שלושת היינות המפורסמים ביותר באיטליה אינם רק עסק לחובבי יין מדופלמים. הפעם נגלה את הסיפורים המפתיעים מאחורי שלושת המלכים של תעשיית היין האיטלקית – אמרונה, בארולו וברונלו – נבין מדוע החליט מלך איטליה להפוך ליינן, איזה יין העריץ תומס ג'פרסון נשיא ארצות הברית, ואיפה אפשר לטעום את יין האמרונה המשובח ביותר.
ישנם לפחות 20 יינות מפורסמים מאד באיטליה, יינות נהדרים ומפתים ואיכותיים שכדאי ומומלץ להכיר (ולטעום!). אבל אם אי פעם תתבקשו לנקוב בשמותיהם של שלושת היינות הכי חשובים והכי מפורסמים בארץ המגף, היינות שמככבים בראש רשימת ההמלצות של מבקרי היין וקוטפים פרסים ומדליות בכל התערוכות הבינלאומיות, התשובה היא פשוטה: אין מלך אחד באיטליה, יש שלושה. ושמם הוא אמרונה דלה ואלפוליצ'לה (Amarone della Valpolicella ובקיצור – אמרונה), ברונלו די מונטלצ'ינו (Brunello di Montalcino ובקיצור - ברונלו), ובארולו (Barolo).
לכל אחד משלושת היינות האלה יש סיפור מרתק, שורשים היסטוריים, ופרופיל טעמים ייחודי שצבר מאות אלפי מעריצים ברחבי העולם.
ברונלו די מונטלצ'ינו (Brunello di Montalcino)
מחוז טוסקנה ידוע כאחד ממחוזות היין החשובים באיטליה, ורוב המטיילים מכירים את יין הקיאנטי המפורסם, אבל היין הנחשב מכולם הוא דווקא הברונלו די מונטלצ'ינו (Brunello di Montalcino DOCG).
יין ברונלו מיוצר אך ורק מענבי סנג'ובזה (Sangiovese), וליתר דיוק משיבוט של הזן, שנקרא סנג'ובזה גרוסו (Sangiovese Grosso). כדי לייצר את היין נאלצים היקבים לעמוד בתקנות נוקשות מאד: על פי חוק מותר לייצר ברונלו אך ורק מהכרמים שגדלים באזור גאוגרפי מוגדר – מסביב לכפר מונטלצ'ינו (Montalcino) שבעמק אורצ'ה (Orcia), אחד האזורים היפים ביותר בטוסקנה (כאן, למשל, צולמו מספר סצנות מהסרט "הגלדיאטור" בכיכובו של ראסל קרואו).
בנוסף, על מנת להיקרא "ברונלו די מונטלצ'ינו" (מותג מוגן ורשום) היין חייב להיות מיושן במשך ארבע שנים לפחות (שנתיים מתוכן בחביות עץ ומינימום ארבעה חודשים בבקבוק). יינות המוגדרים כ"ברונלו ריזרבה" חייבים להתיישן במשך חמש שנים לפחות.
אבל העבודה הקשה והארוכה המושקעת בייצור הברונלו – משתלמת. מי שטעם פעם אחת יין ברונלו טוב, לא ישכח אותו. זהו יין בעל גוף, חמיצות מאוזנת, טאנינים מעוגלים, וטעמים וניחוחות של פירות אדומים ושחורים, וניל, אבן צור וטבק. הענבים עוברים תהליך השרייה מלא במטרה למצות את הטעמים והארומות מהקליפה (קליפת הסנג'ובזה עשירה בלינאלול, שמעניק ליין את ניחוחות הפרחים הטיפוסיים לו), ותהליך היישון ארוך מאפשר לארומות השלישוניות של היין להתפתח.
כשביונדי-סנטי התאהב בסנג'ובזה, הענב של טוסקנה
אזור מונטלצ'ינו ידוע בזכות היינות האדומים המצטיינים שלו מזה למעלה מ-600 שנה, אבל יין הברונלו עצמו הוא תוספת חדשה בהרבה, שנולדה רק בשנות ה-70 של המאה ה-19, כחלק מהניסויים שערך פרוצ'ו ביונדי-סנטי (Ferruccio Biondi-Santi).
ביונדי סנטי היה חייל לשעבר שנלחם בצבאו של גריבלדי למען איחוד איטליה. כששב לביתו הוא פנה כמו רבים פנה לקריירה בתחום החקלאות והמחקר. הוא שכלל טכניקות גידול יין ביקבים של סבו, והחליט להכין יין העשוי 100% סנג'ובזה, ללא זנים אחרים. באותם הימים זה היה מהלך בלתי רגיל ואף מוזר. סנג'ובזה תמיד היה הענב הטיפוסי לטוסקנה (גם היום הוא הענב הנפוץ ביותר במדינה כולה, ולמעשה הזן העשירי הנפוץ בעולם), אבל איש לא חשב שזה אפשר לייצר יין המבוסס אך ורק על הענב שנתפס ביד רבים כגס ופשוט מידי.
ביונדי-סנטי התעקש, וגם החליט ליישן את היין בחביות עץ גדולות במיוחד (ולא בחביות עץ חדשות מאלון צרפתי, כפי שנהגו יצרני יין רבים אחרים), על מנת שהעץ לא יהיה דומיננטי מידי, ושום דבר לא יפריע לטעמו של הענב להתבטא באופן מלא.
הבקבוק הראשון של ברונלו יצא אל העולם בשנת 1888, והתוצאה, כך מספרים, היתה יין פירותי מאד, מקורי, שנשאר מלא חיים ובועט גם לאחר שיושן במשך פרקי זמן ממושכים (5 עד 10 שנים בחביות). מכיוון שהיין נולד כדרך לבטא את הענבים המקומיים, בחר ביונדי-סנטי בשם ההגיוני ביותר עבור היין שהמציא – הוא קרא לו ברונלו, משום שכך קראו המקומיים לענבי הסנג'ובזה.
במשך תקופה ארוכה נשאר יין הברונלו התחביב הפרטי של ביונדי-סנטי, אך עם השנים התמונה השתנתה. בנו של פרוצ'ו, טאנקרדי (Tancredi) היה יינן מוכשר ששכלל את תהליך היצור והעלה את הרמה, ועם הזמן קמו לו מתחרים. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 החלה סצינת היין במונטלצ'ינו להתעורר ויצרנים נוספים הצטרפו לחגיגה.
מיין שיש לא הכיר ואיש לא הבין, הפך הברונלו לאחד היינות הנחשבים ביותר במדינה ובזירה הבינלאומית. זהו היין האיטלקי הראשון שזכה לתואר DOCG, הנחשב לתו תקן המעיד על איכות היין ועל החיבור בינו לבין מסורת הייצור באזור מסוים, וברונלו (בציר 1955) הוא גם היין היחיד שזכה לככב ברשימת שניים עשר היינות החשובים של המאה ה-20 של מגזין היין הידוע Wine Spectator. כאשר חגג יין הברונלו 100 שנה להיווסדו הוזמן פרנקו ביונדי-סנטי (נכדו של פרוצ'ו) לפגישה חגיגית במעונו של נשיא איטליה, וכאשר הגיעה המלכה אליזבת לביקור רשמי ברומא, אחד מהיינות שהוגשו לה היה ברונלו, כמובן.
איפה אפשר לטעום יינות ברונלו?
הדרך הפשוטה ביותר לטעום יינות ברונלו היא באחד מברי היין (ובאיטלקית – אנוטקה enoteca) בעיירה מונטלצ'ינו עצמה. כך תוכלו לטעום כוס או שניים של יצרנים ידועים יותר ופחות, מבלי להתחייב לסיור שלם. אחד המקומות החביבים עליי באופן אישי הוא הבר-מסעדה אלה לוג'ה די פיאצה (Alle Logge di Piazza), שיושב ממש על אחת הכיכרות הראשיות של מונטלצ'ינו – פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo). האווירה פה נעימה ורגועה, והתפריט אמנם מצומצם אבל כולל מספר מנות קלאסיות ועשויות היטב (נסו את הפיצ'י שלהם – סוג של פסטה טיפוסי לאזור סיינה, או את הטרטר המוגש עם כמהין). אם תבחרו לשבת בחוץ, תוכלו להשקיף על הרחובות מלאי חיים, ואם תשבו בפנים, ליד החלונות העצומים, תהנו מנוף מרהיב של העמק. נסו כוס (או שתיים... או שלוש...) מיינות הברונלו שבתפריט, ותבינו מיד מדוע הפכה מונטלצ'ינו ליעד חובה עבור פודיז וחובבי יין המבקרים באיטליה.
לחילופין, תוכלו גם לבקר באחד היקבים הידועים שבאזור, ולהכיר את עולם הברונלו מקרוב. ישנם יקבים רבים שעורכים סיורים מודרכים (כולל טעימות), וסוג הסיור תלוי בטעמכם האישי ובתקציב שלכם (ברונלו איננו יין זול).
יקב באנפי (Banfi) הוא אחד הידועים והמרשימים באזור. הסיורים המודרכים שלהם כוללים ביקור בחללי הייצור השונים, וטעימה מודרכת, כמובן. אפשר גם לטעום את היינות המשובחים שלהם באופן עצמאי ללא סיור – האנוטקה היפה שבמקום פתוחה (לרוב) לקהל הרחב. אם אתם מציינים אירוע חשוב, תוכלו לעצור לארוחת ערב טוסקנית מודרנית במסעדה הפועלת במתחם – לה סלה דיי גרפולי (La Sala dei Grappoli) – שלאחרונה גם הוענק לה כוכב מישלן אחד.
אתר מומלץ נוסף הוא קסטלו טריצ'רקי (Castello Tricerchi) – מבצר שהוסב לאחוזת יין ומציע יינות ברונלו מורכבים ומאוזנים. הסיורים שלהם מהנים, והנוף הנשקף מחדר הטעימות מקסים במיוחד.
יקב ביונדי-סנטי ההיסטורי עדיין פעיל, כמובן, ומנוהל כיום על ידי הדור השביעי לשושלת. הביקורים המודרכים במקום ספורים, ומומלץ להזמין אותם לפחות שבועיים לפני מועד הביקור המתוכנן.
בארולו (Barolo DOCG)
אם הענב המזוהה ביותר עם טוסקנה הוא הסנג'ובזה, הענב המזוהה ביותר עם מחוז פיימונטה שבצפון מערב איטליה הוא הנביולו (Nebbiolo). בעיניהם של רוב מבקרי היין במדינה זהו למעשה הענב החשוב ביותר באיטליה, ויין בארולו (Barolo DOCG), אחד היינות היקרים והיוקרתיים ביותר במדינה, מיוצר מ-100% ענבי נביולו בלבד.
בדומה לברונלו גם הבארולו הוא לא רק יין, אלא מותג – יין למביני עניין ולבעלי כיסים עמוקים. בקבוק סטנדרטי של בארולו ריזרבה מאת אחד היקבים המפורסמים ביותר במחוז – יקב ברונו ג'אקוזה (Bruno Giacosa) יעלה כ- 180 יורו, ואילו מחירם של בקבוקי וינטג' ימריא בקלות ויגיע לאלפי יורו. אפשר כמובן לקנות גם בקבוקי בארולו "רגילים" יותר, במחירים שפויים בהרבה (כ-50 יורו).
עוצמתי ומורכב, בעל ניחוח עמוק ומפתה של ורדים ודובדבנים ותבלינים מתוקים, הבארולו ידוע בזכות המבנה והכוח שלו. בכל לגימה באים לידי ביטוי הגוף מלא, החומציות המאוזנת, הטעמים הפירותיים והטאנינים העגולים. על פי חוק חייב הבארולו להתיישן במשך 38 חודשים לפחות לפני שניתן לשחרר אותו לשוק (מתוכם לפחות 18 חודשים בחבית). יינות בארולו ריזרבה, לעומת זאת, מתיישנים במשך 62 חודשים (!) לפחות.
ההיסטוריה המפוארת של הבארולו
הגבעות שבהן מיוצר היום יין הבארולו מוכרת בשם "גבעו הלאנגה" (Langhe) והן נודעו כאזור שבו מייצרים יינות משובחים כבר לפני 2500 שנה. שבטים ליגוריים, גאליים וכמובן גם הרומאים ייצרו פה יין פופולרי מאד, ואפילו יוליוס קיסר, שחלף באזור לאחר מלחמת גאליה, התרשם מהיין ולקח עימו לרומא כמות מכובדת של חביות.
ענבי הנביולו (nebbiolo), שכיום מזוהים באופן מוחלט עם תעשיית היין המקומית, הגיעו לגבעות הלאנגה (Langhe) רק במאה ה-13. שמם של הענבים נובע מתנאי האקלים הטיפוסיים לגבעות הלאנגה, המכוסות לעיתים קרובות בשכבה דקה של ערפל חלבי (באיטלקית, ערפל נקרא "נביה" – nebbia ובלטינית – "נבולה" nebula).
כשמלך איטליה החליט להפוך בעצמו לייצרן בארולו
בתקופת הרנסנס צמחה תעשיית יין הבארולו באזור, ובמאה ה-18 היין אף הגיע לשולחנם של דיפלומטים חשובים כמו תומס ג'פרסון (שנבחר בהמשך לנשיא ארצות הברית). אבל האמת היא שהיין שטעמו ג'פרסון ואחרים לא היה דומה בשום צורה לבארולו המוכר לנו היום. באותם הימים הבארולו היה יין קליל תוסס ומתוק, המזכיר בטעמו שמפניה.
מי, אם כן, הפכו את יין האיכרים המתקתק ליין העוצמתי שנמכר היום במכירות פומביות באלפי יורו? הקרדיט מגיע לכמה תעשיינים ואנשי אצולה איטלקים, שמילאו תפקיד מכריע בהמצאה המחודשת של הבארולו, ולאישה אחת שהעזה להמציא מחדש את חוקי המשחק.
המרקיז קרלו טאנקרדי פאלטי (Carlo Tancredi Falletti) היה בנקאי עשיר עם קשרים מכובדים בחצרו של נפוליאון, והבעלים של שטחים נרחבים באזור גבעות הלאנגה. אישתו, ג'ולייט קולבר פאלטי Juliette Colbert Falletti), היתה דמות מוכרת בחברה, פילנתרופית שניהלה מספר ארגוני צדקה חשובים, ויזמת בליבה. לאחר שבעלה נפטר בשנת 1838, רכשה ז'ולייט את הקרקעות שלו ממשפחתו, שכרה את שירותיו של אחד האנולוגים הצרפתיים הידועים של התקופה – לואי אודארט (Louis Oudart) – ויצאה להרפתקה.
היא החליטה לנסות לייצר באיטליה את היינות הגדולים של צרפת, ולהשתמש לצורך כך בענבים המקומיים שבבעלותה. התוצאה הייתה כל כך מוצלחת, שמלך איטליה, קרלו אלברטו לבית סבויה (Carlo Alberto di Savoia) התאהב ביין. ז'ולייט פאלטי התגלתה גם כאשת שיווק מוצלחת, וכאשר שמעה שהמלך אהב את היינות שלה היא שלחה לו מיד 325 חביות יין בארולו, חבית לכל יום מימות השנה (ואם אתם תוהים למה 325 ולא 365, התשובה היא שבמהלך 40 ימי התענית שלפני חג הפסחא מאמינים נוצרים לא שותים יין). כך גם הפך הבארולו ליין המזוהה עם בית המלוכה האיטלקי, וזכה לכינוי מלך היינות – איל רה דיי ויני (il re dei vini).
למעשה, מלך איטליה אפילו רכש אדמות באזור והחל לייצר יין בעצמו, ובנו, ויטוריו אמנואלה השני, הקים שם בשנת 1858 יקב שפועל עד היום – יקב פונטפרדה (Fontanafredda). האנולוג הצרפתי אודר (Oudart) המשיך לשתף פעולה עם אצילים נוספים באזור, כמו קמילו בנסו רוזן קאבור (Camilo Benso Cavour, שמונה בהמשך לראש הממשלה הראשון של איטליה המאוחדת). בהדרגה פותח המתכון המודרני ליין בארולו, המוכר לנו כיום.
יש בארולו, ויש בארולו
סיור טעימות באזור יחלוף במספר עיירות מקסימות, המשקיפות על נופים שמרחיבים את הלב והנפש – סרלונגה ד'אלבה (Serralunga d’Alba), בארולו (Barolo), מונפורטה ד'אלבה (Monforte d’Alba), גרינצנה קאבור (Grinzane Cavour) ועוד.
לפי חוק, כל יינות בארולו המיוצרים באזורים המורשים הללו מוגדרים כיין בארולו, אבל בפועל, השוני בין היינות המיוצרים בעיירות השונות הוא משמעותי ונובע בין היתר ממבנה הקרקע, תנאי מזג האוויר והחשיפה לשמש.
מכאן שגם הציונים שמעניקים מבקרי היין ליינות הבארולו משתנים מאד ממקום למקום, וכך גם המחירים שהיצרנים מרשים לעצמם לדרוש בשוק. כדאי לדעת שיין בארולו טוב, אבל טוב באמת, הוא בעל עוצמה אלגנטית שמעטים היינות האיטלקים האחרים שיכולים להשתוות אליה. זהו יין שיכול להתיישן בקלות במשך 20 שנה, ולכל אזור יש את המעריצים שלו. רבים מסכימים, ואני ביניהם, שיינות הבארולו מאזור מונפורטה ד'אלבה (Monforte d’Alba) הם בין הטובים ביותר שהאזור הזה מציע, ומתאפיינים בעושר טעמים וארומות מסחרר כמעט, ומבנה אלגנטי במיוחד.
איפה אפשר לטעום יין בארולו טוב?
כתמיד, יש שתי אפשרויות מרכזיות: לצאת לסיור מודרך באחד היקבים הידועים באזור, או לבקר בבר יין (אנוטקה – enoteca) מקומי ולטעום כמה כוסות. כך או כך, זו תהיה חוויה שלא תשכחו. כמובן שגם המסעדות הטובות באזור מחזיקות אוסף מפואר ולעיתים שומט-לסתות של יינות בארולו מעולים. בשל המבנה והעוצמה של היינות האלה מומלץ להזמין אותם לצד המנות הבשריות הטיפוסיות לאזור זה באיטליה, החל מרביולי פלין (ravioli plin) הממולאים בבשר ומוגשים עם ראגו, עבור במנת הבשרים המטוגנים הטיפוסית לפיימונטה (פריטו מיסטו פיימונטזה – fritto misto Piemontese) וכלה בסטייקים איכותיים מפרה פיימונטזית, כמובן.
בעיירה בארולו (Barolo) עצמה, נסו את בר היין "לה ויטה טורקזה" (La vita turchese) – אוסף הבקבוקים שלהם ישמח כל חובב יינות, ולצד היין אפשר להזמין סוגים שונים של אנטיפסטי טעימים ובאיכות מצוינת.
במונפורטה ד'אלבה (Monforte d’Alba) הזמינו (מראש!) מקומות בבורגו סנט'אנה (Borgo Sant’Anna), אחת המסעדות הטובות ביותר באזור (ובעלת כוכב מישלן אחד). האוכל פה נפלא, והנוף הנשקף מהחלונות הרחבים שנפתחים אל העמק נפלא לא פחות. שף פסקואלה לארה (Pasquale Laera) אמנם נולד בפוליה שבדרום איטליה, אבל הוא התאהב בצפון ומבשל את מנות פיימונטה במומחיות ובאלגנטיות ועם טוויסט מודרני.
אם אתם מבקרים באזור בעונת פטריות הכמהין (ובאיטלקית – טרטופו Tartufo) אתם באמת חייבים להזמין מנת פסטה עם כמהין לבן. אזור אלבה שבפיימונטה הוא אחד משני האזורים המפורסמים ביותר באיטליה בזכות פטריות הכמהין שגדלות פה, ומדובר על מעדן אמיתי ובלתי נשכח.
אמרונה די ואלפוליצ'לה (Amarone di Valpolicella DOCG)
המלך השלישי הוא יין האמרונה, אחד היינות הידועים ביותר במדינה. אמרונה הוא יין גדול – גדול בטעמים, בעומק, באחוז האלכוהול, במספר המעריצים שלו ובעוצמה שהוא מביא עימו. באופן מפתיע למדיי היין החשוב הזה נולד בטעות...
כן, הכול התחיל מחבית שנשכחה.
טכניקת ייצור יין האמרונה היא יוצאת דופן ומבוססת על תהליך שנקרא באיטלקית "אפסימנטו" (Apassimento): לאחר שבוצרים את הענבים מניחים להם להתייבש במשך פרק זמן ממושך, עד שחלק גדול מהמים מתנדפים, הענבים נעשים כמעט צימוקים, וריכוז הסוכרים שבתוכם עולה.
טכניקת האפסימנטו מוכרת כבר מימי רומא העתיקה, וסייעה למגדלי הגפנים לייצר יינות מתוקים ומרוכזים מאד, כמו יין הרצ'וטו (Recioto) הפופולרי עד היום בין גבעות הואלפוליצ'לה. יום אחד הכין איכר מקומי יין רצ'וטו, ושכח חבית אחת במרתף. לאחר שפתח אותה הוא גילה תופעה מעניינת – הסוכרים שביין הרצ'וטו הפכו לאלכוהול, ובמקום יין מתוק התקבל יין עמוק ומורכב, עם טעם מריר עדין מאד שליווה כל לגימה (משמעות המילה "אמרו" amaro באיטלקית היא מריר). והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה...
איך מכינים אמרונה?
כמובן שגם לאמרונה יש אזור המוגדר כ"אזור קלאסי", המתפרש בין הכפרים נגראר (Negrar), פומאנה (Fumane) ומאראנו (Marano) בגבעות ואלפוליצ'לה (Valpolicella) במחוז ונטו (Veneto). השילוב בין תנאי האקלים ומבנה האדמה באזור הזה הפך אותו לאחד האזורים החשובים בתעשיית היין באיטליה.
על פי חוק, ניתן לייצר אמרונה אך ורק מרשימת זנים מותרים: קורבינה (Corvina), קורבינונה (Corvinone), רונדינלה (Rondinella), מולינרה (Molinara) ואוסלטה (Oseleta). ענבי הקורבינה והקורבינונה, הנקראים כך על שום צבעם הכהה המזכיר את צבע העורב (קורבו, corvo באיטלקית), הם אלה שמעניקים את הגוף והעוצמה ליין.
הענבים נקטפים לאחר שהגיעו להבשלה מלאה, ומיובשים בחדרי ייבוש מיוחדים. בעבר נהגו האיכרים לייבש אותם על מחצלות, אבל כיום התהליך כולו מתרחש בחדרים מתוחכמים עם בקרה אקלימית מלאה.
זהו אחד השלבים החשובים ביותר בתהליך ייצור האמרונה, ויש לו השפעה מכריעה על טעם היין ועל מבנה הטאנינים שלו. לאחר הייבוש, הסחיטה והתסיסה עובר היין לחביות עץ ליישון ממושך – לפחות שנתיים על פי חוק. רוב האחוזות מיישנות את היין לפרקי זמן ממושכים יותר, ולרוב עוברות לפחות 4-5 שנים מרגע הבציר ועד הרגע שבקבוק אמרונה יוצא לשוק. התוצאה, יש לומר, מצדיקה את ההמתנה הממושכת, משום שאמרונה טוב (ואני מתכוונת לאמרונה טוב באמת) הוא יין שיגרום לכם לפעור את הפה בהתלהבות ולמזוג לעצמכם מיד עוד כוס. חזק ומורכב, בעל טאנינים מעוגלים, מתיקות רכה, טעמים פירותיים שמחים (תותים, דובדבנים ושזיפים), בלסמיות מעודנת וניחוחות בשלים של פרחי סיגליות וורדים שהופכים את היין הזה לאחד האהובים באיטליה, ולמנצח בתחרויות יין רבות.
איפה אפשר לטעום אמרונה?
ישנם מספר יקבים נהדרים המתמחים ביינות אמרונה, ונמצאים במרחק קצר מוורונה (Verona). ההיצע יכול לבלבל, אבל אני אישית מעדיפה את האחוזות ההיסטוריות, שמציעות לא רק חוויית יין מעולה אלא גם הזדמנות לבקר במשכנים מפוארים בעלי ערך אומנותי ותרבותי.
אחוזת סנטה מריה די גאטנו בראטני (Tenuta Santa Maria di Gaetano Bertani), לדוגמה, היא אחד היקבים היפים ביותר באזור כולו, וחווית הטעימה שלהם תשמח לא רק את בלוטות הטעם אלא גם העיניים והלב.
המשפחה מייצרת יינות מזה דורות, ורכשה את אחוזת מוסקוני-ברטאני (Mosconi Bertani) שבלב גבעות ואלפוליצ'לה. חובה להזמין את הסיורים מראש, כמובן!
לחילופין, אפשר לשבת לארוחה נהדרת באחת המסעדות הידועות בין גבעות ואלפוליצ'לה, וללוות כל מנה ביינות אמרונה משובחים. במסעדת ואלפוליצ'לה (Ristornate Valpolicella) שבעיירה נגראר (Negrar), לדוגמה, האוכל נהדר ותפריט היינות ארוך כמו ספר. מומלץ (ולמעשה חובה) להזמין מקומות מראש.
