שלוש עיירות מימי־הביניים שנראות כאילו צמחו מתוך מצוקי סלע געשי. בעבר חצבו בהן בתים, מרתפים ודרכים בתוך הטוף הרך. אבל הסלע שהעניק למקום את ייחודו נשחק ומתפורר בהשפעת הגשם והרוח. האם המאבק לשימור הערים נדון לכישלון? פיטיליאנו (Pitigliano), סוראנו (Sorano) וסובאנה (Sovana) הן חלק מפארק ארכיאולוגי בשם “שלוש ערי הטוף” (le tre città del tufo) בנפת גְּרוֹסֵּטוֹ שבדרום מחוז טוסקנה, בלב אזור מָארֶמָּה היפה, והן בהחלט צריכות להיות חלק מתוכנית הביקור הבא שלכם בטוסקנה.
פיטיליאנו (Pitigliano)
במבט ראשון על פיטיליאנו, שניצבת על מצוק טוף וולקני בגובה של כ- 313 מטר מעל פני הים, נדמה שהעיר אינה בנויה על הסלע אלא צומחת מתוכו: בתי האבן, החומות והסמטאות הם למעשה המשך טבעי של המצוק שעליו הם בנויים. 3513 תושבים חיים בעיר, שההתיישבות בה התחילה בתקופה עתיקה מאוד. כבר בתקופה האטרוסקית, לפני יותר מ-2500 שנה, ניצלו את סלע הטוף הרך וחצבו בתוכו קברים, מערות, מערכת נתיבים עתיקה מאוד שמכונה דרכי הטוף (vie cave), וגם עיר תחתית עם מחסנים וחדרים מתחת לבתים.
האגדה מספרת ששמו של המקום הוא שילוב שמותיהם של פטיליו וצ’ליאנו (Petilio e Celiano), שני צעירים רומאים שברחו מרומא לאחר שגנבו את כתר הזהב של יופיטר (Corona d’oro di Giove), ומצאו מקלט בשדות מָארֶמָּה, שם הקימו את הקהילות הראשונות.
באיטליה אגדות והיסטוריה משתלבות זו בזו ויוצרות יחד סיפור, שנחצב בזיכרון כמו בסלע הטוף. אם עוד לא שמעתם על פיטיליאנו – הנה הסיפור בקצרה.
בימי הביניים הפכה פיטיליאנו לעיר מבוצרת חשובה, ובתקופת הרנסנס שלטו בה משפחות אצולה מקומיות שחיזקו את חומותיה והקימו ארמונות וכנסיות. אך אחד הפרקים המיוחדים בתולדות העיר קשור דווקא לקהילה היהודית שחיה בה במשך מאות שנים. נגיע לזה בהמשך.
מבחינה גאוגרפית העיירה מתנשאת מעל עמק הנחלים לֶנְטֶה (Lente), מֶלָאטָה (Melata) ופְּרוֹקְיוֹ (Prochio), ומשקיפה על הנופים הפראיים של האזור.
כאשר מגיעים ברכב ועוצרים מול כנסיית מדונה דלה גרציה (Santuario della Madonna delle Grazie), מקבלים טעימה ראשונה מקו הרקיע של העיירה: הסלע מתמזג עם הבתים העתיקים והופך לישות אחת (unicum). ואם במקרה הגעתם בלילה והמקום מואר באור הירח – נדמה שהעיירה כמעט מרחפת בשמים, כאילו היא מוחזקת בידי כוח מסתורי.
לאחר שהגעתם – מה אפשר לראות? או יותר נכון, מה חייבים לראות, והיכן אפשר ללון?
המשיכו לקרוא…
הדרכים החצובות – Vie Cave
נחזור לרגע לדרכים המיוחדות הללו. באזור הכפרי שסביב פיטיליאנו נפרשת רשת צפופה של מחילות, מערות ומנהרות שנחצבו בלב סלע הטוף. אלו דרכי מעבר שנחצבו ביד בידי האטרוסקים.
השבילים הללו מקיפים את הכפר ומתפרסים לאורך קילומטרים רבים במערכת תת-קרקעית למחצה, מעל ומתחת לפני האדמה. ניתן ללכת בכל מקטע בנפרד.
העובדה שפיטיליאנו נחצבה בתוך הטוף הרך אפשרה כבר בעת העתיקה לתושביה לבנות מרתפים תת-קרקעיים שבהם יכלו להגן על מזון ויין מהחום שעל פני השטח.
אחת הדרכים הידועות ביותר היא ויה קאווה פוג’ו קאני (Poggio Cani). מכיוון שהיא הקרובה ביותר לכפר, היא הדרך שנוצלה והשתנתה יותר מיתר הדרכים לאחר התקופה האטרוסקית, והתושבים הפכו אותה למחסנים ואף ללולים. עד לפני כמה שנים לא היה נדיר לפגוש שם תושב מקומי שמסנן יין לבן, או תרנגולות שלא מתרגשות כלל ממטיילים.
כיום, לצערנו, המקומות הללו נטושים. היעדר הדלתות העתיקות מעץ מאפשר להביט פנימה – אם כי יש להיזהר במקומות שבהם הטוף רך יותר; אזורים אלו חוזקו באמצעות רשתות מתכת לאורך הקירות.
לעיתים ניתן גם לראות נישות חצובות בסלע שבהן הוצגו בעבר דימויים קדושים שנקראו “סקאצ’ה-דיאבולי” -(scacciadiavoli) “מגרשי שדים”, שנועדו להגן על העוברים בדרכים.
היין של פיטיליאנו
איזה יין מייצרים בפיטיליאנו?
ולפיטיליאנו יש יין משלה בשם: (Bianco di Pitigliano DOC).
למרות שטוסקנה מזוהה בדרך כלל עם יינות אדומים כמו קיאנטי או ברונלו, האזור הזה ידוע במסורת ארוכה של יינות לבנים. היין קיבל מעמד DOC בשנת 1966 - (Denominazione di Origine Controllata) כלומר שם מקור מבוקר.
היין מיוצר בעיקר מזני הענבים טְרֶבְּיָאנוֹ טוֹסְקָאנוֹ (Trebbiano Toscano), גְּרֶקוֹ (Greco) ומַלְבָזְיָה בְּיַאנְקָה (Malvasia Bianca), ולעיתים גם וֶרְדֶלּוֹ (Verdello) או שַׁרְדוֹנֶה (Chardonnay) והוא נושא את טעמי קרקעות הטוף הגעשיות של האזור.
זהו יין לבן בצבע צהוב־קש בהיר עם ניחוחות של פרחים לבנים והדרים, חומציות רעננה וסיום מינרלי יבש, שנועד לשתייה צעירה ומתאים במיוחד לדגים, פירות ים, ירקות וגבינות רכות.
גם לקהילה היהודית היה חלק במסחר ביין ובחקלאות, ובמסורת המקומית של גידול ענבים וייצור יין באזור, גם כיום יש יין כשר.
היהודים בפיטיליאנו – “ירושלים הקטנה”
במשך מאות שנים התקיימה כאן אחת הקהילות היהודיות המיוחדות ביותר באיטליה. בשל גודלה והשפעתה על חיי העיר, קיבלה פיטיליאנו את הכינוי ירושלים הקטנה (Piccola Gerusalemme).
ראשית הקהילה היהודית בעיר מתועדת כבר במאה ה-16. רבים מן היהודים הגיעו לכאן לאחר גירושים והגבלות שהוטלו עליהם במדינת האפיפיור. שליטי האזור באותה תקופה, בני משפחת אורסיני, אפשרו ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במסחר ובמלאכות שונות. כך הפכה פיטיליאנו למקום מקלט חשוב ליהודים בדרום טוסקנה.
בתחילת המאה ה-17, לאחר שהעיר עברה לשליטת בית מדיצ'י, הורה הדוכס קוזימו השני לרכז את היהודים באזור מוגדר של העיר – הגטו. למרות ההגבלות, הקהילה המשיכה להתפתח והקימה מוסדות יהודיים רבים. בלב הרובע היהודי פעלו בית כנסת, מקווה טהרה, מאפייה לאפיית מצות, קצבייה כשרה ומרתפים לאחסון יין ומזון – רבים מהם חצובים בתוך סלע הטוף שעליו בנויה העיר.
במהלך המאות ה-17 וה-18 הפכה הקהילה היהודית לחלק משמעותי מחיי פיטיליאנו. בשיאה מנתה הקהילה מאות יהודים והיוותה אחוז ניכר מתושבי העיר. היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו לרוב יציבים ואף ידידותיים יחסית לתקופה. אחת הדוגמאות לכך היא אירוע בשנת 1799, כאשר תושבי העיר הנוצרים הגנו על הרובע היהודי מפני חיילים שביקשו לבזוז אותו.
במאה ה-19, כשיהודי איטליה קיבלו שוויון זכויות ונפתחו בפניהם הזדמנויות חדשות בערים הגדולות, החלה הקהילה בפיטיליאנו להצטמצם. רבים מהיהודים עברו לערים כמו ליבורנו, פירנצה ורומא, ובמהלך המאה ה-20 הקהילה כמעט נעלמה.
כיום הרובע היהודי של פיטיליאנו נשמר כאתר היסטורי ובו מוזיאון. ניתן לבקר בבית הכנסת שנבנה בשנת 1598, במקווה, במאפייה המסורתית ובחדרי הקהילה החצובים בסלע. אחד הסמלים התרבותיים שנותרו מן הקהילה הוא הקינוח המקומי - Sfratto. משמעות המלה היא פינוי, ומדובר בגירוש של יהודי האזור לגטו של פיטיליאנו בתחילת המאה ה-17. ספראטו הוא מאפה ארוך ממולא דבש ואגוזים, בצורת המקל שבו דפקו שליחי הדוכס על דלתות בתי היהודים בדרישה שיתפנו. לעיתים מוצמדת לשם הקינוח גם המילה גויים (Lo sfratto dei Goym) אתם יודעים למה.
בית הכנסת שנבנה בשנת 1598 בית הכנסת שנבנה בשנת 1598
הכניסה ופנים בית הכנסת שנבנה בשנת 1598 - צילומים: Depositphotos
סוראנו (Sorano) – מטֶרָה של טוסקנה
היא מרוחקת רק כ־9 קילומטרים מפיטיליאנו, ובמבט ראשון אפשר לחשוב שאין הבדל בין העיירות, ששתיהן בנויות על גבעת טוף. אך למעשה שתי העיירות שונות זו מזו מאוד. לא לחינם מכונה סוראנו "מטֶרָה של טוסקנה". בתי האבן שלה נראים כאילו נחצבו בתוך הסלע, ויש בה סמטאות צרות שמתפתלות בין הבתים ומבנים המטפסים זה מעל זה לאורך מצוק הטוף.
סוראנו עשויה להפתיע באותנטיות ובמראה הגולמי שלה. התחושה היא שהזמן עצר כאן מלכת אי שם בימי הביניים – והיא גם הרבה פחות מתוירת משכנתה פיטיליאנו.
כאשר מגיעים לסוראנו, מטפסים עד הכניסה למצודה ב- Via San Marco, שם ניתן להשאיר את הרכב ולהמשיך ברגל אל תוך העיר העתיקה.
נכנסים אל העיר דרך שער פֶרִינִי (Arco del Ferrini) ומיד מתברר מקור הדימוי לעיר הדרומית: בתי האבן העתיקים נדבקים למצוק הטוף הגבוה כאילו נחצבו ממנו, ויוצרים רצף מרהיב של סמטאות, קשתות ומדרגות.
טיול בסוראנו, התלויה מעל עמק נחל לֶנְטֶה (Lente) מזמן רגעים מפתיעים: הסמטאות הצרות מתפתלות בין בתי האבן, ואז לפתע נפתח הנוף אל הקניונים העמוקים והמיוערים של העמק שמתחת, התחומים בקירות טוף גבוהים.
ברגעים כאלה מתברר עד כמה העיירה והסלע הם מקשה אחת, היא בנויה כאילו צמחה מתוך המצוק עצמו.
צועדים ברחוב הראשי עד שמגיעים אל:
הכנסייה הקולגיאלית של סן ניקולה (Collegiata di San Nicola)
פָּאלַאצּוֹ קוֹמִיטָאלֶה (Palazzo Comitale) – ארמון הרוזנים, ובחזיתו שער טרוורטין מעוטר לזכר לודוביקו אורסיני (Ludovico Orsini).
מגדל השעון (Torre dell’Orologio)
במורד הצד הצפון־מזרחי מגיעים אל שַׁעַר מֶרְלִי (Porta dei Merli) – שער הכניסה העתיק לכפר, שבעבר היה מצויד גם בגשר מתרומם.
על החזית עדיין נראים סמלי האצולה של נִיקוֹלוֹ הָרְבִיעִי אוֹרְסִינִי (Niccolò IV Orsini) ושל קוֹזִימוֹ הַשֵּׁנִי דֶּה־מֶדִיצִ’י (Cosimo II de’ Medici).
לאחר שעוברים את השער נכנסים אל עֵמֶק לֶנְטֶה (Lente), שם יש מערות חצובות בסלע מהתקופה האטרוסקית, יערות צפופים וקירות טוף גבוהים. האזור כולו זרוע במאות חללים חצובים – חלקם שימשו למגורים, אחרים לאחסון יין ומזון, ויש גם מערכות מסתור מתקופות של מצור.
מצודת אורסיני
עד היום ניתן לראות מעל שער הכניסה, הנקרא פּוֹרְטָה דִּי סוֹפְּרָה (Porta di Sopra) את סמלי האצולה של משפחות אוֹרְסִינִי ו־אַלְדוֹבְּרַנְדֶסְקִי.
המצודה נבנתה במאה ה־12 על ידי משפחת Aldobrandeschi, אחת משושלות האצולה החזקות ביותר בדרום טוסקנה בימי הביניים, ששלטה במשך מאות שנים בחלקים נרחבים של חבל מארמה. בני המשפחה הקימו באזור רשת של מבצרים וערים מבוצרות, שנועדו להגן על דרכי המסחר ועל גבולות שלטונם.
מאוחר יותר עברה סוראנו לשליטת משפחת Orsini בעקבות נישואיה של אנסטסיה אלדוברנדסקי לרומנו אורסיני. משפחת אורסיני נמנתה עם שושלות האצולה העתיקות והחזקות של רומא, ובניה מילאו תפקידים מרכזיים בפוליטיקה ובכנסייה ואף הגיעו לכס האפיפיורות – בהם האפיפיור ניקולאוס השלישי (1277–1280). על רקע זה קיבלה גם שליטתם בסוראנו משמעות אסטרטגית במאבקי הכוח של מרכז איטליה בימי הביניים.
האורסינים שיפצו והרחיבו את המצודה והפכו אותה לאחת המצודות המרשימות באזור.
מבחוץ קשה להבין את ממדיה האמיתיים, משום שחלק גדול ממנה חצוב בתוך סלע הטוף והיא מתפרשת על פני חמש קומות תת־קרקעיות.
למעשה היה זה מבצר אוטונומי לחלוטין, ובו:
בורות מים לאיסוף מי גשם
טחנה
מחסני מזון
ואף מחצבת טוף פנימית
כך יכלה המצודה להכיל את כל תושבי העיירה במקרה של מצור.
המצודה מעולם לא נכבשה. היא עמדה במצורים רבים, ובהם מצור סייני בשנת 1454, כאשר הקונדוטיירו זִיגִיסְמוֹנְדוֹ פַּנְדוֹלְפוֹ מַלָאטֶסְטָה (Sigismondo Pandolfo Malatesta), שפיקד על צבא של יותר מ־12,000 חיילים, נאלץ לסגת לאחר שלושה ניסיונות כושלים לפרוץ את חומותיה.
כיום המצודה פתוחה למבקרים. חלק מחלליה משמשים את המוזיאון האזרחי והארכיאולוגי של סוראנו, והמבנים מחוברים במנהרות ובמעברים תת־קרקעיים היוצרים מבוך של ממש. חלק מהמעברים הללו מתוארכים לתקופה האטרוסקית.
סיור במצודה מבהיר היטב את אופייה המבוצר של סוראנו, אך כדי לראות את העיירה כולה פרושה מעל עמק לנטה כדאי להמשיך אל נקודת התצפית המרשימה של מסו לאופולדינו.
מסו לאופולדינו
אל מַסּוֹ לֵאוֹפּוֹלְדִינוֹ (Masso Leopoldino) נכנסים דרך פּוֹרְטָה דִּי סוֹטּוֹ (Porta di Sotto), אחת משתי הכניסות המרכזיות לעיר המבצר.
המקום נקרא גם רוֹקָּה וְֶקְיָה “המצודה הישנה”. לאחר בניית מצודת אורסיני איבד האתר את מעמדו המרכזי, והמבצר החדש הפך למוקד ההגנה של העיירה.
בעבר מילאה המצודה הישנה שתי פונקציות חשובות במיוחד:
נקודת תצפית והתרעה
מקום מקלט לתושבים בזמן התקפה
הביצור כלל מלכתחילה גם את מגדל השעון, ובתוכו נבנתה כנסיית סַנְטָה קָתֶרִינָה, כנראה בסוף ימי הביניים או בראשית תקופת הרנסנס.
במאה ה־19 קרסו הכנסייה וחלקים נוספים מן המצודה בעקבות עבודות חפירה שנערכו מתחת לפני הקרקע, אשר ערערו את יציבות סלע הטוף שעליו היא ניצבת.
שיקומו של האתר מומן על ידי הדוכס הגדול של טוסקנה, לֵאוֹפּוֹלְדוֹ השני, שליט בית לורנה, במאה ה־19. בעקבות עבודות השיקום קיבל המקום את שמו הנוכחי.
לֵאוֹפּוֹלְדוֹ השני היה בנו של לֵאוֹפּוֹלְדוֹ הראשון, מן השליטים הנאורים של אירופה במאה ה־18. בשנת 1786 ביטל לאופולדו הראשון את עונש המוות ואת השימוש בעינויים בחקירה, ובכך הפכה טוסקנה למדינה הראשונה בעולם שביטלה עונש זה במסגרת חוק פלילי רשמי. בטוסקנה מציינים עד היום את האירוע הזה מדי שנה ב־30 בנובמבר.
למרות השיקום המרשים, חלקים מן המבנה אבדו לצמיתות. בשנות ה־70 של המאה ה־20 היה צורך לבצע עבודות חיזוק נוספות לסלע שעליו ניצבת המצודה.
כיום הפך המקום שבו עמדה בעבר הכנסייה למרפסת תצפית פנורמית מרשימה. מכאן נשקף נופה הדרמטי של סוראנו – בתי האבן הצומחים מתוך מצוק הטוף, ומעבר להם עמק לנטה העמוק והמיוער.
המרחצאות - Terme di Sorano
למרחצאות של סוראנו היסטוריה עתיקה מאוד. המעיינות החמים נובעים כאן באופן טבעי מן הסלע כבר אלפי שנים, וסביר להניח שהיו מוכרים לתושבי האזור כבר בתקופה האטרוסקית. ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בסביבה מעידים כי המעיינות נוצלו גם בתקופות קדומות.
בימי הביניים נבנה סביב המעיין מתחם קטן ובמרכזו כנסיית סנטה מריה דל’אַקווִילָה. המים החמים נחשבו לבעלי סגולות מרפא, והאתר שימש במשך מאות שנים מקום של רחצה וריפוי. המעיינות נוצלו גם בתקופות שבהן שלטו באזור משפחות האצולה אלדוברנדסקי ואורסיני, והמרחץ ששימש את הנזירים הפך עם הזמן לבריכה תרמית טבעית ששירתה הן את אנשי המנזר והן את תושבי האזור.
עם השנים ננטש המקום בהדרגה ונשכח, עד שבתחילת המאה ה־21 שוקם האתר. בשנת 2006 נפתח כאן מחדש מרכז תרמי מודרני, המנצל את אותם מעיינות טבעיים.
מי המעיינות עשירים בביקרבונט ובמגנזיום, והם נובעים בטמפרטורה קבועה של כ־37 מעלות – טמפרטורה נעימה במיוחד לרחצה במשך כל השנה.
סובאנה (Sovana)
הכפר השלישי מבין ערי הטוף של דרום טוסקנה הוא סובאנה – עיירה קטנה ושקטה הנחשבת לאחד הכפרים היפים באיטליה.
אחד המבנים החשובים ביותר בסגנון רומנסקי־גותי בכל טוסקנה נמצא כאן: הדואומו של סובאנה (Duomo di Sovana).
ב־ויה די מצו (Via di Mezzo) הדרך המחברת בין הכיכר המרכזית לבין הדואומו, ניצב ביתו של הילדברנדו מסוֹבאָנָה (Ildebrando di Soana). האיש שנולד כאן הפך בשנת 1073 לאפיפיור בשם גרגוריוס השביעי: אחת הדמויות החשובות בכנסייה של ימי הביניים.
גם בסובאנה ניתן למצוא מצודה של משפחת אלדוברנדסקי שנבנתה כבר במאה ה־11 והיתה חלק ממערכת הביצורים של המשפחה באזור מארמה.
עד שנת 1558 הדרך היחידה לכפר הייתה ויה דל פרטוריו (Via del Pretorio), המובילה אל הכיכר המרכזית – פיאצה דל פרטוריו (Piazza del Pretorio).
בכיכר ניצבים שני מבנים היסטוריים חשובים:
פלאצו דל’ארקיביו (Palazzo dell’Archivio) ששימש בעבר כבית העירייה
פלאצו דל פרטוריו (Palazzo del Pretorio)
את הארמון האחרון אפשר לזהות מיד לפי סמלי האצולה הרבים המעטרים את חזיתו. סמלים אלה הוקדשו לקברניטי העם ולנציבים מסיינה ששלטו בסובאנה בין המאות ה־15 וה־17.
מבנה מרשים נוסף הוא פלאצו בורבון דל מונטה (Palazzo Bourbon del Monte) שהיה שייך למשפחת מרקיזים בשם זה. הארמון כולל אכסדרה רחבה הסמוכה לחומות הכנסייה העתיקה ביותר בעיר – סן ממיליאנו (San Mamiliano). כנסייה זו נבנתה כנראה כבר במאה ה־9 כדי לשמור את שרידי הקדוש ממיליאנו, שהובאו לכאן מ: (Isola del Giglio).
כיום פועל במקום מוזיאון קטן שבו מוצג גם אוצר סובאנה, שהתגלה בשנת 2004. האוצר כולל כלי קרמיקה שבתוכו נמצאו לא פחות מ־498 מטבעות זהב שהוטבעו בקונסטנטינופול.
יש מי שרואים בו את ההשראה לאוצר האגדי של הרוזן ממונטה כריסטו,בספרו של אלכסנדר דיומא.
ומה אוכלים בערי הטוף?
כמו תמיד, בשלב הזה של הטיול מגיע גם הרעב.
אזור מארמה ידוע במטבח כפרי עשיר, המבוסס על מסורת של ציד, פסטה טרייה ומנות פשוטות מהמטבח העני, אך מלאות טעם.
בין המנות המקומיות תמצאו:
פיצ’י עם חזיר בר (Pici al cinghiale)
מרק ירקות עני, סמיך מאזור מארמה "אקוואקוטה" (Acquacotta) עם ביצה מעל.
טורטלי מארמניים (Tortelli maremmani)
קרוסטיני עם כבדי עוף (Crostini con fegatini)
הקינוח היהודי המסורתי ספראטו (Sfratto)
את כל זה כדאי לטעום באחת האוסטריות החצובות בטוף – למשל במסעדת: Il Caveau בפיטיליאנו.
הסברים למנות:
פיצ’י - פסטה טרייה הדומה לספגטי עבים במיוחד, הנעשית ביד מקמח, מים ומלח. השם מגיע מן הפועל האיטלקי appiccicare שמשמעותו למשוך ולעבד את הבצק ביד.
אקוואקוטה - מרק כפרי שנולד כמזונם של רועי הבקר במארמה. הוא עשוי מלחם, בצל, עגבנייה, סלרי וגבינת פקורינו, עם ביצה המתבשלת ישירות בתוך המרק.
טורטלי מארמניים - כיסוני פסטה גדולים הדומים לרביולי, ממולאים בריקוטה ותרד עם אגוז מוסקט, ומוגשים בדרך כלל עם ראגו בשר.
ספראטו - קינוח מסורתי בצורת מקל באורך כ־20–30 ס"מ. המאפה עשוי בצק פריך דק הממולא בדבש, אגוזים, אגוז מוסקט וקליפות הדרים.
תגובות