימים היה הפורטרט, וכאן התגלתה הטכניקה של טיציאן במלוא כוחה: המגוון הכרומטי העשיר והשימוש בצבעים שקופים למחצה אפשרו לו לצייר פורטרטים שדומים באמת למושא הציור, ואף נדמים כמו בשר חי ממש, עור שמתחתיו פועם הדם. בעבודתו שילב טיציאן את העדינות שירש מלאונרדו דה וינצ'י, ואת עושר הצבעים המופיעים בטבע שהקיף אותו מאז ומתמיד, והשפיע על עבודתו.
טיציאן, בין היתר גם בהשראת חברו ג'ורג'ונה, נהג לשלב בעבודתו אלמנטים נרחבים של נוף– לא רק את נופי היערות של ילדותו אלא גם את הים, חלק בלתי נפרד מזהותה של ונציה. בעבודותיו משמש הים לעיתים קרובות כרקע מרהיב למונומנטים הגדולים של העיר ולארמונות הוונציאנים, כפי שאפשר לראות לדוגמה בציור "יאקופופזארו מוצג בפני סן פייטרו" (Jacopo Pesaro being presented by Pope Alexander VI to Saint Peter, הציור נמצא כיום במוזיאון המלכותי לאומנות באנטוורפן).
טיציאן התמחה בפורטרטים המציגים משפחות ברגעים של דבקות דתית, או בעיצומו של טקס, כפי שאפשר לראות לדוגמה בציור הידוע "מדונת פזארו" (Pala Pesaro או Madonna di Ca’ Pesaro) המוצג בבזיליקה דיי פרארי (Frari) או בפורטרט של
המוצג כיום בנשיונל גלרי בלונדון. הוא נהג "לשתול" לא רק פורטרטים קבוצתיים אלא גם סצינות תנ"כיות ומיתולוגיות בנופיה של ונציה וסביבתה. פניהן של הדמויות המצוירות היו כמובן דומות לפניהם של הפטרונים העשירים שהזמינו את היצירה (כמקובל), והדמויות הולבשו בבגדי האצולה של התקופה. אך טיציאן לקח את הדברים צעד אחד קדימה, ובציוריו מופיעות לא פעם דמויות מחיי החברה של ונציה באותם הימים, כמו לדוגמה חברו פייטרו ארטינו (Pietro Aretino) המופיע בציור "הנה האיש" (בלטינית - אקה הומו –Ecce Homo) המוצג היום במוזיאון לתולדות האומנות בווינה, בתור פונטיוס פילאטוס.
עושר הצבעים בציוריו של טיציאן לא חמק מעיניהם של בנקאים, קרדינלים ואנשי אצולה, ולמרות התחרות הקבועה עם גאונים כמו מיכלאנג'לו, הצליח טיציאן למשוך את תשומת ליבם של האפיפיור פאולוס השלישי וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי. קרל החמישי העריץ את עבודותיו של טיציאן, ואנקדוטה שסיפרו ביוגרפים בני זמנו של הצייר מתארת כיצד יום אחד הפיל טיציאן מכחול בזמן עבודתו, והקיסר קרל החמישי קם ממקומו והרים בענווה את המכחול מהרצפה.
האפיפיור פאולוס השלישי, לעומת זאת, צויר ביחד עם שני נכדיו, אוטביו פארנזה דוכס פארמה, והקרדינל אלסנדרו פארנזה, בציור שהוא לא רק דיוקן משפחתי אלא קומפוזיציה מורכבת וטעונה של שלוש דמויות פוליטיות הניצבות זו מול זו, במלוא מובן המילה. הציור מוצג בגלריה קאפודימונטה (Capodimonte) בנאפולי, לצד ציורים אינטימיים נוספים של האפיפיור.
העובדה שטיציאן עבד הן עבור האפיפיור והן עבור הקיסר היא עדות לפיקחותו הרבה וליכולותיו
הדיפלומטיות. נדרש מעשה להטוטנות פוליטי של ממש כדי לגרום לאפיפיור להסכים לכך שטיציאן יעדר תקופה ממושכת על מנת ללכת לצייר את אויבו המר ביותר של האפיפיור – הקיסר.
טיציאן נודע בין היתר גם בזכות הקומפוזיציות החדשניות שלו, והאינטרפרטציה החדשה שהעניק לנושאים מקובלים. כפי הנראה, הוא היה הראשון שצייר פורטרט של מלך רוכב על גבי סוס (לרוב מלכים רוכבים על סוסים הופיעו בפסלים, לא בציורים). הציור מוצג כיום במוזיאון הפראדו במדריד. כך פילס טיציאן דרך חדשה, והקדים את האופנה שנפוצה בהמשך בבארוק האירופאי.
העובדה שטיציאן הוזמן לחצרות מלכות מרוחקות פתחה פתח לציירים אחרים – בזמן שטיציאן נעדר
מוונציה, נפתח לראשונה מזה עשרות שנים פתח לציירים צעירים שעד לאותו רגע לא הצליחו לזכות בשום מכרז או תפקיד ציבורי. כך פרצו לזירה ציירים כמו טינטורטו (Tintoretto) ובהמשך ורונזה (Veronese), שפיתחו את הסגנון הוונציאני לכיוונים חדשים שהגיעו לשיאם המרהיב במקומות כמו הסקואלה גרנדה די סן רוקו (Scuola Grande di San Rocco) וכנסיית סן סבסטיאנו (San Sebastiano) בעיר.
הסצנות הכפריות והמיתולוגיות שצייר טיציאן נדמות היום כחסרות גיל ונצחיות, ובמיוחד היצירות בכיכובן של ונוס אלת האהבה, המצוירת עירומה בתנוחות שונות, עורה כה עשיר ומלא חיים עד שהוא נראה חי ואמיתי. "ונוס מאורבינו" (הציור מוצג באופיצי שבפירנצה), לדוגמה, הדוגמה האלגנטית ביותר בהיסטוריה לציור בעירום, מופיעה בעודה שוכבת שלווה אך קשובה ומביטה בצופה מכורסת היום שלה. זו יצירה שהשפיעה על אינספור אומנים, ובניהם מאנה (Manet) והולידה אינספור עבודות בכיכובם של ונוס ומרס, אל המלחמה, או ונוס ואדוניס שיוצא למסע ציד, או ונוס לצד מוזיקאים הפורטים על מדריגלים (כלי נגינה עתיק).
כמה מעבודותיו העדינות והאהובות ביותר של טיציאן הן הציורים שהזמין ממנו אלפונסו ד'אסטה, עבור חדר העבודה שלו (המכונה "חדר האלבסטר") בארמונו שבפרארה. ד'אסטה, שהעריץ את טיציאן, ניסה נואשות להשיג ציור נוסף של הצייר – ציור בשם סן סבסטיאנו, שיועד במקור לכנסיית סן נזריו אה צ'לסו (San Nazario a Celso) בעיר ברשה (Brescia). אבל טיציאן לא ויתר, שלח את הציור לכנסיה כפי שנקבע, ושם הוא מוצג עד היום.
ראשית השלים האמן עבור ד'אסטה את הציור "חגיגת האלים" (Il Festino degli Dei) שהחל בליני, ולאחר מכן צייר את הציור הידוע "בכחוס ואריאדנה" (המוצג כיום בנשיונל גאלרי בלונדון), את "בכחנל האדריאנים" ואת "פולחן ונוס" (המוצגים כיום בפראדו במדריד). "בכחוס ואריאדנה" נחשב כיום לאחד מציוריו הדגולים של טיציאן, בזכות העושר המופלא של הצבעים והחושניות של הטבע והדמויות. לאחר שדוכסות פרארה קרסה והעיר עברה לשליטת האפיפיור, גנב הקרדינל חובב האומנות פייטרו אלדוברנדיני (Pietro Aldobrandini) את "בכחנל האדריאנים" (The Bacchanal of the Andrians) ביחד עם ציורים נוספים אחרים. משם התגלגל הציור לספרד.
בערוב ימיו, בין השנים 1553-1562 צייר טיציאן סדרה נוספת בת שישה ציורים הידועה בשם "הפיוטים" (Poesie) ומבוססת על היצירה הידועה "מטמופרפוזות" מאת המשורר הרומי אובידיוס. ששת היצירות – דנאה, ונוס ואדוניס, דינה ואקטיון, דיאנה וקליסטו, פרסאוס ואנדרומדה וחטיפת אירופה – נחשבות לכמה מהיפות ביותר שיצר. היצירות נשלחו לספרד, והתקבלו בהערצה על ידי יורשו של קרל החמישי, פיליפו השני מלך ספרד. עם זאת, ההערצה לא התרגמה לתמורה כלכלית, ופיליפו השני התקשה לשלוח ולו תשלום פעוט עבורן, לאור העובדה שממלכת ספרד פשטה את הרגל באותם הימים. היצירות נותרו בספרד, לצד עבודות נוספות של טיציאן, וכך נוצר במוזיאון הפראדו הספרדי האוסף החשוב ביותר בעולם של אומנות ונציאנית.
טיציאן נודע כמובן גם בזכות ציוריו שעסקו בתמות קתוליות דתיות: ציור ידוע המתאר את מות הקדושים של סן לורנצו מעטר את כנסיית הישועים (Chiesa dei Gesuiti) ובו מוטלת דמותו של לורנצו המעונה על גריל הברזל, ומהווה את מקור האור היחיד בסצנה לילית ואפלה. יצירה זו, המקדימה את הסגנון הלילי של קאראווג'ו ואחרים בכל רחבי אירופה, כל כך הרשימה את פיליפו השני מלך ספרד עד שהוא הזמין מטיציאן גרסה נוספת של הציור, המוצגת כיום באל אסקוריאל (El Escorial) בספרד.
בזמן שאיטליה כולה התרכזה בניסיון לחקות את מיכלאנג'לו ורפאל , טיציאן פנה לבדו לדרך חדשה ופיתח טכניקה וטעם חדשים, שעם הזמן התגלו כאחד ממבשרי הבארוק. היד החופשית והיכולות הטכניות הגבוהות, עושר הצבעים והחיבור העמוק עם הטבע הפכו את טיציאן למקור השראה עבור הציירים שבאו בעקבותיו, אך רק גאונים מעטים, כמו ולאסקס ורמברנדט, הצליחו לנצל באופן מלא את השיעור שלימד אותם המאסטרו הגדול.
מסע בעקבות ציוריו של טיציאן באיטליה:
מעריציו של טיציאן יוכלו לצאת למסע בעקבות ציוריו במספר ערים באיטליה. רוב העבודות נמצאות בוונציה, העיר שבה עבד במשך עשרות שנים והכוכבת הבלתי מעורערת של עבודתו, ומספר עבודות נוספות נמצאות בפירנצה (בעיקר במוזיאון האופיצי). עבודות ספורות נמצאות גם ברומא (במוזיאון וילה בורגזה הנפלא) ובנאפולי (בגלריית קאפודימונטה).
בונציה, כדאי להתמקד בכנסייה הישועית (Chiesa dei Gesuiti) היפהפייה, על מנת לראות את "מות הקדושים של סן לורנצו" (Martirio di san Lorenzo); בבזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי (Santa Maria Gloriosa dei Frari), אחת הבזיליקות החשובות ביותר בוונציה, אפשר לראות את "מדונת פזארו" (הציור מוכר באיטלקית גם כ-Pala Pesaro) ואת "מריה עולה לשמיים" (Assunta).
בבזיליקת סנטה מריה דלה סלוטה (Basilica di Santa Maria della Salute) מוצגות היצירות "קין והבל" (Caino e Abele), "רדתה של רוח הקודש (Pentecoste), ו"עקידת יצחק" (Sacrificio di Isacco).
בגלריית האקדמיה (Gallerie dell’Accademia) ניתן לראות את "הצגתה של מריה בבית המקדש" (Presentazione di Maria al Tempio), "פייטה" (Pietà) ו"יוחנן המטביל" (San Giovanni Battista). יצירות נוספות מוצגות בארמון הדוג'ה, בכנסיית סן סבסטיאנו (San Sebastiano) ובמספר כנסיות נוספות ברחבי העיר.
המבקרים בפירנצה לא ירצו להחמיץ את היצירה המופלאה ונוס מאורבינו (Venere di Urbino), המוצגת במוזיאון האופיצי בפירנצה. באותו המוזיאון אפשר לראות גם את הציור המקסים "פלורה" (Flora) ואת הדיוקנאות של פרנצ'סקו מריה דלה רוברה (Francesco Maria della Rovere) ואישתו אלאונורה גונזגה דלה רוברה (Eleonora Gonzaga della Rovere). בגלריה פלטינה (Galleria Palatina) שבארמון פיטי (Palazzo Pitti) אפשר לראות את "הקונצרט" (Il Concerto).
ולבסוף, ציור אחד של טיציאן נמצא בישראל: סצנת הורדת ישו מהצלב בידי יוסף הרמתי, מוצג בכנסייה הפרנציסקנית בעיר רמלה.
Commentaires