אחד הדברים שהכי מזוהים עם איטליה הוא הג'לאטו, ובטח גם אתם כבר נתקלתם בפוסטים הוויראליים של ידיים המחזיקות גביעי גלידה על רקע נוף איטלקי טיפוסי. אז מה כל הרעש סביב הגלידה האיטלקית? מהו בעצם הג'לאטו האיטלקי, איך מכינים אותו, ובמה הוא שונה מ-icecream? על כל זאת ועוד ננסה לענות במאמר שיעסוק באהבה האיטלקית האולטימטיבית: הג'לאטו כמובן
מילאנו ונציה ורומא, לצלם גביעי ג'לאטו ברחוב זה הטרנד ברשתות החברתיות כבר שנים - Depositphotos
הערה קטנה לפני שמתחילים: באיטלקית המילה ג'לאטו –Gelato היא בגוף זכר, וגם במאמר הזה נתייחס לג'לאטו בלשון זכר.
למה לאכול גלידה איטלקית?
לפי סקרי שוק באיטליה 98% מהאיטלקים אכלו ג'לאטו לפחות פעם אחת בחייהם, וההערכה היא שהאיטלקי הממוצע אוכל בין 7- 8 ק"ג גלידה בשנה. האיטלקים תופסים את אכילת הג'לאטו כפעולה חברתית המתבצעת בשעות הפנאי, ולכל איטלקי ואיטלקייה יהיו טעמים מועדפים ובדרך כלל גם גלידריה מועדפת בעיר מגוריהם. מבחינת האיטלקים "ללכת לאכול ג'לאטו" זו פעילות לכל דבר, משהו שבדרך כלל עושים עם המשפחה והילדים או כמפגש בין חברים ומשפחות. לעיתים קרובות הגלידה היא תירוץ למפגש חברתי, ואחרי שכולם ירכשו גביע ג'לאטו איכותי הם יצאו ביחד לסיור רגלי נינוח ברחבי העיר (ג'לאטו נאכל לרוב בעמידה או תוך כדי הליכה). כאשר איטלקים מבקרים בעיר זרה הם לרוב ינסו את הג'לאטו המקומי וישוו אותו כמובן לג'לאטו המוכר להם. למעשה, שיחות מפולפלות על ג'לאטו, טעמים ומרכיבים הן נפוצות יותר משתוכלו לתאר לעצמכם... ומעבר לכל מה שנכתב כאן, ג'לאטו פשוט טעים!
האם הג'לאטו בריא?
האיטלקי רואה בג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי (Gelato Artigianale) מאכל בריא. בניגוד למה שניתן לחשוב, מנת ג'לאטו דווקא לא מכילה כמות מוגזמת של קלוריות וסוכר (בין 130-200 קלוריות ל-100 גרם גלידה, תלוי בטעם), והג'לאטו עשוי לרוב מחומרים טבעיים (לעיתים אורגניים) ועשיר בחלבון וסידן. כשחם בחוץ, אין דבר מרענן יותר מג'לאטו.
מהי בדיוק ג'לאטריה אַרְטִיזָנָלִית אמיתית?
בעולם יש כ-100 אלף ג'לאטריה (gelaterie) וכ-30% מהן נמצאות באיטליה. ובמילים אחרות: באיטליה יש את מספר הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הגבוה בעולם. אבל מהי בעצם ג'לאטריה (gelateria)? מדובר בחנות שבה מוכרים ג'לאטו, הכוללת גם מעבדת ייצור קטנה. המעבדה מאובזרת במכונות לייצור, פסטור והקרמת הגלידה מאפס, והגלידה המוכנה מאוחסנת במקפיאים מיוחדים. תהליך הייצור מתחיל בדרך כלל בשעות הבוקר, ובסופו הגלידה המוכנה עוברת לוויטרינה שבחלל הקדמי. קיימות שתי שיטות של אחסון והצגת הגלידה: המפורסמת והנפוצה יותר היא מקרר זכוכית גדול, עם תבניות שקועות שבהן מאוכסנת הגלידה. השיטה השנייה היא עתיקה יותר וכוללת מקרר הבנוי בצורת דלפק/בר ובו מכלי ברזל עמוקים לאחסון הגלידה, בשיטה הזו הלקוח אינו רואה את הגלידה.
מימין הצורה הנפוצה יותר בה ניתן לראות את הג'לאטו, משמאל השיטה העתיקה יותר עם מיכלי הברזל
ג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי אמיתי, כזה שמכבד את עצמו, עשוי ממוצרים מקומיים אייכותיים. החלב, השמנת והפירות יגיעו מהאזור, וכאשר יזדקקו הבעלים למרכיבים שלא קיימים באזור (כמו שוקולד או פיסטוקים או אגוזי לוז) הם ידאגו להשיג מרכיבים באיכות גבוהה בלבד, ממקומות שמתמחים בגידולם. פיסטוק ירוק, למשל, יגיע מהעיירה ברונטה בסיציליה. אגוזי לוז יגיעו ממחוז פיימונטה, המפורסם בזכות אגוזי הלוז האיכותיים שלו. ברוב הגלידריות ניתן למצוא טעמים קלאסים כמו: קרמה מסוגים שונים, פיור די לטה (גלידת חלב בטעם וניל) שוקולד, פיסטוק או אגוזי לוז, אבל גם טעמים מקוריים ומיוחדים יותר, לפי דמיון הבעלים. גם סורבטים ללא חלב נפוצים מאוד (בעיקר בשנים האחרונות), וכמובן שהכל מיוצר במקום.
מהי גלידה איטלקית אמיתית, ומה ההבדל בין ג'לאטו לסוגי גלידה אחרים?
ההבדל העקרוני והבסיסי הוא שג'לאטו מכיל כמות גבוהה יותר של חלב (ופחות שמנת). בנוסף, אין להזריק אוויר במהלך תהליך הייצור (בניגוד לגלידה מסוג ice cream). עם זאת, יש להודות שקשה להגדיר במדויק את ההבדלים בין סוגי הגלידות מאחר ועם השנים התרחשה זליגת מתכונים הדדית – יצרני הג'לאטו העתיקו טכניקות מעולם הגלידה, וכמובן שגם להפך. אם תרצו, תוכלו להיעזר בהגדרה שמציע החוק האירופאי:
"גלידה היא מזון שהובא למצב מוצק ודביק באמצעות הקפאה וערבוב בו-זמניים, ובאמצעות שימוש בחומרי הגלם המשמשים לייצורו ומיועדים למכירה ולצריכה במצב זה."
אם נסתמך על ההגדרה של החוק האירופאי לא נוכל להבחין בין גלידה המיוצרת במפעל גדול וכזו המיוצרת בחנות קטנה. לכן בשנת 2012 איגוד יצרני הגלידה האיטלקי הציע הגדרה משלו לגלידה אַרְטִיזָנָלִית איטלקית מסורתית. הנה חלק מההגדרה הארוכה:
"הגלידה המסורתית האיטלקית היא התוצאה האופטימלית של הקפאה וערבול בו-זמנית של תערובת של חומרי גלם טבעיים מקוריים, רצוי טריים, ומרכיבי מזון איכותיים שנבחרו, אוזנו ועורבבו במומחיות על ידי יצרן הגלידה במעבדת ייצור בהתאם לרעיונותיו המקוריים והיצירתיים. יצרן הגלידה המסורתית צריך להיות מוכשר ומיומן ולהכיר את הטכניקה המיוחדת של איזון המרכיבים ליצירת מוצר אופטימלי. על היצרן להכיר את התכונות האורגניות והפונקציונליות של המרכיבים הבסיסיים המאפיינים את הגלידה ולהיות מודע לחוסר היציבות התרמית של המרכיבים. עליו להיות בעל היכולות הנדרשות לניהול תהליכי ייצור באמצעות מכונות וציוד, ולדעת כיצד לשמר ולמכור את המוצר בצורה הטובה ביותר ולדאוג לאיכות המוצר עד לרגע שבו נצרך."
גם ההגדרה הזו אינה מספקת דיה, ולא כוללת התייחסות ברורה לעניין אבקות הטעם והריח המתועשות. אמנם מצויין "רצוי טריים", אבל רק רצוי! הניסיון להבדיל בין הג'לאטו המסורתי שנעשה בצורה אַרְטִיזָנָלִית לזה המיוצר במפעלים, או עם חומרי טעם ואבקות מוכנות הוא מאבק שהחל עוד בתחילת המאה ה-20 עם המהפכה התעשייתית (בהמשך המאמר נשוב לנקודה הזו). בפועל אף הגדרה של ייצור של גלידה לא הפכה לחוק שנאכף, ויש סקפטים הטוענים שגם אם חוק כזה יעבור, הוא לא ילווה באכיפה אמיתי בשטח.
באופן כללי, ניתן לחלק את הגלידה המיוצרת בעולם לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה מיוצרת ממרכיבים טריים בעיקר, אך עם זאת כדאי לדעת שכמעט כל גלידה מודרנית, גם ארטיזנלית, תכיל כמה תוספים שמסייעים לתהליך הייצור, כמו לדוגמה תוספי צבע טבעיים, או חומרים מייצבים המסייעים לשמור על מרקם הגלידה. ההבדל הוא שבגלידה ארטיזנלית, או ג'לאטו ארטיזנלי, נעשה שימוש מינימלי בתוספים, מאיכות טובה בלבד, וללא חומרים כימיים משמרים. היקף הייצור הארטיזנלי קטן, ולתוצאה האיכותית ניתן לקרוא "גלידה אַרְטִיזָנָלִית." הקבוצה השנייה כוללת גלידה המיוצרת במפעלים בכמויות גדולות (או לפעמים במעבדות גלידה קטנות, אבל בעזרת אבקות תעשייתיות במקום חומרי גלם טריים). הגלידה הזאת מוגדרת כ"גלידה תעשייתית".
כמובן שאפשר לחלק את הגלידה לתת-קטגוריות נוספות, אבל לענייננו זה פחות משנה, וגם שלל השמות השיווקיים רק יוצרים בלבול. ההבדל העיקרי שחשוב לשים לב אליו הוא בשיטת הייצור ובאיכות המרכיבים.
מעבדה יחסית גדולה בחנות גלידה ליצור ג'לאטו ארטיזנלי
איך מזהים אם הגלידריה היא אַרְטִיזָנָלִית אמיתית?
אין ברירה – אנחנו צריכים להשתמש בהיגיון הבריא שלנו. אחת הסיבות שבגללן קשה כיום להבחין בין סוגי הגלידות השונים היא משום שגם מי שמייצרים גלידות מאבקות או קונים את הגלידה ממפעלים עלולים להטעות את הלקוח בכך שיוסיפו את הכיתוב Gelato Artigianale, ולכן נתקשה לדעת במאה אחוז.
טיפים לזיהוי: אם אנחנו רואים חנות לגלידה שיש לה מעבדה – זה סימן טוב ורוב הסיכויים שהם מכינים גלידה במקום. אם בכניסה מופיע גם הכיתוב: Gelato Artigianale"" הדבר מבשר טובות. גם טעמים מיוחדים ויצירתיים (אבל איכותיים!), כאלה שלא נתקלים בהם בדרך כלל, הם סימן חיובי. הסתכלו גם על הצבעים של הגלידות: צבעים חזקים מאוד כמו ירוק, צהוב או אדום בוהקים מצביעים על כך שמדובר כנראה בג'לאטו תעשייתי, או לא בדיוק ארטיזנלי. לחומרים טבעיים לעולם לא יהיה צבע בוהק ודרמטי, גלידה שעשויה עם פיסטוקים אמיתיים למשל, לא אמורה להיות בצבע ירוק בוהק. למעשה היא תהיה יותר לבנה מאשר ירוקה. המבחן האחרון הוא מבחן הטעם: בדרך כלל גלידות ממפעל או מאבקות יהיו מתוקות יתר על המידה משום שהסוכר הוא דרך יעילה להסוות את הטעמים המלאכותיים של האבקה. גלידה שעשויה במקום מחומרי גלם טבעיים תהיה לרוב מתוקה קצת פחות. לעיתים קרובות יעשה שימוש בסוכרים מפירות, או מדבש, המתאפיינים במתיקות עדינה יותר שלא משתלטת על הטעם.
הכל התחיל מסורבה
ההיסטוריה של הגלידה מתחילה אי שם לפני הספירה במֶסוֹפּוֹטַמְיָה העתיקה, שם נהגו להשתמש בקרח מרוסק על מנת לקרר משקאות. ולא רק במסופוטמיה: בקבר מצרי בן 2500 שנה נמצאו גביעים מחולקים לשני חלקים שנועדו ככל הנראה להכיל משקאות קרים – בחלק אחד קרח, ובשני משקה. בסין במאה ה-8 לפנה"ס נהגו לאחסן קרח במרבצים מיוחדים ואילו בתקופת האימפריה הרומית, סביב שנת 70 לספירה, הציע ההיסטוריון והסופר פליניוס הזקן מתכון המורכב מקרח כתוש, דבש ומיצי פירות שיש לערבב עד לקבלת קרם קפוא. למעשה, באימפריה הרומית נפוצו דוכנים ציבוריים שנקראו Themopolia בהם צרכו משקאות חמים בחורף ואילו בקיץ מכרו בהם משקאות צוננים או משקאות שעורבבו עם קרח כתוש.
בסיציליה, שבמשך תקופה ארוכה נשלטה על ידי המוסלמים שפלשו אליה בימי הביניים, נהגו להביא קרח מהר האתנה, לשמר אותו בבטן האדמה וליצא אותו לצפון המגף האיטלקי. הקרח שימש בעיקר לשימור מזון בקירור אבל גם להכנת משקאות קרים על בסיס קרח כתוש. המילה סורבה (Sorbetto) מגיעה כנראה מערבית מהשורש (sh-r-b) לפי מחקר שנערך באוניברסיטת ג'נבה משמעותה המילה היא סירופ – הערבים נהגו לערבב את הקרח הכתוש עם הסירופ העשוי פירות שהורתחו עם דבש או סוכר, וכך ככל הנראה נולדה המילה סורבה. עוד בימינו ה"גרניטה" היא מאכל מסורתי בסיציליה, ואהובה מאד בכל רחבי האי. הטעמים הפופולריים ביותר הם גרניטה קפה, לימון, ופיסטוק, וכנראה שהגרניטה המודרנית היא גלגול של אותו סורבה עתיק. יש הגורסים כי בתקופת הרנסנס בטוסקנה הוסף החלב לסורבה וכך נוצרה הגלידה שאנו מכירים היום, או ליתר דיוק הגלידה בטעם חלב (Fior di late) ובטעם קרם, שמלוות אותנו עד היום.
חוקרים רבים טוענים שהייתה זאת קתרינה לבית מדיצ'י וטבחיה שהביאו את בשורת הגלידה לצרפת. ברנסאנס נאכל הסורבה בחצרות של שליטי אירופה, אך רק בשנת 1686 הגיע המאכל הדקדנטי לבתי קפה. הראשון להציע סורבה בבית קפה בפריז היה פרנצ'סקו פרוקופיו – סיציליאני שהיגר לפריז ופתח בית קפה שנשא את שמו: Café Le Procope. בית הקפה שלו היה מהמקומות הראשונים בעולם שבהם אפשר היה לשתות קפה ושוקולד חם, ולטעום מבחר גדול של סורבטים בטעמים שונים לצד מתוקים נוספים מהמסורת הסיציליאנית. המקום זכה להצלחה רבה ופקדו אותו מפורסמים רבים וביניהם בלאזק ונפוליאון. פרוקופיו אף קיבל רישיון מיוחד לעסוק בייצור סורבה מהמלך לואי ה-14.
מימין פרנצ'סקו פרוקופיו הראשון למכור סורבה, משמאל קתרינה לבית מדיצ'י שטבחיה כנראה ערבבו חלב בסורבה והפכוהו לג'לאטו - צילומים: Public domain
פרוקופיו לא היה לבד, ואיטלקים נוספים עסקו בג'לאטו: בשנת 1770 הביא ג'ובאני בוזיו, יליד ג'נובה, את הג'לאטו האיטלקי לניו-יורק. באירופה הפכה אכילת הסורבה והגלידה לאופנתית במיוחד במאה ה-19. יצרנים רבים פרסמו מתכונים ורשמים: הספר "אומנויות הקונדיטור" (Le arti del credenziere confetturiere e liquorista ridotte) מאת וינצ'נזו אניולוטי כלל הסבר מפורט על ההבדל בין גרניטה לסורבה, ואילו ג'ובאני ויאלרדי (Giovanni Vialardi) – הטבח של בית המלוכה האיטלקי, בית סבויה – טען בשנת 1854 שהוספת ליקר לסורבה משפרת אותו והופכת אותו לפחות קפוא הודות לנוכחות האלכוהול במנה.
בשנת 1896 איטלו בקיוני (Italo bacchioni), שהיגר לארצות הברית, המציא את גביע הוופל ורשם עליו פטנט ובהמשך גם על המכונה לייצורו. בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו לקום המעבדות הראשונות לייצור גלידה באיטליה, וככל שגדלה הפופולריות של המוצר כך התפתח השוק, וצצו בו דמויות מקצועיות חדשות: יצרן הגלידה שהיה גם בעל החנות והאחראי על ייצור הגלידה והמתכונים, ומוכר הגלידה שהיה לרוב נער שהסתובב ברחובות עם עגלה או דוכן מכירות נייד שהורכב על אופניים.
הפטנט שרשם איטלו בקיוני על גביע הגלידה ותהליך הייצור, וגביעי גלידה שונים בשימוש כיום - צילומים: unsplash
בשנת 1851 המציא איש עסקים יהודי ממוצא גרמני בשם ג'ייקוב פוסל את הגלידה תעשייתית הראשונה, בארה"ב. הוא החל לשווק אותה כמוצר בטוח יותר מבחינה היגיינית, וההצלחה הייתה מהירה – הגלידה התעשייתית החלה להחליף במהירות את הגלידה הארטיזנלית שיוצרה במעבדות הביתיות (והלא מפוקחות) של המהגרים האיטלקים. היתרון של הגלידות התעשייתיות היה שהן שמרו על סנדרטים היגיינים טובים יותר, ולכן היו בטוחות יותר למאכל. החיסרון הוא שהמרכיבים היו תעשייתיים ואיכותיים פחות.
תעשיית הגלידה הגיעה לאיטליה רק בשנות ה-40 של המאה שעברה, כאשר מכונות וטכנולוגיה אמריקאית עשו דרכן לאזור מילאנו, שם נפתחו מפעלי הגלידה הראשונים. הגלידה (ice cream) המיובאת מארה"ב החלה לפרוח באיטליה במקביל לבום הכלכלי והתעשייתי שממנו נהנתה המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה מספר הגלידריות באיטליה עמד על כ-3,000, וברוב המקרים היו אלה חנויות קטנות שלא בדיוק הקדישו תשומת לב רבה להיגיינה ואיכות. התעשייה ניצלה את העובדה הזאת, ושיווקה את הגלידה שלה כנקייה ובטיחותית יותר, כפי שכבר קרה בארה"ב. כך החל הקרב על החלפת הג'לאטו בגלידות מתועשות, אך בניגוד לארה"ב, באיטליה העניינים התנהלו באופן שונה: היצרנים התאחדו, וכדי להגן על עצמם הם פעלו לשיפור המקצועיות וההקפדה על האיכות בתהליך הייצור. בשלושים השנים האחרונות של המאה הקודמת חלה התפתחות מהירה בתחום הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הודות להשקעות במחקר, בטכנולוגיה ובציוד מקצועי המיועד למעבדות הקטנות בחנויות הגלידה. זמן ההכנת ג'לאטו התקצר משמעותית, וגלידריות רבות נפתחו בכל איטליה.
בעשורים האחרונים נהנית איטליה מצמיחה אדירה בתחום הג'לאטו: האיכות ממשיכה להשתפר, ודגש גדול מאי פעם ניתן לשימוש במוצרים טבעיים, איכותיים ומיוחדים. הג'לאטו האיטלקי הקרמי והמיוחד נחשב לטוב בעולם, וג'לאטריות זוכות פרסים הפכו לאטרקציה תיירותית. השוק כיום מוגדר כשוק רווי – מספר הגלידריות בערים גדול מאוד, ולא פשוט וזול לפתוח גלידריה חדשה. הסיכונים קיימים, אך כך גם הסיכוי להצלחה: ג'לאטו טוב הוא מוצר מבוקש מאד באיטליה, עבור התיירים והאיטלקים גם יחד.
