כמה מהמקומות המעניינים והמפתיעים ביותר במילאנו מתחבאים הרחק מהאתרים המפורסמים. כמו למשל שכונת פורטה ג'נובה, שבה העביר קנג'י אלבאני כמה שנים מוצלחות, בין בית הספר לקומיקס למוזיאונים המיוחדים והגלריות באזור. חובבי עיצוב – זה המקום בשבילכם!
קשה לפעמים להסביר למבקרים ותיירים מהי בדיוק מילאנו. מילאנו האמיתית, אני מתכוון. העיר הזאת, שבה חייתי ולמדתי, היא קליידוסקופ של אתרים, תרבויות, וסגנונות: מרכז היסטורי מפואר וחנויות יוקרה נוצצות, פרברי תעשייה אפורים וגורדי שחקים של מיטב האדריכלים... המטרופולין השוקק הזה, על מיליון וחצי תושביו, הוא מגוון להדהים. מילאנו היא כידוע המרכז הכלכלי והפיננסי של איטליה, ובירת אופנה בינלאומית. אבל האם ידעתם שגם מי שמתעניין באומנות רחוב יוכל למצוא בה מגוון מקומות מעניינים לבקר בהם?
יש הרבה מה לומר על ציורי קיר ואומנות רחוב במילאנו, ואפשר לכתוב סדרה של מאמרים רק על אתרי הגרפיטי החשובים בעיר. אבל במאמר זה אתמקד באזור אחד ספציפי בעיר: שכונת פורטה ג'נובה (Porta Genova), שמציעה לדעתי כמה יעדים מעניינים למבקרים.
לו הייתי צריך לשרטט את גבולות השכונה (ככל שהדבר אפשרי, בכלל), הייתי מסמן את המתחם שמתפרש בין הדרסנה (Darsena), הנביליו גראנדה (Naviglio Grande), ויה סולארי (via Solari), וויה ברגוניונה (via Bergognone). הנאביליו גרנדה מוכר בשזכות חיי הלילה באזור, ואילו הדרסנה היה פעם הנמל העתיק בו עגנו דוברות על התעלות (מכאן מגיעה גם המילה ארסנלה Arsenale).
באזור Navigli, הידוע בזכות תעלות המים המפורסמות של מילאנו שחיברו את העיר עם נתיבי המסחר החשובים בצפון איטליה, אפשר למצוא את תחנת הרכבת פורטה ג'נובה, שעל שמה נקראית השכונה כולה. היום מוכרת פורטה ג'נובה כתחנת רכבת, אך בעבר היתה זו באמת פורטה (כלומר שער, באיטלקית) – שער שנקבע בחומות הספרדיות של מילאנו, והוביל לרובע בשם סן קלוצ'רו (San Calocero).
האזור כולו היה כפרי, ונראה שונה לחלוטין. למעשה, עד היום נותרו פה בתי החווה העתיקים כמו הלונגה (Lunga), הפופה (Foppa) והברבאברה (Barbavara), וכאשר החליטה עיריית מילאנו לבנות כאן את שער פורטה ג'נובה, בשנת 1870, התווספו לנוף גם המבנים המרובעים שעומדים עד היום בפיאצה קנטורה (Piazzale Cantore). אם תהיתם מהם המבנים האלה, התשובה פשוטה: אלה דוכנים ששימשו כנקודות גבייה לאגרת מעבר.
אגב – אחד מאותם ממבני אגרה לשעבר (הבית הצהוב שניצב במעבר שבוויה סן כריסטופורו), הפך לבית פרטי שבו, למרבה האירוניה, מתגורר פקיד אגרה בדימוס, פלוני בשם פרנצ'סקו טוסינו... ובכיכר זו, שסובלת למרבה הצער מהזנחה, נפתח גם הקולנוע הראשון במטרופולין.
אבל בואו נחזור לנושא שממנו התחלנו: תחנת הרכבת. מיקומה של התחנה לא היה מקרי: האזור כולו היה אזור תעשייה, ולכאן הגיעו חומרי גלם ששימשו את תעשייני האזור. תחנת הרכבת היתה הכרחית על מנת לשנע את החומרים ובהמשך גם את המוצרים המוגמרים. למעשה, היו אלה התעשיינים שמימנו את הקמתה של התחנה, וגם היום אפשר עדיין לראות את המחסנים התעשייתיים (לשעבר), ובהם המסילות ששימשו את רכבות המשא – הרכבות נכנסו לתוך המחסן ממש, ופרקו בתוך המתחם את החומרים הנדרשים.
תחנת הרכבת נקראה על שם שער הכניסה ההיסטורי, וכיום זוהי תחנת הרכבת הוותיקה ביותר במילאנו: היא עדיין פועלת, מיום שנחנכה ב-17 בינואר 1870. מכאן תוכלו לתפוס רכבת למחוז פיימונטה למשל, ולשלל יעדים ברחבי לומברדיה. אך בקרוב התחנה צפויה להיסגר. לאור שינויים במערך התנועה, הוחלט בסתיו 2024 לסגור את התחנת מתישהו בין סוף 2026 לתחילת 2027. כך שאם אתם חובבי היסטוריה, עדיין יש לכם שנה לתפוס מכאן רכבת לפני שהמבנה הזה יוסב לשימוש אחר, ויתחיל פרק חדש...
שכונת פורטה ג'נובה הייתה שכונה של תעשיינים ופועלים לכל דבר ועניין, ואם יצא לכם לעבור בחנות הנעליים של ג'ורג'ו טורצ'י (החנות נקראית Turci Calzature) אני ממליץ לכם לתפוס איתו שיחה קצרה. ג'ורג'ו הוא דוגמה נדירה לבעל מלאכה שלא עזב את המקום כאשר פניה של השכונה החלו להשתנות. הוא נצר למשפחה של אומני נעליים, והוא יוכל לספר לכם על ההיסטוריה של השכונה. הוא לא רק סנדלר אלא מספר סיפורים אמיתי, וזוכר היטב רגעים מילדותו, כמו למשל כיצד פעמיים בשבוע התעטפה השכונה כולה ריח עמוק ומשכר של קפה, כאשר מפעל הקפה המקומי קלה את הפולים והניחוח מילא את האוויר. ג'ורג'ו גם היה עד להפצצת מילאנו על ידי בעלות הברית ב-24 באוקטובר 1942.
מה עושים בפורטה ג'נובזה?
הביקור בשכונת הפועלים שהפכה לשכונת אומנים יכול להתנהל במספר דרכים.
לאחר שהגעתם למקום (הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא בעזרת קו מטרו M2), הדבר הראשון שתראו הוא את פיאצלה קנטורה, כיכר מרוצפת שבמרכזה עומד דוכן עיתונים שאליו מגיעים לא מעט חובבי קומיקס (ואני לא מציין זאת במקרה, תיכף תבינו מדוע).
למרות שהשכונה התפתחה כמרכז תעשייתי, כיום אין בה יותר מפעלים: בשנות ה-80 של המאה ה-20, במקביל להתרחבותה המטאורית של מילאנו, החלה העירייה להעביר את המפעלים מהשכונה לפריפריה. אבל החללים עצמם לא נהרסו, אלא הוסבו לשימוש אחר. באותם הימים, הסוערים והדקדנטיים, נולדה מילאנו חדשה. היו אלה ימי ה-"Milano da Bere", סלוגן פרסומי מפורסם שתיאר היטב את האווירה במילאנו, שהייתה לא רק מרכז פיננסי חשוב ביותר אלא גם עיר של חיי מותרות ומסיבות פרועות, תקופה שבה האופנה הייתה המגזר השלישי, והניעה את גלגלי התעשייה בעיר. החללים באזור קרצו למשקיעים אבל גם לאנשי אומנות, וכך למשל החליט הצלם פבריציו פרי (Fabrizio Ferri) לקח סיכון, לרכוש מספר מחסנים, ולהפוך אותם לאולפני צילום.
הוא היה אחד הראשונים, אך רבים באו בעקבותיו. כיום מאוכלס רובע פורטה ג'נובה לא רק על ידי צלמי אופנה, אלא גם על ידי אדריכלים ואמנים. דוגמה נוספת היא סטודיו OCA (ראשי תיבות של Officine Creative Ansaldo), ב-via Tortona, שרכש את מפעל Ansaldo שעסק בייצור פלדה וחלקי מטוסים וצוללות, והפך את החלל למרכז יצירתי.
כל סוגי האומנים נמשכו למקום. זוכרים שציינתי שבלב הכיכר עומד דוכן עיתונים המתמחה דווקא בקומיקס? זה משום שעד קיץ 2023, ניצב כאן בשכונה (ברחוב Savona) בית הספר לקומיקס -- Scuola del Comico di Milano. בית הספר נוסד בשנת 1979, ומפורסם בכך שהכשיר מאות אנשי מקצוע כציירי קומיקס, תסריטאי קומיקס, אומני מנגה, ומאיירים. ביולי 2023 עבר המכון ל-via Pordenone, אבל זה כבר סיפור אחר...
מטבע הדברים, כשהשתנה אופי השכונה הרחובות התמלאו במהרה גם במסעדות ופאבים שמתאימים לקהל היעד החדש של האזור, וכיום אפשר למצוא פה שפע של מקומות בילוי.
מרכז תרבותי נוסף וחשוב בשכונה הוא Museolab6, המוזיאון האקולוגי, שעומד מאחורי האירוע הפופולרי Fuorisalone (מילולית: מחוץ לסלון), תערוכה שנערכת באוויר הפתוח ובמסגרתה ניתן לבקר בדוכנים ובסטודיו של מעצבים, לחזות בעבודתם וללמוד על אופן הייצור של פריטי עיצוב ורהיטים. ה-Fuorisalone מתקיים במקביל לתערוכת העיצוב והריהוט החשובה ביותר במילאנו (ובאיטליה, למעשה) – ה-Salone del Mobile, ונחשבת לחלק משבוע העיצוב של מילאנו. אם אתם מגיעים לעיר לרגל האירוע, אני ממליץ לכם להציץ באתר ה-Museolab6 (www.museolab6.com), וגם באתר האירוע עצמו: www.fuorisalone.it. סביר להניח שתמצאו אירוע או שניים שבהם תרצו להשתתף! אפשר גם לרכוש פריטי מעצבים, ולהתרחק מהאירועים המסחריים והומי האדם לטובת מפגש בלתי אמצעי עם צד אחר של תעשיית העיצוב.
נחמד להתסובב גם ברחובות עצמם, ולפגוש את האמנים הרבים שמשוטטים בין הסימטאות. לא נדיר למצוא מעגלי ציירים שמתיישבים בפינה זו או אחרת, מחפשים השראה, ומתאמנים ברישום.
מעבר לכך, אפשר למצוא באזור זה גם מוזיאונים, והידוע מכולם הוא ה-MUDEC, כמובן, הממוקם ב-via Tortona 56. ל-Mudec יש תערוכת קבע, המובבסת על מוצגים אתנו-אנתרופולוגיים של אוספי מועצת העיר מילאנו, ובנוסף לכך מארגן המוזיאון דרך קבע תערוכות מתחלפות המושכות קהל רב. זהו מוזיאון מרתק, ומומלץ לבדוק מה מתוכנן בזמן הביקור שלכם בעיר: www.mudec.it.
מוזיאון מעניין נוסף באזור זה הוא מוזיאון העמים והתרבויות (Museo Popoli e Culture). המוזיאון הוקם בשנת 1910 ביוזמתם של מספר מיסיונרים, ובתחילת דרכו הציג בעיקר ממצאים מדרום מזרח אסיה (ואכן, בתחילה נקרא המתחם "המוזיאון האנתוגרפי ההודו-סיני"). בהמשך הורחבו התערוכות וכללו גם אזורים נוספים ברחבי העולם. גם כאן נערכות לעיתים קרובות תערוכות מעניינות, וכמובן שגם תערוכת הקבע מצדיקה ביקור. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי: www.museopopolieculture.it
מעבר למרכזי האומנות, יש בשכונה גם כמה פנינים עתיקות שכדאי לבקר, אם יש לכם זמן. אחת המעניינות ביותר בעיני היא כנסיית סן וינצ'נזו בפראטו (San Vincenzo in Prato), שנוסדה על ידי המלך הלונגוברדי דזידריוס בשנת 770. במאה ה-18 המבנה הדתי חולל והפך תחילה למחסן צבאי, לאחר מכן הוסב למעבדה לכימיה (אך תושבי השכונה, שלא הבינו מדוע יוצאים אדים מסתוריים מהמעבדה, כינו את המקום "בית הקוסם"). בשנת 1880 חזר המבנה למלא את תפקידו המקורי וכיום זוהי כנסיית הרובע.
סיור ברחובות השכונה יוביל אתכם גם ל-Scaletta, גשר עילי להולכי רגל, המכונה גם "הגשר הירוק" או "גשר האומנים". זהו אתר מעורר מחלוקת, שחלק מתושבי הרובע רוצים להרוס בטענה שהוא מכוער ומיותר, ואילו אחרים מעוניינים לשמר בטענה שהגשר, שנבנה על ידי חברת "נתן אובולדי" מברזל יצוק ב-1913, הוא בעל ערך נוסטלגי ואומנותי (הגשר כיכב בכמה סרטים איטלקיים שצולמו באזור). בזמן אירועי ה-Fuorisalone שתיארתי קודם, המקום כל כך עמוס שאי אפשר לזוז פה. אבל עתידו של הגשר לוט בערפל – כאשר תופסק פעילותה של תחנת הרכבת, גם הגשר (המתחבר אל התחנה) יהרס, כנראה.
לא רחוק משם תוכלו למצוא את Vicolo dei Lavandai (מילולית: רחוב הכובסות), ובו עדיין ניצבות האבנים ששימשו נשים לעשיית כביסה. האבנים שירתו את תושבי השכונה עד לפני 100 שנה! הכובסות שילמו דמי שכירות כדי להשתמש באבנים ועבדו בתעלה קטנה שמימיה הגיעו מהתעלה הסמוכה. מעניין לדעת שעוד לפני כן, במאה ה-18, פעלה פה אגודת הכובסים: איגוד של גברים שטיפלו בכביסה של משפחות האצולה העשירות, והקדוש המגן שלהם היה אנתוני הקדוש מפדובה. עד היום אפשר לראות מזבח שנבנה עבור הקדוש, בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה אל נאביליו הסמוכה, ובקצה הסימטה אפשר עדיין לראות צנטריפוגה בת כ-120 שנה, ששימשה לייבוש כביסה. איגוד הכובסים הוחלף בנשים כובסות במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הגברים יצאו לחזית. לאורך השנים החנויות, המפעלים ובתי המלאכה באזור נסגרו ואת מקומם של המפעלים הזעירים ומכולות למכירת סבון ומברשות תפסו מסעדות (כמו למשל המסעדה ובר הקוקטיילים MORGANTE), ברים, ודיסקוטקים (כמו למשל ה-Bobino, או ה-Vaccum Club).
איפה אוכלים ושותים?
אם יש משהו שלא חסר באזור, זה מקומות לאכול ולשתות בהם. הנה כמה מהחביבים עליי: Cape Town Cafè ב-via Vigevano 3 הוא בר קוקטיילים ותיק (המקום פעיל מאז שנת 1999) ופופולרי. בר קוקטיילים נוסף הוא UGO bistrot, המתמחה בקוקטיילים יצירתיים, פלטות מתאבנים, ועיצוב אקלקטי. Blues Canal Milano הוא מקום מפגש פופולרי, בהשראת מוזיקת הבלוז האמריקאית ומדינת מיסיסיפי. האווירה נחמדה, ומומלץ לבדוק את האתר כדי לגלות האם מתוכננות הופעות מעניינות בזמן שאתם באזור.
ב-Derby Bar אפשר למצוא אלכוהול ונשנושים במחירים שגם סטודנטים מרוששים יעריכו (הבאר ממוקם ב-via Vigevano 45, ונקרא על שם אולם הקברט ההיסטורי שפעל עד 1985 ברחוה Monte Rosa הסמוך). הופעות שוות אפשר למצוא לעיתים קרובות גם ב-Zog Milano Navigli, הממוקם ב-Ripa Porta Ticinese 37, ולא רחוק משם, ב-Ripa Porta Ticinese, אפשר למצוא את ה-Spritz Navigli Milano , מקום מומלץ לאפריטיבו.
ואחרון חביב – אם אתם מחפשים מסעדה איטלקית טובה, נסו את Le Striatelle di Nonna Mafalda Milano!
Comments