אין תשובה פשוטה לשאלה "מיהם האיטלקים?". הזהות האיטלקית היא עניין מורכב לאין ערוך – אריג שלתוכו נשזרו שבטים עתיקים, פולשים זרים, והשפעות מכל רחבי אירופה ואפילו מדינות ערב. אך בתוך הקלחת הסוערת הזאת אין לשכוח את הלונגוברדים – השבטים ה-"ברברים" שמשלו באיטליה במשך מאות שנים, והותירו בה חותם חשוב
רקע – מי בעצם היו הלונגוברדים?
מי היו הלונגוברדים, המכונים גם "לומברדים"? לדברי פאולוס הדיאקון (הנזיר הבנדקיטני וההיסטוריון יליד המאה ה-8 שחיבר את הספר "מקור הלומברדים"), העם הלונגוברדי נולד משבט לוחמים בשם ווינילר שהיה מוכר כבר בתקופה הרומאית, ונדד במאה הרביעית מסקנדינביה דרומה לאורך חופי הים הבלטי בחיפוש אחר שטחים פוריים למחייה. בסופו של דבר, לאחר שעברו דרך אזורים שהיום מוכרים כאוסטריה והונגריה, הגיעו לאיטליה.
הגעתם של הלומברדים התרחשה בעיתוי רגיש במיוחד – לאחר קריסת האימפריה הרומית המערבית, נקרע האזור במלחמות שהובילו להרס עצום. המצב באיטליה בתום המלחמה בת 20 השנים שניהלו הביזנטים נגד הגותים היה קשה, וכאשר השתלטו הלונגוברדים על השטח, הם לא כבשו מדינה משגשגת ופורחת אלא שטח מפורר ומתפרק, עם מערכת מיסוי שכבר לא תיפקדה, ובוודאי שלא הצליחה להחזיק את עצמה.
כך, בשנת 568 הוביל מלכם של הלונגוברדים, המלך אלבוין, את עמו דרך האלפים, ופלש לאיטליה. לא היתה זו משלחת צבאית, אלא הגירה של ממש: משפחות שלמות חצו את האלפים והגיעו לאזור שהיום מוכר כמחוז פריולי – נשים, גברים וילדים.
בעיר הראשונה שנקרתה על דרכם – צ'יווידאלה (ראו בהמשך) – ייסדו אלבוין ואנשיו את הדוכסות הלומברדית הראשונה, ולאחר מכן המשיכו וכבשו אזורים נוספים בצפון איטליה ובכלל זה גם את ורונה וברשה, ויצרו את ממלכת לומברדיה הצפונית – Lombardia Major.
מרגע שהגיעו, המאבקים מול הביזנטים התעצמו – בתחילה היו אמנם הלונגוברדים (שנקראו כך בשל הזקנים הארוכים שעיטרו את פניהם) בני בריתו של הקיסר יוסטיניאנו, וסייעו לו במלחמתו בגותים. אך מרגע שהגיעו לאיטליה, הם הפכו לאוייבים. תדמיתם הקשוחה התגלתה כמדויקת (שלוש מאות שנה קודם לכן הרומאים כבר תיארו אותם כלוחמים אמיצים במיוחד), והם הצליחו להביס את הצבא הביזנטי ולהשתלט במהירות על שטחים נרחבים. בפועל הצליחו הביזנטים להחזיק רק בערי החוף (בזכות אספקה שהגיעה מהים) ובשטח צר שכונה "המסדרון הביזנטי" וחיבר את רומא לראוונה.
במה האמינו הלונגוברדים?
במקור היו הלונגוברדים פאגאנים, אך בהמשך הם קיבלו על עצמם גירסה של הנצרות – נצרות אריאנית. מאוחר יותר הם התקרבו לנצרות הקתוליות ובסופו של דבר אימצו אותה כדתם הרשמית, אף שעד לרגע האחרון, ועד לקריסת הממלכה שהקימו, היחסים בינם לבין האפיפיור נותרו מתוחים מאד.
הממלכה הלונגוברדית
השטח הנרחב שכבשו הלונגוברדים חולק ל-36 דוכסויות, הכפופות למלך אלבוין – הידוע מבין מנהיגי הלונגברדים, גם בשל אכזריותו הרבה (מספרים שהוא הכריח את אשתו, רוזמונד, לשתות מכוס שהיתה עשויה מהגולגולת של אחיה. אשתו לא סלחה ולא שכחה, והיתה מעורבת כפי הנראה במותו בטרם עת של אלבוין).
לאחר שהמלך אלבוין נרצח, וגם יורשו סיים את חייו באופן דומה כשנה וחצי מאוחר יותר, החלה תקופה אלימה ובלתי יציבה שבמהלכה התחרו ביניהם הדוכסים הלונגוברדים השונים השונים על השליטה בשטחי הממלכה. הקרבות הפנימיים עלולים היו להימשך עוד זמן רב, אך איום חיצוני קרא להם לסדר: כוחה המתעצם של הממלכה הפרנקית. נוכח האיום הפרנקי, החליטו הלונגוברדים להתאחד למען עתידם, ובחרו בשנת 584 מלך חדש – אות'ארי (Autari). במקביל, התעצם תהליך התערות באוכלוסיה הלטינית המקומית. בתחילה אמנם גם האיטלקים וגם הלומברדים העדיפו לשמר איש איש את שפתו ומנהגיו, אך בהמשך המגע עם תושבי הארץ ותהליך איחוד הדוכסויות הוביל גם לאינטגרציה חברתית, ולונגוברדים רבים העדיפו ללמוד מהתרבות הרומאית ולהטמיע בתרבותם שלהם אלמנטים שמצאו חן בעיניהם.
חלק חשוב במהפך שעברו הלונגוברדים היה דתי: המלך אות'ארי נישא לתאודולינדה (הידועה גם כיום כמלכתם המיתולוגית של הלונגוברדים). תאודולינדה, בתו של דוכס בוואריה, היתה קתולית ומקורבת לאפיפיור גרגוריוס הראשון, והיא שחקה תפקיד מרכזי בשינוי הדתי שעבר על הלונגוברדים. רבים נטרו את הדת האריאנית וקיבלו על עצמם את עקרונות הקתוליות, ובאותם הימים החלה בנייתן של כנסיות מפוארות שנחשבות היום ליצירות המופת של התקופה, כמו למשל הבזיליקה של ספולטו (ראו בהמשך).
לאחר מותו של המלך אות'ארי נישאה תאודולינגה ליורשו, אגילולף דוכס טורינו. ולאחר שגם הוא נפטר בשנת 616, מלכה תאודולינדה לבדה על הלונגוברדים במשך 12 שנה. סיפורה של תאודולינדה מתואר באחד ממחזורי הפרסקאות היפים באיטליה – סדרת הפרסקאות הגותית שבקפלת תאודולינדה בדואומו של מונצה (ראו בהמשך).
לאורך השנים עלו לשלטון מלכים לונגוברדים רבים, וחלקם זכו לתהילה: המלך רות'ארי (Rothati), שמשל בין השנים 636-652 היה אחד המלכים הלונגוברדים הידועים ביותר, לא רק משום שהצליח לכבוש שטחים מהביזנטים אלא בעיקר משום שנודע כמנהיג וכמהפכן, וכמי שחיבר את ספר החוקים הלונגוברדי הראשון (Edictum Rothari). המלך רות'ארי הציג תוכנית סדורה לממשל תקין ועונשים קבועים על פי חוק (במקום השיטה הנפוצה עד אז – כל דאלים גבר). מלך ידוע נוסף היה ליוטפראנד (Liutiprand), שהרחיב את הממלכה הלונגוברדית והצליח לספח אליה גם את דוכסות ספולטו, ודוכסות בנוונטו.
המתח מול האפיפיור, וההתנגשות עם קרל הגדול
למרות שאימצו את הדת הקתולית, המתח בין הלונגוברדים לאפיפיורות היה גדול, וככל שהצליחו הלונגוברדים לכבוש שטחים רבים יותר (שהיו תחת שליטת הביזנטים) כך התעצמה חרדתו של האפיפיור. על מנת להרגיע את הרוחות העניק המלך ליותפראנד (Liutprand) לאפיפיור גרגוריוס השני מספר עיירות ומבצרים בסביבת רומא (מתוך מתנה זו, המכונה "מתת סוטרי", תצמח בהמשך מדינת האפיפיור), אך השנים חלפו והכיבושים נמשכו. לאור האיום הקבוע על רומא החליט האפיפיור סטפנוס השני לפנות לבעל ברית ותיק – פפין הגוץ (השליט הפרנקי והמלך הראשון מהשושלת הקרולינגית). פפין התחייב לעזור, אך דרש תמורה: על האפיפיור להגיע לפריז ולהכתיר את פפין כ"מלך בחסד האל". גם אשתו נמשחה ביחד איתו, מה שהעניק מעמד מקודש גם לבניו. בתמורה למעמד המשודרג, לא רק כמלך אלא גם כ-"אבי הרומים", יצא פפין הגוץ לקרב נגד הלונגוברדים, הסתער על איטליה, כבש שטחים, והשיב אותם לידי האפיפיור.
טלנובלה בשלושה חלקים
עם התחזקות הפרנקים, גדל האיום על הלונגוברדים. המלך הלונגוברדי האחרון, המלך דזידריו (Desiderio, נודע גם בשם Desiderius ואף כ-Daufer) ניצב בפני אתגר משמעותי ובחר לנקוט בפוליטיקה מפייסת – למלך פפין הגוץ היו שני בנים, ושניהם נקראו קרל: קרל הגדול (Carlo Magno) וקרלומן (Carloman). המלך דזיזריו הציע את בתו דזידרטה לקרל הגדול, והשניים נישאו בשנת 770. בנוסף התחייב דזידריו להגן על הכנסייה, ואף הגיע להתפלל בבזיליקת פטרוס הקדוש.
לכאורה, הושג שלום בין השניים. אך בפועל המאבקים נמשכו, ולאחר שקרלומן (אחיו של קרל הגדול) נהרג, הפך קרל הגדול למושל היחיד של האימפריה כולה, וניצב בפני מצב פוליטי מורכב: מעמדו מול האצולה הגרמנית היה מתוח מאי פעם, ואילו הסכסוכים המתמשכים בין האפיפיור ללונגוברדים הפריעו ליציבות ביבשת. בנוסף, לאחר מותו של קרלומן נמלטה אשתו (גרברגה) לממלכה הלונגוברדית, מהלך שדחף את הצדדים אל הקצה.
בשנת 771 הפור נפל: קרל הגדול החליט לגרש מעליו את אשתו הלונגוברדית, ומשמעות הדבר היתה שחזר בו בפועל מהברית שכרת עם דזידריוס. כאשר קרא לו האפיפיור אדריאנוס לסייע לו במלחמתו נגד הלונגוברדים, נענה קרל הגדול לקריאה.
בשנת 773 חצה צבאו של קרל הגדול את האלפים, וכוחותיו ניצחו את הלונגוברדים בקרב ידוע שנערך בעמק סוזה (val di Susa). לאחר מצור בן חודשים על פביה (Pavia), הכריע קרל הגדול את המעוז הלונגוברדי האחרון, ולכד את המלך דזידריוס עצמו (ואת בנו, אדלגיס Adalgis).
בניגוד לציפיות נמנע קרל מלהוציא להורג את דזידריוס, ובמקום זאת שלח את המלך הלונגוברדי המודח ואת בנו לגלות במנזר בצרפת. לאחר מכן נטל קרל הגדול לידיו את כתר הברזל המפורסם (ראו בהמשך), והמליך את עצמו למלך הפרנקים וגם הלונגוברדים (rex Langobardorum). היה זה סופה של הממלכה הלונגוברדית העצמאית, ותחילתה של הממלכה הפרנקית. בהמשך הומלך קרל לקיסר בידי האפיפיור לאו השלישי במהלך מיסת חג המולד בדצמבר שנת 800, וזכה ב-"הכתרה בחסד האל". כך נולדה האימפריה הרומית הקדושה. לאחר הניצחון הפרנקי השריד היחיד שנותר לממלכה הלונגברדית היה דוכסות בנוונטו, ששרדה כישות עצמאית, והתקיימה למעשה עד המאה ה-12.
מסע בעקבות הלונגוברדים:
לעיתים נדמה שבשל מעמדם כ"ברברים" (כך כינו אותם הרומאים) לא זוכים הלונגוברדים לקרדיט הראוי להם עבור התפקיד שמילאו בעיצובה של איטליה. אך בפועל ישנם שפע של אתרים מרתקים ויפהפיים, בכל רחבי איטליה, הקשורים בסיפורם של הלונגוברדים. הנה המרכזיים שבהם:
צ'יווידאלה דל פריולי – Cividale del Friuli
צ'יווידאלה היא כיום עיירה שלווה ונאה, אך בעבר היה זה יעד אסטרטגי שסימן את גבולה הצפוני של איטליה. יוליוס קיסר ייסד פה את העיר פורום יולי (ומכאן שמו של המחוז כולו: מחוז פריולי), וזו היתה העיר הראשונה ברשימת הכיבושים של הלונגוברדים ועיר הבירה של הדוכסות הלונגוברדית הראשונה. בהמשך, בעקבות הכיבוש הפרנקי, שונה שמה ל- Civitas, ומכאן שמה הנוכחי של העיר.
הלונגוברדים הקימו כאן מרכז משגשג. כיום אפשר להתרשם מעברה של העיר במוזיאון הארכיאולוגי היפה (הממוקם בפאלאצו שתכנן פלדיו בשנת 1565). מרכז העיר כולו מוגדר כ-"אזורם של הלונגוברדים", ונכלל ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. מומלץ לבקר במקדש הלונגוברדי ובמנזר סנטה מריה אין וואלה (Santa Maria in Valle), וכמובן שגם במוזיאון הדואומו, המתגאה באוסף מרשים במיוחד של פסלים לונגוברדיים חשובים.
בברשה (Brescia) תוכלו להתרשם מאתרים נוספים: כנסיית סן סלבטורה ומוזיאון סנטה ג'וליה (שני מקומות מרהיבים, יש לציין. מוזיאון סנטה ג'וליה הוא אחד היפים בצפון איטליה, לדעתי) והאזור הארכיאולוגי שסמוך למוזיאון (המכונה Capitolium).
פאביה (Pavia) היתה בירת הממלכה הלונגוברדית, ומצדיקה ביקור. למרבה הצער רוב המבנים מהתקופה הלונגוברדית נהרסו, אבל אפשר עדיין לראות ממצאים מעניינים במוזיאון הארכיאולוגי העירוני, וכדאי מאד לבקר גם בקריפטה (cripta) של כנסיית Sant'Eusebio, המתוארכת למאה השישית, ושופצה בידי המלך רות'ארי.
מונצה (Monza) :אי אפשר להתעניין בהיסטוריה הלונגבורדית ולא לבקר במונצה. ראשית כל – חובה לבקר בדואומו הנהדר, המעוטר באחד ממחזורי הפרסקאות החשובים באיטליה – הפרסקאות בקפלה של תאודולינדה, פרי עבודתם של בני משפחתם זוואטרי (Zavattari). בדואומו מוצג גם כתר הברזל (באיטלקית: Corona Ferrea) אחד הסמלים המלכותיים העתיקים ביותר של הנצרות. לפי האגדה, בלב הכתר ננעץ מסמר ברזל שנלקח מהצלב של ישו. הכתר הוא סמל למורשת הלונגוברדית, ולא רק – גם קרל הגדול וגם נפוליאון בונפרטה השתמשו בו כדי להכתיר את עצמם לקיסרים.
ספולטו (Spoleto): בספולטו, שבמחוז אומבריה, תוכלו להתרשם ממוזיאון הדוכסות, הממוקם בקומה העליונה של מבצר אלבורונץ (Rocca Alboronz) ובו אוסף פריטים המתעדים את תהילתה של העיר בתקופה שבה שימשה כבירה הדוכסות הלונגוברדית החשובה. הכנסיה הלונגבורדית (בזיליקת סן סלבטורה) בספולטו סגורה כרגע למבקרים.
במחוז אומבריה תוכלו לבקר גם במקדש לונגוברדי עתיק ומקסים בעיירהCampello sul Clitunno.
בדרום איטליה מחכים לכם שני אתרים מעניינים נוספים: בבנוונטו (Benevento), ששימשה כבירת הדוכסות הלומברדית החל מהמאה השישית, מחכים לכם כנסיית סנטה סופיה ומוזיאון Sannio, ואילו במונטה סנט'אנג'לו (Monte Sant’Angelo) מתחבא אתר מעניין במיוחד: כנסייה המוקדשת לפולחן המלאך מיכאל, שהיה פופולרי בקרב הלומברדים מכיוון שהם זיהו במלאך האוחז בחרב מאפיינים של אל המלחמה הפגאני וודאן, מגנם של הלוחמים. לאחר שהתנצרו הלונגוברדים הם בחרו לאמץ את המלאך מיכאל כקדוש המגן שלהם. הכנסייה הזאת הפכה למודל שזכה לחיקויים בכל רחבי אירופה.
Comments