הפעם נצא למסע מפתיע בין הארמונות המפוארים שבהם התגוררה משפחת המלוכה האיטלקית. נבקר בארמון קזרטה העצום והמפורסם, נתרשם מעבודת השחזור הבלתי רגילה שנעשתה בארמון ונריה ראלה, נסייר בין יצירות אומנות יקרות ערך בפאלאצו פיטי, ונכיר את ההיסטוריה המסובכת ומלאת התהפוכות של ארמון הקווירינאלה.
ב-2 ביוני 1946 נקראו האיטלקים (ולראשונה גם הנשים!) לקלפיות. לא היו אלה בחירות רגילות, אלא משאל עם, שבו התבקשו האיטלקים לבחור את צורת הממשל המועדפת עליהם: האם להישאר תחת שלטון המלך (מונרכיה), או לעבור למשטר רפובליקני, הכולל פרלמנט וחוקה. 53% מהמצביעים בחרו לעבור למשטר רפובליקני, ובכך הביסו בפועל את משפחת המלוכה משושלת סבויה (Savoia) ששלטה במדינה מאז 1849, תחת הנהגתו של המלך ויטוריו אמנואלה השני.
לאורך ההיסטוריה נודעה איטליה כתיבת אוצרות של ממלכות וארמונות, והידועה מבין משפחות האצולה היא שושלת סבויה. היכן התגוררה משפחת המלוכה, ומהם הארמונות שהיא בחרה כסמל לכוחה? במאמר זה נצא לסיור בין טורינו, קזרטה, רומא ופירנצה, בעקבות הסיפורים והארמונות המוזהבים של משפחת המלוכה האיטלקית.
טורינו וארמון הוונריה ראלה (Venaria Reale)
ארמון ונריה ראלה (Venaria Reale), המכונה גם רג'ה ד'איטליה (Reggia d’Italia), כלומר הארמון המלכותי האיטלקי, הוגדר כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו כבר בשנת 1997, אך באותם הימים אי אפשר היה עדיין ליהנות מיופיו של האתר. למעשה, כגודל הפאר, כך היה גודל ההרס – לאורך המאות ה-18 וה-19 סבל הארמון מהזנחה נוראית ומנזקים משמעותיים שאיימו להחריב אותו לגמרי. רק בשנת 2007 נפתחה הוונריה ראלה לקהל, לאחר שהושלם בה בהצלחה תהליך השיפוץ הנרחב והמורכב ביותר של מונומנט היסטורי כלשהו באירופה.
המבנה המרשים נחשב לאחת הדוגמאות הטובות בעולם לאדריכלות בארוקית: מקדש דיאנה (איל טמפיו די דיאנה – Il Tempio di Diana), הגלריה הגדולה, קפלת סנט'אומברטו (la cappella di Sant’Umberto) המוקדשת לסן אומברטו, הקדוש המגן של הציידים, האורוות (לה סקודריה יובאיריאנה – le scuderie juvarriane) ומזרקת הצבי (לה פונטנה דל צ'רבו – la fontana del cervo) מייצגים כולם פיסת היסטוריה משמעותית, ומדגימים את העושר והעוצמה של בית סבויה.
הקשר ההדוק בין טורינו לבית סבויה הוא מוכר וידוע. העיר נודעה כמרכז הכוח של המשפחה, שהפכה אותה לעיר הבירה הראשונה של הדוכסות שלהם בשנת 1572. ארמון הוונריה ראלה הוא אחד הידועים שבמעונות המלכותיים של בית סבויה (סדרה של מבנים מלכותיים ומונומנטליים שנבנו על ידי אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, ויורשיו).
בשנת 1650 החליט הדוכס קרלו אמנואלה השני לבית סבויה להוסיף יהלום לכתר שלו, ולבנות ארמון חדש שיתווסף לרשימת המשכנים המלכותיים. מטרת הארמון החדש, שהוקם במרחק קילומטרים ספורים מטורינו, הייתה לשמש כמעון ציד, ומלאכת התכנון הופקדה בידיו של ארכיטקט החצר אמדאו די קסטלאמונטה (Amedeo di Castellamonte).
הפרויקט הגרנדיוזי הוא דוגמה חשובה לאדריכלות המונומנטלית האירופאית במאה ה-17, ומציג באופן אלגורי את המאבק בין האדם לכוחות הטבע. לצד הארמון עצמו נשתלו גנים בסגנון איטלקי המעוטרים בפסלים, והוא הוקף ביערות. אבל בשנת 1699 הורה ויטוריו אמדאו השני לתכנן מחדש את המבנה, והפעם המלאכה הופקדה בידיו של האדריכל מיכלאנג'לו גארובה (Michelangelo Garove). השינוי המשמעותי ביותר כלל תכנון מחדש של הגנים בסגנון צרפתי, בהשראת חצר המלכות הידועה ביותר באירופה: ארמון ורסאי.
שם לא תמו השינויים. בשנת 1716 פנה הדוכס, שהפך בינתיים למלך, לאדריכל פיליפו יובארה (Filippo Juvarra) בבקשה שירחיב את המבנה ויוסיף לו את הגלריה המפורסמת, הקפלה והאורוות. האדריכל התבקש גם להרוס את מקדש דיאנה, שחסם את קו הראייה, על מנת שהשליטים יוכלו להביט קדימה אל האופק ללא הפרעות. לבסוף, בשנת 1739 החליט קרלו אמנואלה השלישי לחבר את כל חלקי המבנה בעזרת סדרה של גלריות וחדרים מקשרים, שתוכננו בידי בנדטו אלפיירי (Benedetto Alfieri).
הרג'יה ונריה המשיכה לתפקד כמעון מלכותי לאורך תקופת שלטונם של ויטוריו אמדאו השלישי וקרלו אמנואלה הרביעי. על מנת לבקר במקום, יש להזמין כרטיסים מראש באתר הרשמי.
כאמור, הוונריה איננה המשכן היחיד של משפחת סבויה במחוז פיימונטה, ולאורך שנות שלטונם הם בנו מספר ארמונות ומבנים כסמל לכוחם. למעשה, ישנו מסלול פופולרי בפיימונטה המכונה "קורונה דלה דליציה" (Corona delle delizie), כלומר כתר התענוגות, המחבר בין כמה מהארמונות הבולטים וביניהם פאלאצו קרינייאנו (Palazzo Carignano), קסטלו דל ולנטינו (Castello del Valentino) ווילה דלה רג'ינה (Villa della Regina).
הוונריה ראלה
השוקולד המלכותי
אם תרצו להרגיש לרגע כמו המלכים לבית סבויה, כדאי לכם לבקר בחנות מיוחדת בטורינו, ברחוב קורסו
מונקליירי (Corso Moncalieri). במקום זה נמצא מפעל שוקולד שנוסד בשנת 1919 הודות לתוכניות האמביציוזיות של משפחת פייראנו (Peyrano). בשנת 1938 השיגה המשפחה תואר נחשק שהוענק להם על ידי המלך ויטוריו אמנואלה השלישי: הם הוכתרו כספקים הרשמיים של שוקולד לבית סבויה. כך, הפך שוקולד פייראנו, שנולד בחנות קטנה בלב טורינו, לשוקולד המלך (איל צ'וקולאטו דל רה – il cioccolato del Re), וזהו שמו עד היום.
שוקולד פייראנו, בקורסו מונקאליירי שבטורינו
ארמון קזרטה (La Reggia di Caserta):
משושלת בורבון (Borbone) ועד לשושלת סבויה (Savoia)
בשנת 1750 החליט קרלוס השלישי, מלך נאפולי, לבנות ארמון שישמש כסמל ומוקד לממלכה
החדשה והאוטונומית שבראשה עמד. לאחר התלבטות הוחלט להקים את המשכן במקום שבו עמדה אחוזה מהמאה ה-16 בשם פאלאצו דלי אקוויווה (Palazzo degli Acquaviva).
הפרויקט רחב ההיקף (1200 חדרים!) הופקד בידיו של האדריכל לואיג'י ואנוויטלי (Luigi Vanvitelli). תהליך הבנייה החל ב-20 בינואר 1752, ונמשך עד שנת 1759, השנה שבה עזב קרלוס את ממלכת נאפולי, ונסע למדריד על מנת למלוך על ספרד.
לאחר עזיבתו סבלו עבודות הבנייה מהאטה משמעותית, עד כדי כך שכאשר נפטר האדריכל בשנת 1773, עדיין היה הארמון רחוק מלהיות גמור. קרלו ואנוויטלי (Carlo Vanvitelli), בנו של לואיג'י, ובהמשך גם אדריכלים נוספים שלמדו תחתיו, היו אלה שהשלימו את הפרויקט המונומנטלי.
הפארק המלכותי הוא חלק מהותי מארמון קזרטה, ועיצובו הושפע מהגנים של ארמון ורסאי, כמובן. העבודות להקמת הגן החלו עם שתילת הצמחים הראשונים, בשנת 1753, במקביל לבניית האקוודוקט קרולינו (Acquedotto Carolino) – אמת המים באורך 38 קילומטר שהובילה מים לארמון המלכותי והשקתה את הגנים. הגנים שניתן לראות היום אינם אלא חלק אחד בלבד מהפרויקט העצום של ואנוויטלי, שלא זכה לסיים את העבודה.
הספרייה הפלטינית (לה ביבליוטקה פאלאטינה – La Biblioteca Palatina)
הספרייה הפלטינית (כלומר הספרייה המלכותית) נבנתה לבקשתה של מריה קרולינה לבית הבסבורג-לוריין, אחותה של מרי אנטואנט ואשתו של פרדיננד הרביעי לבית בורבון (הידוע יותר בשם פרננדו מלך שתי הסיציליות). הספרייה נבנתה תוך פחות משלוש שנים, בסוף המאה ה-17. שלושת אולמות הספרייה מעוטרים בפרסקאות חשובים, ובחפצים מגוונים כגון ברומטרים, טלסקופ העשוי פליז, וגלובוסים. אך ליבה של הספרייה הוא אוסף הספרים המפואר: למעלה מ-14,000 ספרים, וביניהם כמה כרכים של הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה האירופאית. אחד הספרים המשמעותיים ביותר באוסף הוא פרויקט תכנון המשכן בקזרטה שהציג האדריכל לואיג'י ואנוויטלי (Vanvitelli) בפני המלך. מרתק לקרוא את תוכניתו של האדריכל, המסביר כיצד צפוי הארמון המלכותי בקזרטה לשקף את ממלכתו של השליט, ואת התפקיד החשוב שמלכי בורבון עמדו למלא באירופה.
הארכיון ההיסטורי (ארקיביו סטוריקו – Archivio Storico) של הארמון בקזרטה נבנה לבקשתו של המלך פרננדו הרביעי ומכיל כעשרת אלפים מעטפות וכרכים, ובהם מסמכים המתעדים את התקופה שבין המאה ה-15 למחצית הראשונה של המאה ה-20. האוסף מספק מידע חשוב לחוקרים על העבודות, כוח האדם (גברים, נשים, ועבדים) והעלויות שהיו כרוכות בתהליך בניית הארמון בקזרטה.
מאז 1860 שימש הארמון לעיתים את בני משפחת סבויה, עד שוויטוריו אמנואלה השלישי העניק את המבנה לממשלת איטליה. בשנת 1945 התרחש בו אירוע היסטורי נוסף, כאשר גרמניה הנאצית חתמה בארמון על הסכם כניעה מול איטליה. יופיו של הארמון וגודלו העצום עוררו את עניינם של במאים ואנשי קולנוע, ומספר סרטים צולמו במתחם (וביניהם סצנות מתוך משימה בלתי אפשרית 3, וסצנות משני סרטים מסדרת מלחמת הכוכבים).
למידע נוסף על שעות הפתיחה ודרכי ההגעה: www.reggiadicaserta.beniculturali.it
ארמון הקווירינאלה (Il Palazzo del Quirinale) – ממעונו של האפיפיור, לביתו של המלך, למשכנו הרשמי של נשיא איטליה
הארמון המוכר לכולם כסמל הרפובליקה האיטלקית שימש במשך מאות שנים כמעונם של האפיפיורים, ובמשך כ-70 שנה כאחד מבתיהם של מלכי איטליה. ובמילים אחרות – מאז ומתמיד עמד הקווירינאלה בלב מוקד הכוח ברומא.
במאה ה-16 שימש הקווירינאלה כמקום מפלט עבור אצילים ושאר אנשי רמי מעלה שרצו להתרחק מהחום שבעיר. באותם הימים, היה הקווירינאלה מבנה קטן יחסית, המוקף ביקב נרחב. היה זה הקרדינל העשיר איפוליטו ד'אסטה (Ippolito d'Este), בנה של לוקרציה בורג'ה (Lucrezia Borgia), שהתאהב במקום והפך אותו לגן מפואר.
האפיפיור הראשון שהחליט להפוך (על חשבונו) את המבנה הצנוע למשכן רשמי היה גרגוריוס השלושה-עשר. מחליפו, האפיפיור ססטוס השישי, רכש את הווילה ואת הגן והפך אותם למעון קיץ של החצר האפיפיורית.
במשך 300 שנה שימש הקווירינאלה כמעונם של האפיפיורים, שחיבבו את המקום במיוחד, ושהו בו פרקי זמן ממושכים. בזכות עובדה זו, הפך המעון הקיצי למרכז כוח חשוב של הכנסייה.
הכול השתנה במאה ה-19, כאשר מעמדה של מדינת האפיפיור התערער, והאפיפיורים גורשו מהקווירינאלה שלוש פעמים. מועצת השרים של ממלכת איטליה קבעה שהקווירינאלה צריך להיות רכוש ממשלתי, ולשמש כמקום מושבו של המלך. הרעיון לא מצא חן במיוחד בעיני המלך עצמו, ויטוריו אמנואלה השני, שלא שש לגור בביתם של אנשי כמורה, אך הפור נפל והוסכם שבני משפחת סבויה יתפסו את אותם מקומות המגורים ששימשו את האפיפיורים.
ב-8 בנובמבר 1870 הונף על מגדל הארמון דגל איטליה ועליו סמל משפחת סבויה. לאחר מספר חודשים שבהם התנהלו שיפוצים במקום, עברה משפחת המלוכה לארמון, אבל רק לאחר שבנו של ויטוריו אמנואלה – אומברטו – עלה לכס השלטון, הפך הקווירינאלה באופן רשמי למעון מלכותי.
ההתחלה הייתה חורקת מעט, אבל תוך זמן קצר דאגה המלכה מרגריטה (Margherita) להפוך את הארמון לכתובת הנחשבת ביותר בעיר, ובמהרה התמלאו האולמות באצילים וסופרים ואנשי תרבות, וביניהם גם המשורר המפורסם והאקסצנטרי גבריאלה ד'אנונציו.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך הקווירינאלה ממעון מלכותי מפואר לבית חולים צבאי. לאחר שעלה מוסוליני לשלטון, איבד הקווירינאלה את תפקידו כמרכז פוליטי. לאחר שהעם האיטלקי הצביע ביוני 1946 נגד משטר מלוכני ובעד הרפובליקה, נטש המלך אומברטו השני את הקווירינאלה ועזב את המדינה.
רק לאחר שלואיג'י איינאודי (Luigi Einaudi), נשיא איטליה הראשון, ואשתו אידה (Ida), עברו לקווירינאלה, הוא הפך שוב לסמל, והפעם – לסמל הרפובליקה האיטלקית. אינאודי הפך את הקווירינאלה לא רק לבית הנשיא הרשמי, אלא גם למעונו הפרטי.
ארוחת צהריים עם שושלת סבויה...
בקווירינאלה התקיימו שני סוגים של ארוחות: רשמיות, שכללו כ-180 אורחים, ופרטיות, שכללו לא יותר מעשרה אנשים, וביניהם בני המשפחה עצמם וצוות העובדים. בשני המקרים היה מדובר בארוחות פורמליות מאד, שבהן כל פרט ופרט זכה לתשומת לב קפדנית. בארוחות הרשמיות הוצג בפני האורחים תפריט בצרפתית, בדיוק כפי שנעשה במיטב חצרות המלכות באירופה, והוגשו מאכלים מכל מחוזות איטליה.
בזמן הארוחות הפרטיות, לעומת זאת, העדיפו בני משפחת סבויה תפריט המבוסס על מנות ממחוז הבית שלהם – מחוז פיימונטה.
ויטוריו אמנואלה השני השתגע במיוחד אחר מנה בשם בנייה קאודה (bagna cauda) – מטבל חם על בסיס שום, שמן זית ואנשובי, ואילו אומברטו הראשון נהג לטבול את הלחם שלו בקפה ואכל רק חסה שגדלה על המרפסת של חדר השינה שלו, בקווירינאלה.
עד היום שמורים בארמון כלי הפורצלן של משפחת המלוכה – ירושה שהשאירו בני סבויה לאיטליה.
סיור וידאו בתוך ארמון הנשיאות
פאלאצו פיטי בפירנצה
זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל משפחת סבויה התגוררה במשך תקופה גם בארמון פיטי (פאלאצו פיטי – Palazzo Pitti) שבפירנצה. הארמון הידוע והעצום, המשמש כיום כמוזיאון חשוב, שימש את בני סבויה בעיקר בחודשי החורף. לפניהם, שימש הארמון כמשכנם של משפחת מדיצ'י, ושושלת לוריין.
עשרת האולמות שבאגף הימני של הארמון מציגים שילוב מופלא ועשיר, הן מבחינת המגוון והן מבחינת החשיבות, של יצירות אומנות מגוונות, החל בפסלים וכלה בציורים, תחריטים ושטיחים. הביקור בארמון כולל גם סיור בדירות השרד המלכותיות, החל מהסאלונה ורדה (Salone Verde), ששימש כבר את פרדיננדו לבית מדיצ'י, ועד לסאלה דיי צ'אמבלאני (Sala dei ciambellani), אולם המעוצב בסגנון לוריין. כאשר הגיעו בני סבויה, חדר זה הוסב לחדר כס המלכות (סלה דל טרונו – Sala del Trono), ובמרכזו הוצבה חופה רקומה ומעוטרת בסמל משפחת סבויה.
בהמשך הביקור תוכלו לראות גם את הקפלה – החלל היחיד באגף הדירות המלכותיות המשמר את הקישוטים המקוריים מתקופת מדיצ'י והבארוק המאוחר, ואת אולם התוכים (סאלה דיי פאפאגאלי – Sala dei Pappagalli) ששימש כחלל מפריד בין דירתה של המלכה מרגריטה לדירתו של המלך אומברטו.
גם גני בובולי (Bolboli), הצמודים לארמון פיטי, זכו לטיפולם של בני משפחת המלוכה, והורחבו עד לשער פורטה רומאנה (Porta Romana). הביקר בגנים מאפשר למבקרים לחוות את החיים בחצר המלכות. לפרטים: https://www.uffizi.it/giardino-boboli
אולם כס המלוכה
בני משפחת סבויה ורכישת יצירות אומנות בפירנצה...
לאחר שטוסקנה סופחה למחוז פיימונטה, ביקר ויטוריו אמנואלה השני בפירנצה לעיתים מזומנות.
אחד הביקורים החשובים ביותר נערך במהלך התערוכה הלאומית הראשונה של איטליה, בשנת 1861. בביקור זה החליט המלך לרכוש כמה חפצים שיקשטו את מעונו בפאלאצו פיטי. בהמשך, בשנת 1863, ביקר המלך באקדמיה לאומנות בעיר, והזמין ציורים משישה ציירים צעירים. הציורים, העוסקים בנושאים היסטוריים, מוצגים גם היום בארמון, באולם שנקרא "סלה דל פיורינו – Sala del Fiorino". הציורים עצמם מכונים "מתנת המלך".
