מסורות עתיקות וסיפורים מבעיתים, קרנבלים פרועים במיוחד ומירוצי סוסים מאתגרים – התרבות הסרדית היא מיוחדת, סוערת, ושונה לחלוטין משאר איטליה. באי הקשוח הזה נותרו שרידים לתרבויות עתיקות שנעלמו כבר מזמן משאר חלקי ארץ המגף, ומי שיגיע לכאן בעיתוי המתאים, יגלה עולם נשכח...
מבין כל מחוזות איטליה, מחוז סרדיניה הוא המסתורי והקשה ביותר לפענוח. מי שיבקר רק בחופים (המרהיבים) יטעה לחשוב שמדובר על יעד קיץ קלאסי, ותו לא. אבל ברגע שתתרחקו מעט מהים ותעשו את דרככם לעומק האי, תבינו מיד שסרדיניה מתנהלת לפי חוקים אחרים. התרבות המקומית לא דומה לזו שתמצאו בשום חלק אחר באיטליה, והמסורות העתיקות עדיין משחקות תפקיד חשוב בזהות האי. כפרים מסויימים קפאו בזמן, היריבויות העתיקות חזקות ומרות בדיוק כפי שהיו בעבר, והשפה הסרדית היא זו ששולטת, לא האיטלקית.
אמונות עתיקות ותפלות בסרדיניה
סרדיניה היא ביתם של לוחמים עתיקים ורועי צאן קשוחים, פיות ושדים, מנזרים דתיים וקרנבלים, אמונות תפלות, מוזיקה מסחררת, ומסורות דתיות רבות עוצמה שנארגו לתוך הדנ"א של התושבים.
כאן שולטים סיפורים על טורקו (Torco), בנו של נפטון אל הים, חצי אדם וחצי דג, שהגן על הסרדים מפני מתקפות שודדי הים, ועל הענקים (Gentiles), יצורין גבוהי קומה ולעיתים בעלי עין אחת בלבד (כמו הקיקלופים – המסורות הסרדיות הושפעו מאד מהמיתולוגיה היוונית), שהפחידו את רועי הצאן. זהו אי שבו עדיין מספרים על כרכרת המתים (su carru e’ sa morti), הרתומה לארבעה סוסים כרותי-ראש שדוהרים בלילות ומבשרים לחסרי המזל על מותם הקרב. נפוצים הם גם הסיפורים על המכשפות, הקוגאס (Cogas), שנולדו עם זנב קטן וצלב שעיר על הגב. הטרף האהוב על המכשפות האלה היו תינוקות רכים, ולכן נהגו האימהות לפזר מסביב לעריסה גרגירי אורז. לפי האמונה הפופולרית המכשפות לא ידעו לספור מעבר לספרה שבע, ובזמן שניסו לספור את הגרגירים התבלבלו, ולא פגעו בתינוק.
ואיך אפשר לשכוח את הפיות (Janas)? הפיות המסתוריות שאכלסו את מערות האי, או כך לפחות מספרים... היאנאס (או ז'אנאס, בדיאלקט המקומי) הן פיות קטנטנות ויפות באופן עוצר נשימה. שמלתן אדומה, את פניהן מכסה רדיד רקום בחוטי כסף וזהב, והן מעבירות את ימיהן בטוויית יריעות זהב. מתי תוכלו לראות אותן? לעיתים נדירות – הן יוצאות מהמערה רק בלילות ירח מלא...
עדיף היה לפגוש פיה מאשר להזדקק ל- accabadora – כוהנות המוות שתפקידן היה להביא את המוות לפתחם של מי שייחלו למותם בשל מחלה קשה או גססו תוך סבל רב. האקבדורה נהגו להרוג את החולים במגוון דרכים, אך השיטות הנפוצות ביותר היו חנק או מכה לראש עם פטיש עץ. לא ברור האם מדובר על דמות אמיתית – לדברי חוקרים אחדים האקבדורה היו בסך הכל נשים שסעדו חולים במצב קשה, ובוודאי שלא הרגו אותם, אך המיתוס השתרש בכל האי. הן "עזרו" לנפש להשתחרר מהגוף החולה בשלל דרכים: הן רוקנו את חדרו של החולה מכל חפציו (על מנת שהנפש תבין שתפקידה הסתיים) או שטיהרו את החלל ושרפו עשבים ריחניים. הסיפור הכעיס מאד את הכנסייה, כמובן, שהבהירה שכל ניסיון "לעזור" לאדם לעזוב את העולם הזה הוא חטא גדול שעונשו מוות.
ואלה אינם הסיפורים היחידים. סרדים רבים שמעו מאז שהיו ילדים על תהלוכת המתים, הראולה (reula) המפחידה, ויחשבו פעמיים לפני שיבקרו בנוראגי בשעות הלילה מחשש שיתקלו בתהלוכה שכזו. בזמן התהלוכה המתים יוצאים לדרך כשהם לבושים בסדינים לבנים, כדי לכפר על חטאיהם. אם במקרה יתקלו בעובר אורח הם יתקפו אותו, ויכסו את גופו בסימנים כחולים (המכונים "צביטות המתים"). הדרך היחידה להינצל היא אם אותו ברנש אומלל מזהה במקרה את אחד המתים כקרוב משפחה, ומבקש ממנו לשמור עליו. לחילופין, אפשר לומר במהירות את תפילת תריסר המילים הקדושות של סן מרטינו, טכניקה ידועה להרחקת שדים (השיטה עובדת, טוענים, גם נגד השטן וסופות מסוכנות. אתם מוזמנים לבדוק ולדווח).
רבים גם יזהירו אתכם מפני ה-ogu pigau (עין הרע). כל אחד יכול להטיל עין הרע, אך את הקללות המסוכנות ביותר, מספרים, הטילו הכמרים והעיוורים, והקורבנות שסבלו יותר מכל היו הילדים. כדי להגן על הילדים אפשר היה לתלות מסביב לצווארם פיסה מקרן צבי, שבורכה בברכה מיוחדת המכונה ברבוס, Berbus. הברבוס, למקרה שתהיתם, הוא לחש המורכב ממילים בעלות כוח מאגי, שיכולות להגן על האדם מפני שלל צרות ואסונות. זו איננה תפילה רגילה, אלא חלק מטקס שלם המורכב ממעשים ומילים. דוגמה מעניינת (ומשעשעת...) לברבוס שנהגו לומר רועי הצאן נגד הבזים שתקפו את עדרי הצאן שלהם הייתה "נשר נשר, רגליך מדשדשות, אני אכרות אותן בשבילך. שתהפוך לנטל, שתהפוך לצרור של סרפדים, לך לעזאזל".
הקרנבלים והפסטיבלים של סרדיניה
אם תוכלו לבקר בסרדיניה בזמן שהמקומיים חוגגים את אחד הפסטיבלים או הקרנבלים הידועים באי – הרווחתם. ישנם עשרות אירועים במהלך השנה, קיבצנו למענכם את המרכזיים והמעניינים שבהם:
סה סארטיליה – Sa Sartiglia
כשהסרדים חוגגים, הם חוגגים ברצינות. מרוץ הסארטיליה משלב שלל חגיגות פרועות בניחוח ימי ביניימי (תהלוכות, תחפושות מוזיקה ואוכל), ואם מזדמן לכם להגיע לאזור אוריסטאנו בתקופת הקרנבל, שווה להשקיע מאמץ ולהשתתף בחגיגה. בכל רחבי איטליה קיימים אירועים דומים, המשלבים מירוצים (כמו הפאליו) עם משחקי מלחמה. הטורנירים האלה הפכו לחלק מחיי האצולה במאה ה-11, ושימשו כדרך אפקטיבית ומלהיבה לאמן את האבירים והחיילים באומנות הרומח והכידון. התיעוד הראשון של הסארטיליה הוא מאמצע המאה ה-16, אך קרוב לוודאי שמדובר על אירוע עתיק אף יותר שנולד כתוכנית אימונים צבאית והפך סביב תקופת הרנסנס לשעשוע עבור האצילים.
המתחרים לבושים בבגדים מסורתיים ובמסכות לבנות, ודוהרים במהירות לעבר כוכב תלוי. עליהם לנעוץ את חרבם בדיוק במרכז, ולתלוש את הכוכב. בעבר, האמינו תושבי העיר שאם יצליחו הרוכבים, סימן שהקציר יהיה מבורך.
הקרנבל של גאבוי – Il Carnevale di Gavoi
העיירה גאבוי ממוקמת באחת הפינות הנסתרות ביותר של סרדיניה – מחוז בארבאג'ה (הכלל הידוע עבור איים תקף שבעתיים בסרדיניה – ככל שמתרחקים מקו החוף ומתקדמים לעומק האי, כך מאטים מחוגי הזמן, ונחשפות מסורות עתיקות שחשבנו שנכחדו מן העולם...).
שורשיו של הקרנבל של גאבוי עתיקים, והחגיגות מבוססות במידה רבה על פולחן האל דיוניסוס (מהמיתולוגיה היוונית). עם השנים עוצבו המסורות מחדש ולבשו גוון נוצרי, וכיום החגיגות מתחילות ביום חמישי ה"שמן" (giovedi grasso), כאשר מאות בני העיירה מתאספים בכיכר הראשית כשהם אוחזים בתופי מרים בעבודת יד, העשויים מעור כבש. התופים, כיאה לחברה חקלאית, נבנו מחומרי גלם שהיו זמינים בכל חווה, ובסיס העץ שלהם הורכב מקערות העץ ששימשו להכנת גבינת הפקורינו הסרדית (sos malunes, בדיאלקט המקומי).
כמה סוגי מסכות מכסים את פני המשתתפים: מסיכת ה-Zizzarone, מסיכת ה-Marieddu ומסיכת ה-Marianna Frignoza. החגיגות נמשכות עד יום שלישי השמן (Martedi grasso).
הקרנבל של מאמויאדה (Carnevale di Mamoiada)
הקרנבל במאמויאדה הוא ללא ספק אחד הקרנבלים הגדולים והססגוניים באי. כ-2400 תושבים מתגוררים במאמויאדה הזעירה, ולא נגזים אם נאמר שרובם ככולם משתתפים בחגיגה הסוערת, לצד אינספור תיירים ומבקרים המגיעים למקום במיוחד.
החגיגות במקרה הזה מתחילות מוקדם, כבר ב-17 בינואר, יום חגו של אנטוניו הקדוש (S. Antonio abate), אבל רגע השיא האמיתי מגיע ביום שלישי השמן (המוכר יותר בכינוי הצרפתי "מארדי גרא"), היום האחרון של חגיגות הקרנבל. ביום שלמחרת, יום רביעי של האפר (Mercoledi delle ceneri) מתחילה תענית ה"לנט", שנמשכת עד פסחא.
בכיכר המרכזית בעיר מתאספים ההמונים, חבושים במסיכות ולבושים בבגדים מסורתיים, מאמויאדה כולה נשטפת בגל של צהלות וטירוף, ויין הקנונאו זורם כמו מים. מרתק לראות כיצד מבצעים תושבי המקום את הריקוד המסורתי, ה-Ballo tondo. אחד מאירועי השיא הוא תהלוכת המאמוטונס (Mamuthones), דמויות מסתוריות הלבושות במסכות מפחידות ובפרוות העשויות צמר כבשים. על הגוף נקשרים עשרות פעמונים כבדים (המכונים קאריגה – carriga). לצידם פוסעים האיסואדורס (Issohadores), הלבושים בבגדים אדומים ומסיכות לבנות ומלווים את המאמוטונס.
מקורם של המאמוטונס איננו ברור או ודאי. המאמותונס נולדו בעיירה מאמויאדה, המסיכות נוצרו כפי הנראה במאות הראשונות לספירה, והמצעדים הראשונים מתוארכים למאה התשיעית לספירה. לדברי אחדים מדובר בטקסים פאגאניים, נוראגיים, המתחברים לפולחן השור שהיה נפוץ בחברה החקלאית העתיקה. לדברי אחרים, הטקסים נוצרו בהשפעת פולחן דיוניסוס, שהיה נפוץ בחלקים נרחבים של אגן הים התיכון, אך אין לתיאוריות השונות סימוכין.
הקרנבל של אוטאנה (Il Carnevale di Ottana)
אחד הקרנבלים הסוערים בסרדיניה מתרחש באוטאנה – התושבים חובשים את המסיכות הידועות, ה-sos merdules, לצד מסיכות של חיות (שוורים וכבשים). שורשיו של הפסטיבל עתיקים, ומבוססים על חגיגות פגאניות שערכה אוכלוסיית החקלאים ורועי הצאן.
ההערצה לשור בקרב החברות החקלאיות היתה נפוצה, גם בסרדיניה כמובן. מסיכות השור הדרמטיות הן אחד מהסימנים המזהים של הפסטיבל, ובמהלך התהלוכות "רודפים" השומרים (su merdule) אחר השוורים (su boe) ומנסים לתפוס אותם ו"להשתלט" עליהם.
חגו של אפיזיו הקדוש (Festa di Sant’Efisio)
לכל עיר באיטליה יש את הסיפור שלה על הקדוש שהציל את התושבים בזמן המגיפה, וכמובן שגם קליארי מתגאה באגדה דומה. מספרים שכאשר מגיפת הדבר השחור היכתה בעיר בשנת 1652, התפללו פרנסי העיר לעזרת הקדוש והבטיחו שאם יעזור לעיר הם יארגנו למענו תהלוכה דתית מפוארת מידי שנה. אפיזיוס הקדוש (אחד מהפטרונים המגנים של העיר) השתכנע כפי הנראה, ונרתם למשימה. מעניין לדעת, אגב, שעצמותיו של אפיזיוס קבורות בפיזה, ולא בקליארי.
התהלוכה של אפיזיוס הקדוש היא החגיגה הדתית החשובה ביותר באי, והיא נמשכת ארבעה ימים (!), מהאחד במאי ועד הארבעה במאי. במהלך אותם ארבעה ימים הולכים המאמינים לאורך 65 קילומטר, מקליארי ועד נורה (Nora), במה שמוגדר כתהלוכה הדתית הארוכה ביותר באגן הים התיכון. על אף שמוקד החגיגה הוא בקליארי, בפועל מגיעות לעיר משלחות מכל רחבי סרדיניה – למעלה מ-5000 איש לבושים בבגדים הצבעוניים והרקומים המסורתיים לאזור הולדתם. התהלוכה כוללת גם טראקאס (traccas) – עגלות מקושטות הרתומות לשוורים, צלבים, וכמובן שגם את פסלו של הקדוש המגן.
פסטיבל סן סימפליצ'ו (Festa di San Simplicio)
החגיגות שנערכות לרגל יומו של הקדוש המגן של העיר אולביה (Olbia) הן בין הגדולות באי, וסיבה מספקת להגיע לעיר (בימים כתיקונם אולביה איננה יעד מעניין במיוחד). האלמנט הדתי משמש כמעטפת לסדרה של אירועים, החל ממרוצי סוסים וכלה בפסטיבלי אוכל, ואלפי תיירים נוהרים למקום כדי להשתתף בחגיגה. בשיאו של האירוע, ב-15 במאי, צועדים עשרות מתושבי העיר בלבוש סרדי מסורתי לעבר הבזיליקה המוקדשת לסימפליצ'ו הקדוש.
פסטיבל ס'ארדיה (Festival S’Ardia)
מהו מירוץ הסוסים הסרדי האולטימטיבי? מירוץ ס'ארדיה, כמובן. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מקור החגיגה הוא דתי, ומטרת הפסטיבל היא לציין את חגו של קונסטנטינוס הקדוש. אך בפועל, מדובר על אחד המרוצים הפרועים (והמסוכנים) באי. לא כל אחד יכול להשתתף – רשימת המתחרים הפוטנציאליים שנרשמו למירוץ מוכרזת ב-16 בינואר, יומו של אנטוניו הקדוש, ובזמן המירוץ בוחר ראש המירוץ את מי שיהיה חלק מ"צבאו" של קונסטנטין.
הקרנבל של בוזה (Il Carnevale di Bosa)
זהו אירוע שמח במיוחד, הסוחף את כל תושבי העיירה (ואלפי תיירים) – ילדים ומבוגרים יוצאים לרחובות עטויים במסיכות ואוחזים בכלי נגינה, מבצעים תעלולים ובאופן כללי פורקים כל עול. חלק נכבד מהמסיכות הן בעלות משמעות סמלית ומתייחסות למוות, ללידה, לטבע ולמסורות רעיית הצאן. באחד מרגעי השיא של הפסטיבל, ביום שלישי השמן, יוצאים התושבים לרחובות ורוקדים את ריקוד הכיסאות המסורתי (ballu de sas kaderas), אוכלים ושותים. בשעות הערב הם עוטים סדינים לבנים, ויוצאים לרדוף אחד אחרי השני ולהתהולל.
