הרצאת וידאו מאת יונתן הירשפלד על אחד מציירי הרנסנס המוכרים ביותר והמזוהים ביותר עם התקופה, רַפָאֵלוֹ סַאנְצְיוֹ דָה אוּרְבִּינוֹ או בקצרה רפאל
כדי להדגים את מקומו של רפאל בתולדות האמנות המערבית אני מציע תרגיל בדמיון מודרך. נדמיין שלקחנו שקפים וטוש שחור. הצמדנו שקף לכל יצירת מופת ממחצית המאה השש עשרה עד מחצית המאה ה 19 ועברנו על קווי המתאר של הדמויות בטוש עדין. עכשיו נניח את כל השקפים זה על גבו של זה. כל קו שאין מתחתיו קו אחר-נמחק. עד שנגיע לשווים המשותפים לכל יצירת המופת. נניח שקף נוסף ונחזור על הקווים שנוצרו לנו מהתרגיל הזה. יש לנו מדונה של רפאל.
לא רק משום שרפאל היה הגולדן סטנדרט של הציור במאות שאחריו אלא גם-ואולי ביתר שאת משום שהיה סיכום של כל הידע הציורי שלפניו. רפאל הוא הדם ביתוש הכלוא בענבר שממנו ניתן לשחזר את פארק היורה של התרבות החזותית שלנו.
בעשורים האחרונים נדחק רפאל מעט לשוליים. אין בו העומקים הפסיכולוגיים של רמברנדט האפלה של קאראווג'יו המורכבות של מיכלאנג'לו והרב-רובדיות של טיציאן. הוא צלול, בהיר, הרמוני, סימטרי, שטוף אור, נעים, כמעט מתקתק. זוג המלאכים השמנמנים לרגליה של המדונה הסיסטינית מתאימים יותר לעטיפת מחברות של ילדות בית ספר מאשר לצופה האמנות אנין הטעם של ימינו.
אבל ברפאל יש תחכום, יש מלנכוליה, ויש אינטליגנציה ויזואלית עמוקה, (בהרצאה שאתן בזום ביום שני אנסה להעמיק בכך) ויותר מכל, תשוקה עזה. רפאל מחבר אותנו לאחד הנרטיבים הבסיסיים ביותר של הציוויליזציה שלנו: תשוקה ארוטית ככוח היצירה אמנותית.
במותו, ביום הולדתו ה 37, בשישי באפריל 1520 בדיוק לפני 500 שנה, מת משהו עמוק מאד, ואפשר לומר בוודאות שההיסטוריה של הציור המערבי היתה נראת אחרת לגמרי לו היינו זוכים מרפאל, כמו ממיכלאנג'לו וטיציאן - לעבודות זקנה.
