מנטובה היא יהלום קטן שמטיילים רבים לא מכירים. במהלך יום סיור בעיר תוכלו לבקר באחד מהארמונות הגדולים באירופה, לשוטט בין האולמות של פאלאצו טה המרהיב, לטעום מאכלים נהדרים, להכיר את סיפורם של בני גונזגה רבי העוצמה, ולצאת לשיט לאורך נתיבי המים שמקיפים את העיר.
לו מישהו היה מבקש מכם למנות את הערים החשובות ביותר באיטליה, סביר להניח שמנטובה היפה לא הייתה מככבת ברשימה. וחבל! משום שמנטובה היא עיר היסטורית חשובה ומעניינת, ועשירה באוצרות אומנות.
במאמר זה נדבר על כל הדברים שהופכים אותה למיוחדת – על ההיסטוריה המרתקת של העיר ועל האתרים שכדאי לבקר בהם, על הקשר בין מנטובה לעולם המוזיקה, ועל המתכונים הטיפוסיים לאזור שבו היא נמצאת (אזור המכונה ואלפדאנה - Valpadana). בדרך נגלה גם כמה סיפורים קטנים ואנדקוטות מעניינות על המקום.
סיפורה של מנטובה
העיר מנטובה יושבת במחוז לומברדיה שבצפון איטליה, בלב עמק הפו (ובאיטלקית – פיאנורה פדאנה Pianura Padana), וידועה כאחד האתרים הפופולריים ביותר באזור בקרב מבקרים ותיירים. ההגעה לעיר היא מרשימה במיוחד, והנוף שיקבל את פניכם בכניסה למנטובה, בעודכם עומדים על גשר סן ג'ורג'ו (פונטה סן ג'ורג'ו – Ponte San Giorgio) הוא אחד היפים בצפון איטליה. שימו לב גם לגשר עצמו – הוא נבנה מעץ בסביבות שנת 1200, ובהמשך הוחלף בגשר אבן מפואר יותר, לפי הוראותיו של לודוביקו גונזגה (Ludovico Gonzaga), שליט מנטובה.
מנטובה נבנתה על מימיו של נהר המינצ'ו (Mincio), שמזין לא אחד ולא שניים אלא שלושה (!) אגמים מלאכותיים מסביב לעיר. האגמים נבנו במאה ה-12, כחלק ממערכת ההגנה והביצורים של העיר. אם יזדמן לכם לבקר בעיר בחודש יולי או באוגוסט, תהנו מהפתעה נוספת – בתקופה זו של השנה פורחים באגם פרחי הלוטוס, המעניקים לעיר קסם אוריינטלי מיוחד.
שליטיה הראשונים של מנטובה, החל משנת 1276, היו ממשפחת בונאקולסי (Bonacolsi). בשנת 1328 ארגן לואיג'י גונזגה (Luigi Gonzaga) פוטש שבמהלכו הרג את הנציג האחרון לבית בונאקולסי, ובתמיכת משפחת דלה סקלה (Della Scala) רבת העוצמה מהעיר ורונה (Verona) תפס את השלטון.
כך החלה דרכה של שושלת גונזגה (Gonzaga) ששלטה בעיר במשך מאות שנים, והפכו את מנטובה לאחת הערים החשובות ביותר באיטליה ולמעשה באירופה כולה בתקופת הרנסנס. בתקופת שלטונם של פדריקו גונזגה (Federico Gonzaga) ואישתו איזבלה ד'אסטה (Isabella d’Este), לדוגמה, הפכה העיר ליעד תרבותי פופולרי בקרב האומנים הנחשבים ביותר של התקופה. סופרים, ציירים, אנשי מוזיקה ופילוסופים הוזמנו לחצר בהוראת המרקיזה, והפכו את העיר למרכז תרבותי משמעותי. תרומתם של בני גונזגה לעיר הייתה עצומה, ושמם נקשר בשמה של מנטובה לנצח. תחת ניהולם הפכה המרקיזות (ובהמשך הדוכסות) לעיר הומניסטית אמיתית שהיוותה השראה לשאר אירופה.
במובנים רבים סופה של שושלת גונזגה סימן גם את סופו של הפרק המפואר בתולדות העיר. לאחר שבשנת 1708 מת הדוכס הכושל האחרון, עבר השלטון לידי בית הבסבורג האוסטרי.
מנטובה היהודית
למנטובה היסטוריה יהודית משמעותית. עוד לפני שהפכו לאדוני מנטובה, עודדו בני גונזגה את ההגירה של תושבים יהודים מרומא, גרמניה ופרובנס לעיר. בסוף המאה ה-16 צמחה כאן אחת הקהילות היהודיות הגדולות באיטליה, ומנתה כ-3000 איש. הקהילה היהודית במנטובה שיחקה תפקיד משמעותי בחיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של העיר: רבים מבני הקהילה עסקו בהלוואות בריבית (עיסוק שנאסר על נוצרים והיה אחד המקצועות המעטים שיהודים יכלו לעסוק בהם), אבל בניגוד לערים רבות אחרות, במנטובה יכלו היהודים לעסוק גם ברפואה ואומנות, ואכן העיר נודעה באנשי התרבות והרפואה היהודים שבה. כבר משנת 1442 פעל בעיר בית קברות יהודי מרכזי, ועם השנים נקברו אנשים יידועי שם כמו עזריה דה פאנו (Azaria da Fano), רב וקבליסט איטלקי.
במהלך הרנסנס שימשה מנטובה גם כמרכז חשוב ללימודי קבלה. למעשה, גם היום יושב במנטובה האוסף הגדול ביותר באיטליה (ואחד הגדולים בעולם) של טקסטים קבליים. ספרים וכתבי יד רבים הגיעו לעיר מאוספים פרטיים של רבנים וחוקרים. בשנת 1931 הוקמה בעיר אגודה בשם פונדו אבראיקו טרסיאנה (Fondo Ebraico Teresiana), על מנת לשמור על הספרים החשובים כדי שלא יאבדו או יהרסו.
בשנת 2001 נערכה בעיר תערוכה בשם "מנטובה והקבלה", שעסקה ב-81 מתוך כתבי יד החשובים שנשמרו בעיר. את התערוכה ליווה גם קטלוג, שיצא באיטלקית ובאנגלית, בהוצאה סקירה (Skira).
מנטובה – עירם של משוררים וציירים
מנטובה ידועה גם כעיר הולדתו של המשורר הרומי הידוע ורגיליוס, מחבר האפוס המפורסם "אינאיס".
ורגיליוס נולד בפאתי העיר בשנת 70 לפנה"ס, והיה המשורר הנערץ על דנטה אלגיירי. למעשה, הוא גם הדמות שמדריכה את דנטה אליגיירי לאורך המסע שהוא עורך אל התופת ואל כור המצרף (הפורגטוריום) בקומדיה האלוהית.
מנטובה מלאה גם היום במחוות סמליות לוורגיליוס – בתוך ארמון הדוכסות (פאלאצו דוקאלה – Palazzo Ducale), לדוגמה, ישנן יצירות אומנות רבות המדגימות את הקשר בין המשורר לעיר, ובפיאצה וירג'יליאנה (Piazza Virgiliana), שנבנתה במצוותו של הגנרל הצרפתי מיוליס (Miollis), ניצב פסלו של המשורר (הפסל פורק ונבנה מחדש בשנת 1927).
איפה כדאי לבקר במנטובה?
מנטובה עשירה באתרים חשובים ומעניינים – מאז שנת 2008 מוגדרת העיר כאתר מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. בשנת 2016 שימשה מנטובה כבירת התרבות האיטלקית, ובשנת 2017 היא הוכרה, ביחד עם ברגאמו (Bergamo), ברשה (Brescia) וקרמונה (Cremona) כ"מחוז גסטרונומי אירופאי". מרכז העיר ההיסטורי מוגדר כולו כ"מוזיאון עירוני".
סיור במנטובה יכול להתחיל בפיאצה סורדלו (Piazza Sordello), הפיאצה הגדולה בעיר. כאן ניצב גם הדואומו (Duomo), שבו קבורים בני משפחת גונזה (Gonzaga). לצד הדואומו עומד גם פאלאצו בונאקולסי (Palazzo Bonacolsi), שליטי מנטובה לפני שושלת גונזגה.
בסמוך ניצב גם מגדל אצ'רבי (לה טורה אצ'רבי – La Torre Acerbi), הידוע בזכות הכלוב שנבנה מסביבו בשנת 1576, בהוראת גוייאלמו גונזגה (Guglielmo Gonzaga), במטרה לשמש ככלא והאסירים שבו הוצגו לראווה בפני הקהל.
כדאי גם לבקר בפאלאצו דל קפיטנו (Palazzo del Capitano) המהווה חלק מהקומפלקס הארכיטקטוני המכונה "ארמון גונזגה" (רג'ה די גונזגה – Reggia dei Gonzaga), ונחשב לחלק העתיק ביותר של הפאלאצו דוקאלה.
הייחודיות של הפאלאצו נובעת מהעובדה שכל דוכס שהתגורר בו דרש להוסיף לו אגף עבורו ועבור אוסף יצירות האומנות שלו. כתוצאה מכך, ארמון הדוכסות משתרע כיום על פני שטח עצום – 35,000 מטרים מרובעים – ונחשב לארמון השישי בגודלו באירופה. בין החדרים, הגנים והחצרות מתחבאים אוצרות אומנות רבים, וביניהם גם מחזור פרסקאות ידוע במיוחד שהזמין ג'אנפרנצ'סקו גונזגה (Gianfrancesco Gonzaga) מהצייר פיזאנלו (Pisanello).
גם מבצר סן ג'ורג'ו (קסטלו די סן ג'ורג'ו – castello di San Giorgio), שנבנה בשנת 1395, הוא חלק מהארמון. בשנת 1459 הוסב המבצר ממבנה צבאי למשכנה של איזבלה ד'אסטה (Isabella d’Este). אחד האומנים הידועים של התקופה, אנדראה מנטנייה (Andrea Mantegna) הוזמן לקשט את אחד החדרים, ויצר את הקאמרה דלי ספוסי (Camera degli sposi), החדר היפה והמפורסם ביותר בארמון כולו. מנטנייה חתם על יצירתו לא פחות משלוש פעמים ברחבי החדר – בשלט שמחזיקים מלאכים, באמצעות דיוקן עצמי שבו הוא מופיע כפרח, ובין העננים המכסים את התקרה.
ניתן לבקר במתחם העצום מידי יום (מלבד בימי שני). מחיר כרטיס הכניסה תלוי בתערוכות שנערכות במקום, וקופת הכרטיסים נמצאת בפאלאצו סורדלו.
גם למנטובה, כמו לערים אחרות באיטליה, יש כיכר ראשית בשם פיאצה דל ארבה (Piazza delle Erbe), שנקראה כך משום ששימשה בעבר כמרכז המסחרי של העיר, והמקום שבו נערך השוק. היום זה כבר לא השוק שהופך את הכיכר הזו ליעד מרכזי, אלא החנויות ההיסטוריות והמסעדות שמתחת לרחובות המקורים.
בכיכר זו תוכלו למצוא את בית הסוחר (קאזה דל מרקנטה – Casa del Mercante), המכונה כך על שם הסוחר ששימש כספק הרשמי של בדים לבית גונזגה, ואת מגדל השעון האסטרונומי (טורה דל'אורלוג'ו אסטרונומיקו – Torre dell’orologio astronomico), המציג לא רק את השעה אלא גם עוקב אחר מסלול השמש והירח.
על הכיכר יושבת גם הרוטונדה די סן לורנצו (Rotonda di an Lorenzo), הכנסייה העתיקה ביותר במנטובה, שנבנתה לפי המודל של כנסיית הקבר בירושלים. בעבר הייתה הכנסייה מקושטת כולה בפרסקאות, אבל לאורך השנים חלקים ממנה נפגעו, ובשלב מסוים היא איבדה את מעמדה ככנסייה ושימשה כמחסן. רק בשנת 1926 היא חזרה לשמש ככנסייה, ויופייה המקורי הוחזר לה בזכות שיפוץ מדוקדק.
כנסיית הרוטונדה די סן לורנצו, מנטובה
לרשימת האתרים שמנינו עד כה יש להוסיף אתר נוסף, יעד מפורסם שחייב להופיע בכל כתבה על העיר מנטובה. אני מתכוונת לפאלאצו טה, כמובן.
ארמון טה (פאלאצו טה – Palazzo Te) הוא סמלה של העיר מנטובה, ונחשב ליצירת מופת מנייריסטית ולעבודתו החשובה ביותר של הארכיטקט ג'וליו רומאנו (Giulio Romano), תלמידו של רפאל.
הארמון נבנה תחת הוראותיו של פדריקו השני לבית גונזגה (Federico II Gonzaga) והושקעה בו עבודה רבה – במשך עשור נבנה המבנה עצמו, ועשר שנים נוספות הוקדשו לעיטור כל חלק וחלק בו. היום הארמון משמש כמוזיאון וכמרכז תרבות, ומארח באופן קבוע תערוכות אומנות מודרנית.
מקור השם לא נובע מהמשקה המפורסם (תה), אלא מהאי טייטו (Tejeto). בעבר, נחצתה מנטובה על ידי נהר שחילק את העיר לשני איים גדולים ולצידם אי אחד קטן (טייטו), שעליו נבנה הארמון. מקור השם טייטו נובע כפי הנראה ממספרם הרב של עצי התרזה (טיליו, באיטלקית).
ישנם מספר אולמות מפורסמים בארמון, הזוכה לאלפי מבקרים מידי שנה, אך המפורסם מכולם הוא אולם הגיגאנטים, המעוטר כולו בפרסקאות מהתקרה ועד הרצפה. זהו האולם המדהים ביותר בארמון, והסצנות הצבעוניות ומלאות החיים שבו מתארות את הקרב בין הגיגאנטים שניסו להגיע לאולימפוס לבין זאוס, שהדף אותם בעזרת ברקים.
אולם הגיגאנטים בארמון טה, מנטובה
כאן צולם גם אחד הקליפים הידועים של הזמר האיטלקי ג'ובאנוטי, לשיר "הפופיק של העולם" (אומבליקו דל מונדו – L’ombelico del mondo). במהלך הצילומים הוכנסו לאולם חיות מכל הסוגים.
מאז שנת נמצא 1876 ארמון טה ברשות עיריית מנטובה, וכיום הוא מארח ארבע תצוגות שונות: אחת המוקדשת למשפחת גונזגה ולשליטי העיר, אחת המוקדשת למשפחת אצ'רבי (Acerbi) – משפחת אצולה מנטובנית שאחד מבניה, ג'ובני אצ'רבי, מילא תפקיד חשוב באיחוד איטליה, אחת המוקדשת לאוגו סיסה (Ugo Sissa) – ארכיטקט יליד מנטובה, ואחת שנתרמה על ידי אחד המו"לים החשובים באיטליה, ארנולדו מונדאדורי (Arnoldo Mondadori).
אוספים חשובים נוספים בעיר, הקשורים למשל לנתיבי המים של העיר, נמצאים בפאלאצו סן סבסטיאנו (Palazzo San Sebastiano), מבנה ששימש בעבר כמשכנו של פרנצ'סקו השני לבית גונזגה (Francesco II Gonzaga). לפרטים נוספים על שעות הפתיחה ומחירי כרטיסי הכניסה, מומלץ להתעדכן במידע באתר הרשמי של הארמון.
מנטובה עיר המוזיקה
גם העובדה שמנטובה כה מזוהה עם עולם המוזיקה היא בזכות משפחת גונזגה. החיבור הראשון והחשוב
ביותר בין העיר למוזיקה נוצר בזכות עבודתו של המלחין קלאודיו מונטוורדי (Claudio Monteverdi) בעיר בשנת 1590. עבודתו של מונטוורדי סימנה את המעבר ממוזיקה רנסנסית למוזיקה בארוקית, ולמרות שהוא החל את הקריירה שלו בעיר קרמונה (Cremona), היה זה בחצרה של שושלת גונזגה שהוא הגיע לשיאו.
מונטוורדי לא היה רק כנר ומלחין אלא גם מלווה נאמן לווינצ'נצו הראשון (Vincenzo I), אחד הדוכסים המשכילים בשושלת, במהלך מסעותיו להונגריה ופלנדריה. שם זכה מונטוורדי להכיר מקרוב את המוזיקה הצרפתית.
במהלך הקרנבל של שנת 1607 הוצגה בחצר הדוכסות היצירה הראשונה שלו – אורפאוס, שנחשבה למלודרמה המוזיקלית הראשונה בהיסטוריה, בין היתר בזכות השימוש המובחן בפוליפוניה. זוהי אחת היצירות המוזיקליות הדרמטיות הוותיקות ביותר שעדיין מועלות על במות בעולם. אורפאוס זכתה להצלחה גדולה, והוצגה גם במילאנו, קרמונה, טורינו ופירנצה. מונטוורדי נשאר בחצר גונזגה עד למותו של וינצ'נצו השני בשנת 1612.
לצד מונטוורדי ישנו מלחין חשוב נוסף, שאמנם לא נולד בעיר, אבל חווה בה את כמה מרגעי המפתח של
הקריירה שלו. והכוונה היא לויוואלדי, כמובן.
ויוואלדי הוזמן למנטובה בשנת 1718 על ידי הנסיך פיליפ מהסה-דרמשטאדט (Philip of Hesse-Darmstadt), ששימש כמושל הדוכסות לאחר שאחרון בני גונזגה ברח מהעיר.
בשלב זה הייתה העיר תחת שלטון אוסטרי, וויוולדי, יליד ונציה, שמח לקבל את ההזמנה ולשמש כמאסטרו די קפלה (Maestro di cappella), כלומר הממונה על המוזיקה בבית התפילה.
ויוולדי נותר בעיר במשך כשלוש שנים, ובמהלכן הלחין מספר יצירות. מה שלא מספרים אף פעם, הוא שוויוולדי פיתח את הרעיון ליצירה המפורסמת ביותר שלו – "ארבע העונות" – במנטובה (אף שהיצירה פורסמה לראשונה בפועל באמסטרדם בשנת 1725). עד היום חוגגים המנטובנים (תושבי מנטובה) את החיבור בין העיר ליצירה הידועה בקונצרטים שנערכים מידי שנה.
לרשימת המלחינים המפורסמים שביקרו במנטובה אפשר להוסיף גאון נוסף – גם מוצרט ביקר במנטובה,
וניגן בה בקונצרט בשנת 1790 כשהיה בן 13.
ואם אנחנו כבר מדברים על מנטובה ועל מוזיקה, כדאי לזכור שהאופרה ריגולטו (Rigoletto) מאת ג'וזפה ורדי (Giuseppe Verdi) מתרחשת בחצר דוכסות מנטובה. זוהי מלודרמה בשלוש מערכות, שופעת אינטריגות ותשוקה, המתארת את עלילותיו של דוכס מנטובה, ליצן החצר (ריגולטו עצמו) ובתו ג'ילדה.
מעניין לדעת שהבחירה למקם את העלילה במנטובה נעשתה משיקולים פוליטיים. במקור האופרה הייתה אמורה להתרחש בצרפת, אבל מכיוון שהיא הציגה את מלך צרפת כחובב נשים אובססיבי וחסר מוסר עלה החשש שהיא תעורר משבר דיפלומטי. לאחר לחצים שהופעלו על ורדי הוחלט שהעלילה תועתק ליעד אחר, ואת מלך צרפת יחליף דוכס מנטובה. באותה התקופה דוכסות מנטובה כבר לא הייתה קיימת, ולכן איש לא היה צפוי להיעלב.
כיום ניצב פסל של דמותו של ריגולטו בחצר אחד המבנים מימי הביניים שמאחורי הדואומו.
האוכל במנטובה
ביקור במנטובה פירושו גם, כמובן, להכיר את המסורות הקולינריות של העיר. חובבי מסעדות היוקרה ישמח לדעת שבמרחק קצר ממנטובה, בעיירה קאנטו סול אוליו (Canneto sull'Oglio) נמצאת מסעדת איל פסקטורה (Il Pescatore), בעלת שלושה כוכבי מישלן! המסעדה מנוהלת על ידי נדיה וג'ובאני סנטיני (Nadia e Giovanni Santini). גם האחים טמאני (Tamani), בעיירה קוויסטלו (Quistello) מתגאים בכוכב המישלן שקיבלה המסעדה שלהם – ל'אמבשטה (L’ambasciata).
גם אם אין לכם כוונה לאכול במסעדה יקרה, עדיין תוכלו לטעום בכל פינה את הטעמים האותנטיים של הכפר המנטובני, כמו לדוגמה יין הלמברוסקו מנטובנו (Lambrusco Mantovano) וגבינות ידועות כמו גבינת
הפרמיג'אנו רג'אנו (Parmigiano Reggiano), גבינת גרנה פדאנו (המקום היחידי באיטליה בו שתיהן מיוצרות), וגבינת הפרובולונה ואלפדאנה (Provolone Valpadana) החריפה והמתוקה (ישנן שתי גרסאות).
ריכוז המסעדות זוכות הפרסים באזור זה איננו מפתיע, נוכח העובדה שהשף הראשון "זוכה הפרסים" בישל במנטובה. בשנת 1662 הגיע לחצר גוזנגה השף ברתולומאו סטפאני (Bartolomeo Stefani). בעיר זו הוא כתב את ספרו "אומנות הבישול הטוב" (L’arte di ben cucinare), ואחד המתכונים שלו, תרנגול ממולא, מוגש עד היום במסעדות ברחבי העיר.
מרכיב ידוע נוסף המככב במנות בעיר הוא הדלעת. הדלעת המנטובנית מתאימה למגוון רחב של מנות, ובין היתר תוכלו לטעום טורטלי ממולאים בדלעת ואמרטי (עוגיות שקדים איטלקיות), קרם דלעת עם צנוברים וצימוקים, אניוליני אין ברודו (agnolini in brodo) הגרסה המקומית לטורטליני אין ברודו, רק שכאן מוזגים את יין הלמברוסקו לתןך המרק.
אם אתם חובבי אורז, הניחו למנת איכרים ותיקה בשם ריזו אלה פילוטה (riso alla pilota) לכבוש את ליבכם. זוהי מנה פשוטה המשלבת בשר ואורז, שנולדה בכפרים העניים. בהמשך היא צברה פופולריות והוגשה גם בחצר הדוכס.
לקינוח, נסו את הטורטה סבריסולונה (torta sbrisolona), עוגת פירורים פריכה העשויה קמח תירס, חמאה ושקדים. שמה מגיע מהמילה האיטלקית לפירור (בריצ'ולה – briciola), כמו עשרות הפירורים שיישארו לכם בצלחת אחרי שתיקחו ביס מהעוגה! תוכלו לטעום את העוגה בכל מעדנייה ומאפייה בעיר.
כמה אנקדוטות וסיפורים על מנטובה...
האם ידעתם שהמקומון העתיק ביותר באיטליה הוא המקומון של מנטובה? ה"גזטה די מנטובה" (Gazzetta di Mantova) יצא לאור לראשונה בשנת 1664, והודפס על ידי בית הדפוס הרשמי של חצר גונזגה. המקומון עסק בעיקר בעניינים צבאיים, ידיעות חדשותיות מהעיר, אירועים דתיים, וביקורים של אצילים ומלכים.
מנטובה כיכבה גם במספר סרטים (איטלקיים), כמו לדוגמה "1900" בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, "רדיופרצ'ה – Radiofreccia" של הזמר האיטלקי הפופולרי לוצ'אנו ליגבואה (Luciano Ligabue), רומאו ויוליה בבימויו של קרלו קרלאי (Carlo Carlei), וסדרת הטלוויזיה האיטלקית "איל פרוצ'סו" (Il processo) שחלקים שלמים ממנה צולמו בארמון טה.
ממנטובה יצא גם נהג מרוצים מפורסם, טאציו נובולארי (Tazio Nuvolari), הידוע בכינוי "המנטובני המעופף". נובולארי נודע כאחד מנהגי המרוצים הטובים ביותר אי פעם, ולזכרו אף שונה מסלול הנסיעה של אחת המרוצים החשובים באיטליה: החל משנת 1954 (שנה לאחר שמת נובולארי) החליטו מארגני מרוץ המכוניות המפורסם מילה מילייה (Mille Miglia) להסיט את מסלול הנסיעה כך שיעבור במנטובה, לזכרו.
