איטליה כולה יפה, זה ידוע. אבל יש אזור אחד בצפון המדינה שמציע נופים מרהיבים במיוחד. אם אתם מעוניינים להתנתק מהמציאות ולהקיף את עצמכם בהרים נישאים, אגמים צלולים, נקודות תצפית שהנשימה נעתקת מולם ומסלולי הליכה מיוחדים – אז אין תחליף לדולומיטים...
ברוכים הבאים לדולומיטים – אחד היעדים הפופולריים ביותר באיטליה, ובצדק. הביקור כאן, בין אם בקיץ או בחורף, נדמה כמו סיור בתוך גלויה. הרי הדולומיטים הם חלק מהרי האלפים, ומתפרשים על פני שלושה מחוזות באיטליה: פריולי ונציה ג'וליה, ונטו, וטרנטינו אלטו אדיג'ה. לאורך השנים יצא לי לבקר בחלקים שונים של הדולומיטים, ומפתיע לעיתים לראות עד כמה העיירות והעמקים שונים זה מזה. קשה (בלתי אפשרי למעשה) לבחור את האזור המוצלח מכולם, אבל אין ספק שבין האהובים עליי נמצא עמק פוסטריה (Val Pusteria) וההרים והעמקים שמסביבו.
אז מה כדאי לראות?
עמק פוסטריה מתפרש על פני שטח נרחב ומובן מאליו שבביקור קצר אי אפשר להספיק את הכל. בכתבה זו התמקדתי במקומות שבהם אנחנו ביקרנו הפעם (גם בעמק פוסטריה עצמו וגם בעמקים שמסביב), אבל כמובן שיש עוד הרבה מה לראות. ניתן להישאר בצד האיטלקי של העמק, וניתן לחצות את הגבול ולהצפין לחלק האוסטרי של העמק. כך או אחרת, בין אם באיטליה או באוסטריה, האווירה הכללית איננה איטלקית אלא טירולזית מאד. למעשה כל מחוז אלטו-אדיג'ה (טירול, בגרמנית) היה בעבר חלק מאוסטריה, ועבר לידיים איטלקיות רק בתום מלחמת העולם הראשונה. אין עוררין על כך שגם כיום הזהות המקומית היא הרבה יותר גרמנית יותר מאשר איטלקית: כ-70% מתושבי המקום דוברים גרמנית כשפת אם, המזון המוגש במסעדות הוא אוסטרי-טירולזי, החגיגות בכפרים הן טירולזיות, והבגדים המסורתיים הם בגדי טירול.
כל ביקור בעמק פוסטריה יתחיל בעיר הבירה של העמק – ברוניקו Brunico (זהו שמה האיטלקית של העיירה. בגרמנית העיירה נקראת ברונק - Bruneck). העיר הפסטורלית מהווה נקודת מוצא נהדרת לסיורים רגליים וסיורי אופניים בחודשי הקיץ, ואילו בחורף אפשר לעלות מכאן למסלולי הסקי שנמצאים על ה- plan DE CORONES (קרונפלאץ KRONPLATZ, בגרמנית). הר זה, הממוקם בין ברוניקו ו-Valdaora נחשב בעיני רבים לאתר הסקי המוביל באזור, ומציע 121 ק"מ של מדרונות ו-31 רכבלים המחברים ביניהם את המסלולים השונים (כולל מסלולים שחורים, המיועדים לגולשים מנוסים). בחודשי הקיץ, אפשר לגלות פינות נסתרות בעזרת אופני הרים, או לצאת למסלולי הליכה מגוונים. טיפ: חשוב לוודא את דרגת הקושי של המסלול לפני שתצאו לדרך. חלק נכבד מהמסלולים בדולומיטים מתאים בעיקר למטיילים בכושר גופני טוב... פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הרשמי.
המתיישבים הראשונים הגיעו לאזור ברוניקו כבר בתקופת רומא העתיקה, אך העיר נוסדה באופן רשמי רק במאה ה-13 כאשר ברונו פון קישברג, הנסיך בישוף ששלט על האזור מטעם האימפריה הרומית הקדושה, בנה בה את הטירה שלו – טירת ברוניקו (Bruneck castle). במקור נקרא המתחם Castrum Bruneke, ולמרגלותיו ותחת הגנתו צמחה העיר.
לאורך השנים הורחב המתחם, והתווספו לו ביצורים, שערים, מתחמי מגורים ועוד. במאה ה-19 עברה הטירה הסבה ושימשה כבית כלא. בשנת 2004 נרכש המבנה בידי הממשל המקומי והוסב למוזיאון – אחד מששת חלקי מוזיאון ההרים שהקים מטפס ההרים הדגול ריינהולד מסנר (Reinhold Messner) ברחבי הדולומיטים. לקריאה נוספת על ריינהולד מסנר חפשו את הערך עליו בציר הזמן של איטליה.
כמו לכל טירה טובה, גם טירת ברוניקו מתפארת באגדה טרגית: מספרים שיום אחד התאהבה אחת המשרתות בנסיך שהתגורר בטירה. הוריו הזועמים של הנסיך שלחו אותו למשימה הרחק מהארמון, ובינתיים העלו את המשרתת למשפט ושרפו אותה על המוקד בטענה שהיא מכשפה. כאשר חזר הנסיך, וגילה שאהובתו נרצחה, הוא התאבד מרוב צער. עד היום, טוענים המקומיים, מידי שנה, ביום ראשון הראשון בחודש ספטמבר, מדממת התקרה בדיוק בנקודה שבה התאבד הנסיך שבור-הלב... לפרטים נוספים על הטירה ועל האירועים והסיורים הנערכים בה, בדקו את האתר הרשמי.
ברוניקו התפתחה כעיר מסחר לאורך ימי הביניים, בזכות מיקומה האסטרטגי בדרום טירול על מפגש הנהרות Ahr ו-Rienz, ועל הנתיב המחבר את צפון איטליה לנהר הדנובה. כיום, ברוניקו ממשיכה לתפקד כעיר מסחר ותעשייה מרכזית. תעשיית התיירות משגשגת, ומידי שנה נערך כאן גם אחד השווקים הגדולים בצפון איטליה (והגדול ביותר בטירול): שוק שטגן (Stegen market).
טירת טאופרס – Burg Taufers
אם אתם חובבי היסטוריה וטירות (כמוני...), שווה לבקר באחת מהטירות המעניינות באזור – טירת טאופרס (Burg Taufers). טירת טאופרס המרשימה היא אחד היפות בדרום טירול. ניתן לבקר פה במסגרת סיורים מודרכים בלבד, והסיורים הם אמנם בשפה הגרמנית והאיטלקית אבל אפשר להוריד מדריך אודיו לטלפון, ולעקוב אחר ההסברים. במהלך הביקור תוכלו להתרשם מהחצר הציורית, מאולם האבירים, מחדרי העינויים, מהאולמות המחופים בעץ, מהפרסקאות המעטרים את הקפלה ומאוסף הדיוקנאות מהמאה ה-16. לאחרונה נפתח למבקרים גם מרתף הקרח העתיק (שנבנה לפני 800 שנה!) בזמן הביקור השתדלו שלא להיתקל ברוח הרפאים של מרגרטה פון טאופרס המסכנה, שרודפת את הטירה. מספרים שהיא משוטטת בין החדרים מידי לילה, ומחפשת אחר אהובה שנרצח...לפרטים נוספים (על מרגרטה ובכלל), בדקו את האתר הרשמי של הטירה.
אגם בראייס – Lago di Braies
בחלקו העליון של העמק, שנקרא Alta Pusteria, מתחבאות כמה מהאטרקציות היפות והאהובות ביותר באזור וביניהן אגם בראייס המפורסם, העיר דוביאקו, ושלוש הפסגות הציוריות הידועות בשם Tre Cime di Lavaredo.
אגם בראייס (ובגרמנית: Pragser Wildsee) הוא אחד היפים בדולומיטים. אפילו המוני התיירים שמגיעים לכאן לא מצליחים להרוס את החוויה ואת הנופים המרהיבים! זהו אגם אלפיני, שנקרא על שם העמק שבליבו הוא יושב (עמק בראייס, בצמוד לעמק פוסטריה) באזור יפהפה במיוחד של הדולומיטים. האגם יושב למרגלותיו של ההר קרודה דל בקו (Croda del Becco) המתנוסס לגובה 2810 מטרים. שמו של ההר נובע מכך שבין הסלעים חיה אוכלוסייה גדולה של יעלים אלפיניים (becco, באיטלקית).
הביקור באגם בראייס הוא חוויית חובה למטיילים באזור זה, לדעתי, אבל חשוב לתכנן מראש את הלוגיסטיקה: על מנת לבקר באגם, יהיה עליכם להזמין מקום מראש באחד החניונים באזור, או לחילופין לוותר על הרכב ולהגיע באופניים (ישנו שביל אופניים מצויין המחבר בין האגם לעיירה דוביאקו. ניתן לשכור אופניים חשמליים בדוביאקו, שיקלו על הדיווש...) . לפרטים נוספים על האגם, בקרו באתר הרשמי.
מעבר ליופיו של האגם, בראייס ידוע גם מסיבות היסטוריות: באפריל 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הסב הס"ס את המלון שעל שפת האגם (Hotel Pragser Wildsee)) לבית כלא מאולתר עבור מספר שבויי מלחמה חשובים וביניהם לאון בלום (ראש ממשלת צרפת), קורט פון שושינג (הקנצלר האוסטרי), רמטכ"ל צבא יוון, ואחרים. השבויים הועברו לידי בעלות הברית במאי 1945.
שלוש פסגות הלווארדו – Tre Cime di Lavaredo
הפארק הלאומי היפה הזה (שנקרא בגרמנית Drei Zinnen) מציע שפע של מסלולי הליכה ונופים מרשימים. הפארק מתפרש על פני למעלה מ-116 קמ"ר ונתחם מצפון בידי עמק פוסטריה. חלק משטחן של העיירות דויבאקו וסן קנדידו (ראו בהמשך) נמצא בתוך שטח הפארק. הפארק נקרא על שם שלוש הפסגות המפורסמות: Cima Piccola / Kleine Zinne ("little peak"), Cima Grande / Große Zinne ("big peak"), Cima Ovest / Westliche Zinne ("western peak"). לאורך השנים חלף כאן מספר פעמים מסלול הג'ירו ד'איטליה – זהו אזור לספורטאים! אבל גם אם לא תרצו להתאמץ ולהזיע, עדיין תוכלו לטפס מעלה מעלה בזכות הרכבל (Cabinovia) שעולה במעלה ההר. לפרטים נוספים.
דוביקאו – Dobbiaco
דוביקאו (ובגרמנית: Toblach) היא אחת העיירות היפות בעמק פוסטריה ובדולומיטים בכלל. הבניינים האלגנטיים והצבעוניים, החנויות, המסעדות, הרחובות היפים והנופים המרשימים להפליא שעוטפים את דוביאקו הפכו אותה ליעד פופולרי. בנוסף, במרחק קצר מהעיר תוכלו למצוא את אגם דוביאקו היפהפה. מומלץ במיוחד להגיע לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר קרני השמש מאירות את האגם באופן מיוחד, והמים נדמים כאילו נצבעו בגון טורקיז בוהק.
המתיישבים הראשונים הגיעו לדוביאקו (ככל הנראה) כבר במאה השישית לפנה"ס, אך התיעוד הראשון של העיר בכתובים הוא מתקופה מאוחרת יותר – ימי הביניים – וכבר אז היא בלטה כעיר במיקום אסטרטגי היושבת על דרך המסחר שבין ונציה ובוואריה. לאחר נפילת האימפריה הרומית שלטו באזור שבטים גרמאנים, ובמאה ה-8 הקימו נזירים מהמסדר הבנדקטיני שבסן קנדידו השכנה את הקתדרלה הראשונה של העיר (על גבי אותו מבנה עתיק נבנתה הקתדרלה הנוכחית, המוקדשת ליוחנן המטביל).
כאשר חוברה דויבאקו לרשת מסילות הרכבת בשנת 1871, החלה תעשיית התיירות במקום לפרוח. אחד התיירים הידועים ביותר בעיר היה המלחין גוסטב מאהלר, שהעביר בעיר חופשות רבות (למלחין היה בית עץ קטן בלב אזור כפרי בשם Altschluderbach, במרחק קילומטרים ספורים ממרכז דוביאקו). מאהלר חיבר כאן את אחת מיצירותיו הידועות ביותר – השיר על הארץ (Das Lied von der Erde), ועבד כאן גם על סימפוניה מספר 10 שהוא לא זכה להשלים. לזכרו של המלחין מארגנת עיריית דוביאקו פסטיבל מוזיקה מידי שנה, ובחודשי הקיץ מתמלאות הגבעות בצלילי מוזיקה קלאסית. לפרטים נוספים.
דוביאקו ידועה גם בזכות פסטיבל מומלץ נוסף – פסטיבל הכדורים הפורחים שנערך מידי שנה, בחודש ינואר. אין ספק שהשילוב בין הכדורים הפורחים הצבעוניים ופסגות ההרים המכוסות בלשג הוא שילוב יפהפה! לפרטים נוספים.
סן קנדידו – San Candido
אי אפשר לבקר בעמק פוסטריה מבלי לעצור בסן קנדידו. בעיני זוהי העיירה מתוקה והיפה ביותר בעמק, והביקור כאן הוא בגדר חובה. זה גם יעד מעולה לקנות בו מוצרים מקומיים באיכות טובה, בין אם אתם מחפשים מזכרות מעץ או מבד, אוכל מקומי, ועוד. סן קנדידו נולדה כעיירת שוק, בלב אזור שהיה מיושב כבר במאה הרביעית לפנה"ס בידי שבטים קלטים. במהלך הביקור מומלץ להיכנס לקתדרלה המרכזית, ולסייר בבית הקברות הזעיר אך היפהפה, שנראה יותר כמו גן בוטני מאשר בית קברות. הקדתרלה המקורית נבנתה במאה ה-12, והחלל הפנימי עדיין מציג אלמנטים רומנסקים, ומזבח מיוחד ומרשים העשוי גילופי עץ כמיטב מסורת המקום. חלקה החיצוני של הקתדרלה לעומת זאת הורחב ושופץ במאה ה-18, בסגנון הבארוק. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר גם ב- Museo della Colleggiata של סן קנדידו. בחודשי החורף, זהו כמובן יעד נהדר לחובבי סקי, אבל גם מי שיגיע בקיץ ירוויח – מסלולי ההליכה באזור זה נהדרים, והנופים המרשימים עוטפים את העיר מכל כיוון. אין צורך להתרחק – מספיק להרים את הראש כדי ליהנות מפאר הדולומיטים. ואם תצליחו לבקר בעיר בזמן שנערכת בה תחרות פסלי השלג השנתית – הרווחתם! במהלך חודש ינואר מארחת סן קנדידו (והעיירה השכנה – ססטו Sesto) אמנים מרחבי העולם שהופכים גושי שלג וקרח ליצירות אומנות מקסימות. לפרטים נוספים.
וילבאסה – Villabassa
וילבאסה היא עיירה הידועה בקרב חובבי ספורט: כאן עובר אחד ממרוצי אופניים הקשים באיטליה (Dolomiti Superbike) ומכאן יוצאים גם שפע של מסלולי הליכה. זהו יעד אידיאלי לחובבי טבע, וגם למי שמחפש דרך להתחבר לטבע באמצעות "שביל רגליים יחפות" (מסלול קנייפ – מסלול המורכב ממשטחים שונים, שעליהם הולכים ברגליים יחפות). כפר הספא-קנייפ בווילבאסה פתוח בחודשי הקיץ, ומאפשר לחובבי הז'אנר לחוות את הטבע באופן בלתי אמצעי, ללכת במסלולי המים והאדמה, ולהתארח בבתי הארחה הפועלים לפי שיטתו של סבסטיאן קנייפ, מאבות הנטורופתיה. לפרטים נוספים.
ומה אוכלים?
האוכל באזורים אלה מותאם לתנאי מזג האוויר כמובן, ומושפע מאד מהתפריט האוסטרי הטיפוסי. כך, תוכלו למצוא בתפריט שפע של בשר ציד, ובעיקר בשר צבי (cervo) ויחמור אירופאי (daino). הנקניק הפופולרי ביותר הוא ספק (או שפק – speck), העשוי מבשר חזיר ומתאפיין בטעם מעושן. כמו כן תוכלו למצוא בכל מקום לחם שאור ולחם מתובל בזרעי קימל, נקניקיות, קנדרלי (Canederli - מעין קציצות לחם), טירטלאן (Tirtlan פנקייקים דקיקים במילוי כרוב כבוש או תרד המטוגנים בשמן רותח), בירה (נסו את הבירה ממבשלת הבירה Birrificio Rienzbrau!), שפצל (spatzle - מעין פסטה מקומית), גבינות נהדרות המיוצרת במחלבות קטנות בבקתות בין ההרים (נסו למשל את הגבינה של עמק פוסטריה – Hochpustertaler), נקניקיות שמנמנות, תפוחי אדמה צלויים במחבת עם נקניק, רביולי במילוי תרד עם זרעי פרג, ושטרודל כמובן. כל מסעדה המכבדת את עצמה, תגיש שטרודל תפוחי עץ, ורצוי בליווי גלידה או קצפת. ואם כבר נאלצתם לפתוח כפתור במכנסיים, כדאי לטעום גם קינוח נוסף, המזכיר מאד פרנץ' טוסט -- קייזרשמארן (kaiserschmarrn) וכמובן שגם את העוגות המקומיות, ובמיוחד עוגות עם ריבה תוצרת בית, המיוצרת מפירות היער שצומחים בשפע באזור.
Kommentare