top of page

פיאנקסטניאיו - העיירה שלי

+ באיטליה
Monday, October 17, 2022

9 דקות

חיפוש

לאחרונה התחלתי לחזור לשם, פעם בשנה, לחופשה קצרצרה. זמן רב עבר מאז שראיתי את העיירה שלי, מאז ההבטחה שהבטחתי לעצמי כילדה, שיום אחד, כשאהיה גדולה, אשוב. אחרי שקרעו אותי משם בכוח, וכל הדמעות והייאוש שלי לא עזרו ולא גרמו להם לשנות את דעתם. אחרי שבמשך זמן רב כל כך החלומות שלי הובילו אותי מידי לילה בחזרה לתוך הבית שלי, שלי ורק שלי, שלי ולא של אף אחד אחר, שלי עד שיום אחד, כבר לא היה שלי



בשנתיים האחרונות חזרתי לשם שוב ושוב. וכעת אני מציצה בביישנות אל המקום ההוא, מביטה עליו, צועדת בקרבו, מרחרחת אותו כדי לגלות אם הריח העומד בו עדיין זהה לריח שהדיף כשעזבתי, בודקת אם המראות הם אותם מראות. ואולי אני חוזרת כדי להבין למה, וכדי לתת לעצמי מנוח.

 

סבא אמר לי שוב ושוב שהבית שבו גדלתי היה שלי, ויישאר שלי גם אם נלך משם. אבל ידוע שהמבוגרים אומרים הרבה דברים, ואולי לרגע קט אפילו מאמינים בהם ומתכוונים לכבד את ההבטחות שפלטו במהירות, חמות מאהבה, אך נאמרו מתוך ייאוש של מי שלא יודע איך להרגיע את בכיו השבור של ילד תמים. אבל האינטרסים, העסקים, הפשרות של החיים, כל אלה לא תמיד הולכים יד ביד עם הרגשות.

 

רק שנה עברה מרגע שסבתי נפטרה, וההחלטה התקבלה – העיירה שבה היא וסבא העבירו את כל חייהם, וגידלו ארבעה ילדים, נעשתה צרה למידותיו של סבא. קשה אולי לדמיין שגבר בן שבעים ירצה לשנות לגמרי את חייו, אבל זה היה המצב. הוא החליט לעבור לגור בעיר הגדולה, ליד הילדים שהיגרו כבר מזמן ועם בת זוג חדשה וצעירה ממנו בהרבה, אישה מטופחת שעננת בושם תמידית רחפה בעקבותיה.

סבתא לא היתה כזאת. היא לא הייתה בלונדינית, ולא השאירה אחריה שובל של בושם. היא הייתה אלגנטית, כן, אבל אלגנטיות חמורת סבר, צנועה יותר, ובסוף היא כבר הלכה ממקום למקום כשהיא מתנשמת בכבדות, בפנים רציניות שקושטו רק בפס דק של שפתון אדום, שהשאיר חותם קבוע על הפילטר של הסיגריות שהיא עישנה בסתר.


סבתא ואני

כשאיבדה את בנה, זו היתה המכה האחרונה. לאחר שברונו נפטר לא נותרו לה עוד סיבות רבות לצחוק.

אבל סבא היה אחר וחי את החיים אחרת. הוא התרגז במהירות אבל באותה מהירות גם צחק וחייך, וניסה לתפוס בשתי הידיים כל הזדמנות שעדיין נשארה פתוחה בפניו כל עוד הוא חי. שני הבנים האחרים שלו – קרלו הבכור וויטוריו הבן השלישי – עזבו את הכפר שנים קודם לכן. שניהם החליטו שלא ללכת בעקבות אביהם, וגם לא הקשיבו לעצותיו, מה שהותיר את סבא עם טעם מר בפה. קרלו וויטוריו חיפשו את עצמם, והזדמנויות חדשות, בעיר הגדולה. שם הם גם היכו שורשים. לאחר שהקימו שניהם משפחות, הם לא חזרו לכפר כמעט, רק בחגים.


אמי, אנטונלה, הצעירה שבילדיו, ניפצה במהרה את ציפיות המשפחה, בסדרה של מעשי מרד והתאהבויות נעורים סוערות. וכך אני, שבאותה התקופה גרתי עם סבי, נאלצתי להתאים את עצמי לתהפוכות שטלטלו את חייו וללכת בעקבותיו, בין אם רציתי בכך או לא. כך עזבתי את פיאנקסטניאיו.


והשינויים היו רבים: בית ספר חדש, בית חדש, חדר חדש, חברויות חדשות, החיים בעיר עם הרעש התמידי והטירוף שלה, החנויות המסנוורות ואלף האורות שדלקו תמיד, כל אלה היו מסיחי דעת טובים שהסוו את הכאב שנשאתי בתוכי על כך שנאלצתי לעזוב באי רצון את המקום שלי. את הוודאות שהייתה לי, את הניחוחות והצבעים שלי, את האריחים היפים והירוקים ואת הספה המוזהבת בסלון, את השידה הישנה ואת ניחוח עוגיות האניס שקניתי מידי בוקר במאפייה של פדלינה, ואת אלפי גוני האפור של ההרים שסביבי, שמילאו את עיני בכל פעם שכף רגלי דרכה מחוץ לבית.

הכל חסר לי. חסר לי אפילו הכביש שהתעקל באינספור עיקולים מסביב להר שלי, הכביש שאחריו עקבתי במבט סקרן דרך החלון האחורי של המכונית בכל פעם שנסענו לקנות משהו, שכן אפילו הכפר הקרוב ביותר היה מרוחק ארבעה קילומטרים מפיאנקסטניאיו, עיקולים שגרמו לי לחלום בהקיץ, ולהקיא מבחילה.

 

פיאנקסטניאיו. איך אוכל לתאר את פיאנקסטניאיו? איך אוכל להסביר לאחרים את המקום הזה?


"השחר עוד לא עלה, וכבר הבית מתמלא חיים. אתה יורד מהמיטה ועצמותיך עדיין חורקות, המנוחה היתה מועטה מידי עבור עבודה רבה כל כך, בתקופת ליקוט הערמונים. הגב הכפוף מתעקם במשך שעות על גבי שעות, עד שנשבר כמעט. אתה זוכה לרגע של הקלה רק כאשר אתה הולך לשפוך את הסל המלא לתוך השק ומתמתח מעט, אבל אז שוב מתכופף וחוזר להביט באדמה. אף ערמון לא חומק ממבטך. ובבית תחלק אותם: אלה בשביל החזיר, אלה בשביל הבית, אלה למכירה, אלה בשביל סחר החליפין עם היערן, שיבוא עם דבש... כמה עושר עבור העניים!"


מילים אלה נכתבו על ידי דון זליו, הכומר של העיירה הקטנה הזאת, יליד פיאנקסטניאיו, בנו של כורה פחם וידען גדול של כל מה שקשור לפיסת האדמה הזאת. הוא השאיר בכתביו מידע יקר ערך על אורח החיים והמנהגים של האנשים שנולדו פה בכפר הקפוא, מוקפים בערמונים (באיטלקית פירוש המילה קסטאניו הוא ערמון).


גם היום ניצבים כאן עצי ערמון עתיקים, מולכים בגאווה על העיירה, הם ששימשו במשך מאות שנים כמקור ההכנסה העיקרי של האנשים הפשוטים שגרו כאן ושרדו בזכות המעט שהצליחו להפיק מהאדמה. תושביה הראשונים של פיאנקסטניאיו הגיעו אליה לפני כאלף שנה, וקרוב לוודאי שהיו אלה הנזירים ממנזר סן סלבטורה הסמוך, שלמרגלות הר אמיאטה, הר הגעש הכבוי. העיירה זכתה גם לתקופות של שגשוג – וילה בורבון דל מונטה, שנבנתה במאה ה-17, אמנם התדרדרה ונחרבה עם השנים, אבל פעם היה זה מבנה מפואר ומוקף בגנים פורחים ומזרקות. באותם הימים הגיעה לעיר גם קהילה יהודית קטנה, שפעלה תחת חסות המרקיז בורבון דל מונטה, ועד היום ניתן לראות בוויה אומרבטו את מה שנותר מבית הכנסת ומבית הספר היהודי, ואפילו מסלול צר ביער שמוביל למה שכונה "האמבט של היהודים", כלומר המקווה.


כאשר התגלו במאה ה-20 מרבצי כספית בעומק האדמה, השתנה גורלה של פיאנקסטניאיו. העיירה הפכה לאזור תעשייתי עשיר למדיי, ורבים מתושבי המקום עבדו ככורים. בחודשי החורף רבים הגיעו כדי לעשות פה סקי, וכדי לנשום את "האוויר הטוב של ההרים". אבל בסוף שנות ה-70 המכרות נסגרו, והטעם האיטלקי השתנה. אנשים חיפשו יעדים אקזוטיים יותר לחופשה, והעיירה הייתה קטנה מידה למידותיהם של הצעירים, שחיפשו הזדמנויות חדשות ועבודה מכניסה בערים השכנות. גם אמי והדודים שלי נטשו את פיאנקסטניאיו ועברו לפירנצה, ובסופו של דבר גם סבא שלי, בגיל 70, הבין שלא נותר לו בעיירה שום דבר. גורלה של פיאנקטאניו היה דומה לגורלן של מאות כפרים ועיירות באיטליה, שעם הזמן התרוקנו מתושביהם, וננטשו לאיטם.

 

גם אנחנו עברנו לעיר, והשארנו מאחורינו את פיאנקסטניאיו ותושביה, עם השמות המצחיקים, שהפכו את העיירה למיוחדת אפילו יותר. עד היום אני זוכרת את פורסנה הספר, ותאה, אישתו, השומרת הנאמנה של זוג המפתחות הנוסף של הבית שלי, אישה גבוהה ודקה עם שיער בסגנון שנות החמישים שמעולם לא חייכה. והייתה מניקינה, בעלת המכולת שבה קניתי כל כך הרבה ביצי קינדר עד שחטפתי דלקת בתוספתן, והבן שלה, שהייתי מאוהבת בו בסתר כשאני הייתי בת 5 והוא היה בן 30, אבל אתם יודעים, לאהבה אין גיל... ופיה, השכנה שלנו, שתמיד הפחידה אותי קצת עם השיניים המעטות שנשארו לה בפה, וזגוגיות המשקפיים שלה שהיו עבות כמו תחתיות של בקבוקים. אני לא יודעת בת כמה היא היתה, אבל היא זזה בקושי רב, ובכל פעם שהיתה זקוקה למשהו היתה משלשלת דרך החלון סל קשור לחבל שהשכנים מילאו במצרכים. והיה כמובן את איליה, בעל דוכן העיתונים, וסקו שניהל את חנות הסיגריות, טאקו-למפו בעל חנות הנעליים המופלאה, זליו, הכומר, והנזירה מאפאלדה, שלימדה בבית הספר שלי.


אבל כשעברתי לעיר, מצאתי סביבי רק אנשים עם שמות רגילים, מקובלים, והם לא היו מצחיקים כמו השמות שהתרגלתי לשמוע בעיירה שבה גדלתי. הכל בפיאנקסטניאיו נראה לי תמיד מלא ביופי עצום שלא מצאתי בשום מקום אחר, ולא כי אין מקומות יפים או יפים יותר, אלא כי היופי בפיאנקסטניאיו היה שלי, מלידה, וכי הסתכלתי על כל דבר במבט מלא בהתפעלות, האופייני לילדים. היופי הנהדר הזה שנאלצתי להשאיר מאחורי, ביחד עם האנשים שאהבתי, גרם לי לכאב עצום. כאב שהפך עד מהרה לנוסטלגיה, נוסטלגיה שככל שחלפו הימים התחבאה עמוק יותר בתוכי, כמו גור ביתי שננזף לאחר תעלול ולבסוף מתכרבל בשקט שקט ונרדם, מחכה לזמנים טובים יותר.



זמנים טובים יותר באמת הגיעו, והנעורים טאטאו הרחק כל שריד של עצב. החיים זרמו בין הרפתקה להרפתקה ואני זרמתי איתם, מנסה שלא לאבד אפילו רגע אחד. כל יום היה תגלית חדשה, מהסיגריה הראשונה ועד הנשיקה הראשונה, מהסרט האסור הראשון ועד הפיצה הראשונה לבד עם חברים, אפילו המריבות עם ההורים והרצון הגדול להתנתק מהם היו חידוש מסעיר ובתוכי הלך והתגבר הרצון להתבגר כבר, כדי שאוכל לעשות סוף סוף את מה שרציתי . כן... בטח! אבל בגיל ההוא עדיין האמנתי שכך יכול להיות. ואולי איפשהו בתוכי אני עדיין מאמינה בזה.


ככל שגדלתי השתנו החלומות, ופיאנקסטניאיו נדחקה לפינה נסתרת. העולם נפתח לנגד עיני, והשאיפות שלי נעשו רחוקות יותר: ספרד, אנגליה, מקסיקו, הודו, ארצות זרות ומלאות בחידושים מסעירים שאוכל לגלות. בער בי הרצון להתנתק מהשורשים שלי על מנת לגלות את המקוריות והחדשנות שמקום אחר יכול להציע לי, ואילו הרצון לשוב לקן ההוא נעלם לחלוטין. או כך לפחות האמנתי.

 

אבל יום אחד, חזרתי. ברגע שקט של חיי, כאשר הייתי מוקפת בקצת פחות אורות מסנוורים, עם רגליים נטועות עמוק יותר בקרקע והראש קצת פחות בעננים, חזרתי להסתכל לתוך עצמי. לנסות לתקן, לנקות, לסדר מחדש את הכאוס הפנימי. בגיל מסוים אני חושבת שכולנו צריכים לעשות חשבון פנימי, וכשהבטתי פנימה מה שראיתי היה דלת פתוחה למחצה, שקראה לי. היה זה הבית שלי שקרא לי.


שם בפנים היו עדיין כל החפצים שלי, הצעצועים שלי והאנשים שאהבתי, החלומות שלי והפחדים שלי. הכל נותר בדיוק כפי שהשארתי אותו, קפוא בזמן, בזמן שבינתיים בחיי שלי קרה הכל – ילד, פרידה מבן הזוג, כמה אהבות קצרות שתפסו טרמפ על הלב וגם כמה סיפורי אהבה משמעותיים יותר, עבודות רבות, כולן זמניות שלפעמים הותירו אותי על סף ההישרדות, חוויות מצחיקות, אינסוף אנשים, חמישה או שישה בתים, תשוקות חדשות, ימים אפלים וימים שטופי אור, נפילות שקילפו לי את הנשמה במקום לשרוט לי את הברכיים, התבוננות פנימה ובחינה מחדש של עצמי, של ההרגלים שלי, של המעשים שלי, של הדרך שבה אני חושבת על העולם, דרך שהובילה אותי להבין שמשהו בתוכי עדיין נותר פתוח. משהו לא הסתיים. לא בצורה הנכונה, בכל אופן.


מותה הפתאומי של סבתי הותיר שבר עמוק בזכרונות שלי. במשך שנים התקשיתי להיזכר ברגעים שקדמו למותה, במשך שנים התקשיתי לזכור את הפנים שלה, הידיים שלה, הבגדים שלה, את הריח שלה, של הסבתא שלימדה אותי בסלנות לקרוא ולכתוב, לרקום ולבשל קציצות... מהרגע שעזבנו בפתאומיות את פיאנקסטניאיו, לא חזרתי יותר לכפר. כאילו שהמקום עצמו נעלם, שקע לתוך חור שחור, וחדל מלהתקיים.

נדמה לי שמסיבה זו התחלתי לחזור לשם לאחרונה שוב. לפחות פעם בשנה. למקום ההוא שיושב למרגלות הר געש שכבה מזמן, אדמה קדושה עבור האטרוסקים, ממלכתו של טיניה, הכפר שבתיו נאחזים בכוח במשעול ההר ושאבנים ענקיות מתרוממות לאורכו בכל זווית אפשרית. נדמה לי שאני חוזרת לשם כדי למצוא מחדש חלק אבוד מעצמי.

 

רבים מהבתים במרכז ההיסטורי בו גרתי סגורים כעת, עם שלט "למכירה" מוצמד לדלת והבתים נמכרים במחירי מציאה. ואני כל כך מפחדת שזרים יבואו ויקנו את הכל, ישנו את הכפריות הישירה והחדה של פיאנקסטניאיו ויהפכו את העיירה לכפר מלוקק ומלא פרחים שימשוך אליו תיירים חובבי סלפי ואוכל גורמה.

אני יודעת שעבור התושבים שעוד נשארו פה זו תהיה ברכה, לא קללה. אחד השכנים, שלפני כמה ימים סיפר לי באריכות את ההיסטוריה של כל המכרות שפעלו כאן באזור נראה מאושר ממש כשגילה שפראדה וגוצ'י עומדים לרכוש את כל מפעלי העור ויצרני התיקים פה באזור, מפעלים שנולדו בשנות ה-80, לאחר שהמכרות נסגרו. אולי יש סיכוי לכלכלה המקומית, הוא אמר.



עבורם זוהי הבטחה לעתיד, אבל עבורי, המחשבה שהמקום שהיה הקן שלי יהפוך, כמו רוב העולם, לקורבן של האינטרסים הכלכליים היא מחשבה שלילית, לא חיובית. לפעמים אני חולמת בהקיץ ומפנטזת שאוכל לחזור לשם, לפיאנקסטניאיו. אפתח בעצמי עסק עבור התיירים הסקרנים ונראה איך ילך, אולי אוכל להשלים לעצמי חלקים מהסיפור שעדיין חסרים לי, רגעים שמעלם לא נחוו, אבל אז אני שואלת את עצמי אם זה באמת הדבר שאני זקוקה לו, ואני עונה לעצמי שלא. התשובה היא לא. אין טעם לתפוס שוב בין הידיים את העבר שכבר נעלם והסתיים, הגיע הזמן לפתוח פרק חדש, ולצאת להרפתקאות חדשות.


אין פירוש הדבר שלא אחזור לשם, להפך. בכל פעם שאני חוזרת לפיאנקסטניאיו שלי, אני מגלה תמיד משהו קטן ויפה, אני מצליחה להרכיב חתיכה נוספת מהפאזל. כשתושבי המקום שואלים אותי אם אני מהאזור ואני עונה להם מבלי לחשוב אפילו שסבא וסבתא שלי גרו כאן, הם מעניקים לי דרך הסיפורים שלהם חלקים מהסיפור שלי. אחד מהם אמר לי "אני זוכר את סבא שלך, את דוקטור ביאנקו, הוא גר בסוף העיירה, ליד הבר, בר סטלה, היתה לו מכונית אלפא, היחיד בעיירה עם מכונית אלפא. הוא הכיר היטב את כל המחלות של עובדי המכרות, הוא היה רופא טוב. ואני זוכר גם את הבן שלו, הבן השני, הוא היה טוב מאד בביליארד".

בפעם האחרונה שהלכתי לבקר את המורה ג'ובאנה, היא היתה בת 94 ובמצב נפלא, היא סיפרה לי על הפעם ההיא שבעלה וסבא שלי אימצו דעות פוליטיות שונות. "אחד הלך לכיוון הפשיסטי, השני לכיוון הסוציאליסטי. השיחות בזמן ארוחת הצהריים התלהטו מהר, אבל הם חיבבו זה את זה מאד". כל אחד בעיירה מספר לי סיפור אחר, פיסה מסיפור חייו שלו, שמעשירה ומשלימה את הסיפור הפרטי שלי. אני יכולה להקשיב להם במשך שעות, ולשאול עוד ועוד שאלות, לחפור בזכרונות העיירה, זכרונות של אנשים שמסיבה זו או אחרת קשרו את חייהם עם חייהם של האנשים היקרים לי, ויודעים עליהם יותר מכפי שאני עצמי יודעת.

 

אבל בביקור האחרון משהו השתנה. הלכתי לפיאצה הקטנה כדי לראות, לפחות מבחוץ, את "הבית שלי", כפי שאני עושה בכל ביקור שלי בפיאנקסטניאיו. אני מתמלאת ברצון לצלצל בפעמון ולשאול את הבעלים הנוכחיים אם הם יתנו לי להיכנס, אבל אני לא עושה את זה. אני מחכה בסבלנות עד שיגיע הרגע הנכון כדי להיפרד לשלום כמו שצריך מהמקום שהיה הבית שלי. ובביקור האחרון ראיתי שדלת המרפאה הוחלפה באחרת. זו כבר לא הדלת האפורה מברזל בעבודת יד, אלא דלת עץ חדשה. אולי גרים שם עכשיו? אולי המרפאה הפכה לדירה קטנה שמשכירים לתיירים בחופשה? ואולי זה בסדר שגם כאן התקדמו עם הזמנים והתאימו את עצמם למצב החדש.


דלת הברזל הישנה

לא צלצלתי בפעמון משום שרציתי לשמר את הזיכרונות שלי, את העבר כפי שהיה. אבל כמה הייתי רוצה לספר לדיירים החדשים האלה, יהיו מי שיהיו, מי היה שם לפניהם. מה קרה במקום הזה עד לפני כמה שנים, לפני שמישהו בכלל ידע על קיומו.

368 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

Comments


עשרת המאפיונרים המפורסמים והמסוכנים ביותר בתולדות איטליה
Wednesday, May 1, 2024
בעקבות מרקו פולו לרגל 700 שנה למותו
Thursday, March 7, 2024
המאכלים של מחוז פריולי
Saturday, December 30, 2023
היינות של מחוז פריולי
Friday, November 24, 2023
טיול בגבעות פרוסקו: בעקבות הנופים והיין המבעבע האהוב
Monday, November 13, 2023
קתרינה ספורצה – הנמרה מפורלי
Thursday, October 5, 2023
המאכלים של מחוז לומברדיה
Saturday, September 23, 2023
הפשעים שהחרידו את איטליה – חלק ראשון
Monday, September 4, 2023
הפשעים שהחרידו את איטליה – חלק שני
Monday, September 4, 2023
אלברטו סורדי – הגאון הקומי עם עיני העגל
Thursday, August 31, 2023
היינות של סיציליה
Sunday, August 20, 2023
מסע נזירי במזרח טוסקנה
Wednesday, August 9, 2023
מצליינים ועד למטיילים סקרנים: מסע מיוחד לאורך הוויה פרנצ'יג'נה
Monday, August 7, 2023
הקלטים באיטליה – מי היו השבטים העתיקים ששלטו על צפון איטליה?
Sunday, July 23, 2023
שבע מעצבות אופנה איטלקיות שחוללו מהפכה
Friday, June 30, 2023
סרדיניה המסתורית – כשפים, אמונות והקרנבלים המפורסמים של האי
Sunday, June 11, 2023
נני מורטי – וודי אלן הרומאי
Friday, June 2, 2023
הווילות של פלדיו – גני עדן קטנים במחוז ונטו
Saturday, May 27, 2023
היינות של סרדיניה
Friday, April 21, 2023
האוכל של סרדיניה - 12 מאכלים סרדיים שאתם חייבים לטעום
Thursday, April 20, 2023
מבוא טעים לאוכל של פלרמו – מה אוכלים בחגים ובארוחות משפחתיות?
Wednesday, April 12, 2023
הזמרים האיטלקים שחובה להכיר - חלק שלישי
Tuesday, April 11, 2023
מרצ'לינו היפה
Sunday, April 9, 2023
חמש שחקניות איטלקיות ששינו את פני הקולנוע
Sunday, April 2, 2023

עשוי לעניין אותך

פרנצ'סקה פלורי | מורה, ילידת טוסקנה, סקרנית והרפתקנית

תרגום: אריאלה בנקיר